בלוג

פטיש, פעמון ושיר. שלושה דברים פשוטים לכאורה שאין ביניהם כל קשר. אך בשנת 1949 הפכו שלושתם לסמלים של מאבק לצדק, לשוויון ולחירות. פיט סיגר (Pete Seeger) ולי הייז (Lee Hays) לא יכלו לדעת שכאשר כתבו את השיר If I Had a Hammer, הם כתבו שיר שיהפוך לפסקול של שביתות עובדים, של מאבק למען זכויות האזרח

בשנת 1961 קיבל ריי צ'ארלס החלטה שעלתה לו ביוקר. הוא ביטל הופעה שנקבעה לו בעיר אוגוסטה שבמדינת ג'ורג'יה, לאחר שהתברר לו כי המארגנים מתכוונים להפריד בין הצופים: הלבנים יישבו בקדמת האולם והשחורים מאחור. ריי צ'ארלס החליט שלא להופיע עוד בפני קהל שהופרד על פי צבע עורו. עבור רבים הייתה זו רק עוד הופעה שהתבטלה. עבור

וושינגטון, בירת ארצות הברית, ראתה לאורך השנים אין ספור הפגנות. אך זו של קיץ 1932 הייתה שונה מכל האחרות. לא היו אלו פועלים שובתים, סטודנטים או פעילי זכויות אדם. גם לא חקלאים או חברי איגודים מקצועיים. היו אלה אלפי יוצאי מלחמת העולם הראשונה – המלחמה שעדיין הייתה אז מוכרת בשם "המלחמה הגדולה" – אנשים שלחמו

כמעט על כל שולחן במסעדה אמריקאית, עומד בקבוקון קטן עם פקק אדום. רובנו מטפטפים ממנו כמה טיפות על הסטייק, על הפיצה או על הצ'יפס, מבלי להקדיש לכך מחשבה נוספת. אך המסע של אותו בקבוק התחיל הרבה לפני שהומצאה המכונית, לפני שהוקמה חברת קוקה-קולה, ואפילו הרבה לפני שבני אדם הגיעו לאזור שהוא כיום לואיזיאנה. כדי להבין

בבוקר יום ראשון 9 באפריל 1939, החלו אלפי אנשים לנהור אל הלינקולן ממוריאל (Lincoln Memorial) בוושינגטון. הם הגיעו מכל רחבי העיר, שחורים ולבנים, צעירים ומבוגרים, סקרנים שבאו לשמוע זמרת מפורסמת לצד אנשים שהבינו כי הם עומדים להיות עדים לרגע היסטורי. חלקם עמדו על המדשאות הרחבות המשתרעות מול האנדרטה, אחרים טיפסו על הגבעות שמסביב בניסיון למצוא

יש ערים בארצות הברית שנראות אמריקאיות לחלוטין כבר מן הרגע הראשון. ניו אורלינס (New Orleans) לבטח אינה אחת מהן. כבר במהלך סיור ראשוני ברובע הצרפתי (French Quarter), הרובע ההיסטורי העתיק והמפורסם ביותר של העיר, נדמה כי נכנסים לעולם אחר. החצרות הפנימיות, הבתים הצבעוניים, מרפסות הברזל המעוטרות והצלילים הבוקעים מן הברים השוקקים של רחוב בורבון (Bourbon