קונגו סקוור: המקום שבו נולד הצליל של ניו אורלינס

יש ערים בארצות הברית שנראות אמריקאיות לחלוטין כבר מן הרגע הראשון. ניו אורלינס (New Orleans) לבטח אינה אחת מהן. כבר במהלך סיור ראשוני ברובע הצרפתי (French Quarter), הרובע ההיסטורי העתיק והמפורסם ביותר של העיר, נדמה כי נכנסים לעולם אחר. החצרות הפנימיות, הבתים הצבעוניים, מרפסות הברזל המעוטרות והצלילים הבוקעים מן הברים השוקקים של רחוב בורבון (Bourbon Street), מספרים סיפור שנשמע לעיתים צרפתי, ספרדי, קריבי ואפריקאי לא פחות מאשר אמריקאי. ההשפעות הללו מעניקות לניו אורלינס מראה ואווירה שכמעט אינם מזכירים ערים אחרות בדרום ארצות הברית.

ניו אורלינס צמחה מתוך ערבוב כמעט בלתי אפשרי של עולמות: צרפתים וספרדים, קתולים וקריאולים (בני הקהילה המקומית שנוצרה משילוב של תרבויות אירופיות ואפריקאיות), לצד מהגרים מן האיים הקריביים ועבדים שהובאו מאפריקה. זו הייתה עיר נמל פתוחה, רועשת וצבעונית יותר מערים רבות אחרות בדרום ארצות הברית, מקום שבו תרבויות, שפות ומוסיקה נפגשו ללא הפסקה.

העיר נוסדה על ידי הצרפתים בראשית המאה ה-18, ולאחר מכן עברה לשליטת הספרדים, לפני ששבה לתקופה קצרה לידי צרפת. לבסוף נמכרה ניו אורלינס לארה"ב בשנת 1803 במסגרת רכישת לואיזיאנה. חילופי השלטון הללו הותירו בעיר חותם עמוק. בניגוד לערים רבות אחרות בדרום האמריקאי שנבנו מתוך מסורת אנגלו פרוטסטנטית נוקשה יחסית, ניו אורלינס התפתחה כעיר קתולית, רב תרבותית ופתוחה יותר להשפעות. אלו הגיעו מהאיים הקריביים, מאירופה ומאפריקה. בתוך המציאות הייחודית הזו הצליחו לשרוד בעיר מסורות, מקצבים וזיכרונות שבמקומות אחרים בדרום ניסו למחוק.

אפריקה בלב אמריקה

בלב ניו אורלינס, לא רחוק מן הרובע הצרפתי, נמצאת כיכר קטנה ופשוטה למראה: Congo Square. עוד לפני שהפכה הכיכר למקום מפגש של עבדים אפריקאים, נחשבה אדמת המקום לקדושה עבור בני שבט ההומאס: שבט ילידי זה חי באזור לואיזיאנה עוד לפני הגעת האירופים, והם נהגו לקיים בכיכר טקסים וחגיגות קציר. היום קשה לדמיין זאת, אך בתחילת המאה ה-19 התמלא המקום הזה מדי יום ראשון באלפי אנשים. עבדים אפריקאים, שחייהם הוגבלו כמעט בכל תחום אפשרי, הורשו להתאסף כאן בשעות אחר הצהריים. הם הגיעו כדי לרקוד, לשיר, להתפלל, ובעיקר כדי לשמור על משהו מהזהות שניסו לקחת מהם.

בקונגו סקוור נשמעו שפות אפריקאיות, היכו שם בתופים ונוצרו מעגלי ריקוד וטראנס שהזכירו יותר את מערב אפריקה מאשר את הדרום האמריקאי. בין הריקודים שנראו כאן היו ה-Bamboula וה-Calinda, מקצבים ותנועות שהגיעו ממערב אפריקה והמשיכו להדהד בניו אורלינס גם שנים רבות לאחר מכן. נוסעים אירופים ואמריקאים שביקרו במקום תיארו לא פעם את התחושה המוזרה שאחזה בהם: לרגע נדמה היה כי אמריקה נעלמה, ואפריקה הופיעה במקומה. עדויות מאותה תקופה מספרות על מאות ולעיתים אלפי אנשים שנעו במעגלים לקצב התופים. היו שם נשים עם מטפחות צבעוניות, נגנים שהיכו במקצבים מורכבים, רוכלים שמכרו אוכל ותבלינים, וריקודים שנמשכו שעות ארוכות תחת השמש הלוהטת של לואיזיאנה. עבור רבים מן המשתתפים, אלו היו השעות היחידות בשבוע שבהן יכלו לחוש לרגע בני חורין.

קונגו סקוור לא היה רק מקום של מוסיקה וריקוד. הוא שימש גם כשוק ציבורי שבו נמכרו אוכל, תבלינים, בדים ומוצרים שהביאו עמם בני הקהילה האפריקאית.

הקצב שלא הושתק

באזורים רבים בדרום ארצות הברית ניסו בעלי המטעים לדכא כל ביטוי של התרבות האפריקאית. אחד הדברים שעוררו אצלם פחד מיוחד היו התופים. הם חששו כי הקצב ישמש את העבדים כשפה סודית, מעין דרך להעביר בה מסרים, לתאם מפגשים ואולי אף לארגן מרידות. משום כך, במקומות רבים נאסר על עבדים להשתמש בתופים ובכלי הקשה.
אך ניו אורלינס הייתה שונה. השלטון הצרפתי והספרדי שהשפיע על העיר במשך שנים ארוכות, יצרו מציאות מעט גמישה יותר מזו שהתקיימה בחלקים אחרים של הדרום. וכך בקונגו סקוור, המשיכו התופים להישמע גם כאשר במקומות אחרים ניסו להשתיקם.

יש משהו סמלי מאוד בכך שהקצב הפך עבור רבים לדרך לשרוד את העבדות. ומתוך המקצבים ההם, מחיאות הכפיים והשירה, החלה לצמוח בהדרגה מוסיקה אמריקאית חדשה – כזו שנשאה בתוכה גם זיכרון וגם חירות.

מהתופים אל הג'אז

קשה לדעת האם מי שהתאספו בקונגו סקוור הבינו שהם יוצרים משהו שימשיך להדהד מאות שנים קדימה. סביר להניח שהם רק ניסו להיאחז בזיכרון, בזהות ובתחושת שייכות בעולם שניסה לשלול מהם את שלושתם. אבל מתוך המפגש בין המקצבים האפריקאיים, המוסיקה האירופית, שירי הכנסייה והרחובות הרועשים של ניו אורלינס, החלה להיוולד בהדרגה מוסיקה אמריקאית חדשה.

רבים רואים בקונגו סקוור את אחד המקומות שבהם הונחו היסודות למה שיהפוך לימים לג'אז, לבלוז ולגוספל. מאוחר יותר יצמחו מתוך ניו אורלינס גם מצעדי ה- Second Line ("הקו השני") – תהלוכות הרחוב הצבעוניות המזוהות כל כך עם העיר. מקור השם מגיע מן הימים שבהם תזמורת ליוותה מסע הלוויה ברחובות העיר: בני המשפחה והנגנים צעדו בראש, ואילו מאחוריהם הלך "הקו השני" – אנשים מן הרחוב שהצטרפו תוך כדי נגינה, ריקוד ושירה. גם ברגעי אבל, ניו אורלינס הפכה את המוסיקה לחלק בלתי נפרד מן החיים עצמם.

כאשר מקשיבים היום לחצוצרה של לואי ארמסטרונג (Louis Armstrong), נדמה לפעמים שמתחת לצליל המוכר עדיין אפשר לשמוע הד רחוק של אותו קצב עתיק. אולי זו הסיבה שהמוסיקה של ניו אורלינס נשמעת שונה כל כך עד היום. היא לא נולדה רק מבידור או ממסורת מוסיקלית, אלא גם מן הצורך האנושי העמוק להישאר אדם.

כאשר הקצב הפך לתפילה

המוסיקה בכיכר לא הייתה רק בידור. עבור רבים מן המשתתפים היא הייתה גם זיכרון, פולחן ולעיתים אפילו דרך לגעת בעולם הרוחות. ניו אורלינס הייתה אחד המקומות היחידים בארצות הברית שבהם שרדו לאורך זמן מסורות אפריקאיות של ריקוד, טראנס ותיפוף טקסי, ואלו התערבבו בהדרגה עם הקתוליות שהביאו עמם הצרפתים והספרדים.

כך נולדה בעיר גם מסורת הוודו של ניו אורלינס: עולם של אמונות, סמלים וטקסים ששילב בין פולחנים אפריקאיים לבין קדושים נוצריים, נרות, תפילות ומוסיקה. במשך השנים הפכה מארי לאבו (Marie Laveau) "מלכת הוודו" המפורסמת של ניו אורלינס, לדמות כמעט אגדית בעיר. לאבו, בת למשפחה קריאולית חופשית, חיה בניו אורלינס במאה ה-19 והייתה מוכרת כמנהיגה רוחנית שאליה פנו אנשים מכל שכבות החברה – שחורים ולבנים, עשירים ועניים – בבקשות לריפוי, אהבה, מזל והגנה.

סביב מארי לאבו נרקמו אין ספור סיפורים. יש שתיארו טקסים ליליים לאור נרות, ואחרים סיפרו על מעגלי ריקוד ותופים שהכניסו את המשתתפים למעין טראנס רוחני. קשה לדעת היכן מסתיימת ההיסטוריה ומתחילה האגדה, אך דבר אחד ברור: דמותה של מארי לאבו הפכה לחלק בלתי נפרד מן הנשמה המסתורית של ניו אורלינס. אולי משום כך, גם בעיר עצמה נדמה לעיתים שהמוסיקה, הפולחן והקצב מעולם לא נפרדו באמת זה מזה.

פארק לואי ארמסטרונג

בשנת 1980 הוקם סביב קונגו סקוור, פארק הנקרא על שמו של לואי ארמסטרונג – אולי האדם המזוהה יותר מכל עם הצליל של ניו אורלינס. הבחירה הזו אינה מקרית. ארמסטרונג אמנם נולד שנים רבות לאחר ימי העבדות וההתכנסויות בקונגו סקוור, אך הצלילים שניגן נשאו בתוכם במידה רבה את אותו עולם של קצב, אלתור וזיכרון תרבותי שנבט כאן דורות קודם לכן.

גם כיום ממשיך פארק לואי ארמסטרונג לספר את סיפורה של התרבות שנולדה כאן. בכניסה לפארק ניצבת אנדרטת ברונזה מרשימה המתארת תזמורת צועדת בסגנון מצעדי ה-Second Line המזוהים כל כך עם ניו אורלינס. הפסל (תמונת הנושא בפוסט) שנוצר על ידי האמן פרנק היידן (Frank Hayden) מצליח ללכוד רגע של תנועה וקצב: נגני כלי הנשיפה והמתופפים נראים כאילו הם ממשיכים לצעוד גם עכשיו ברחובות העיר. כמו דברים רבים בניו אורלינס, גם האנדרטה הזו מזכירה שהמוסיקה כאן מעולם לא הייתה רק מופע, אלא חלק בלתי נפרד מחיי הרחוב, מן הקהילה ומן הזיכרון התרבותי של העיר.

יצירה נוספת של היידן בפארק היא – Spirit of Music, שלושה נגני ג'אז הצמודים זה לזה כמעט כגוף אחד, כאילו המוסיקה עצמה מחברת ביניהם.

ברחבי הפארק פזורים פסלים ואנדרטאות נוספים המוקדשים לדמויות מרכזיות בתולדות הג'אז של ניו אורלינס. הבולט שבהם הוא פסלו של ארמסטרונג עצמו, הנראה כאילו הוא עומד להתחיל לנגן בכל רגע. לצדו מופיעים גם שמות כמו באדי בולדן (Buddy Bolden) וסדני בשה (Sidney Bechet), מן המוסיקאים שעיצבו את הצליל הייחודי של העיר והפיצו אותו אל העולם כולו. דמותו של ארמסטרונג בפארק היא פרי יצירתה של אליזבת קטלט (Elizabeth Catlett), מן הפסלות האפרו אמריקאיות החשובות במאה ה-20.

בניו אורלינס קשה כמעט להפריד בין העיר לבין דמותו של לואי ארמסטרונג. לא רק פארק הג'אז המרכזי נושא את שמו, אלא גם שדה התעופה הבינלאומי של העיר – עדות למעמד יוצא הדופן שלו בתרבות המקומית והאמריקאית בכלל.

בין האנדרטאות שבפארק, נמצאת יצירה גדולה נוספת של אליזבת קטלט, המוקדשת לכיכר עצמה. קטלט מציגה ביצירתה זו קבוצת גברים ונשים רוקדים, שרים ומתופפים במעין מעגל קצבי. כך בדיוק תיארו נוסעים ועדי ראייה, את ההתכנסויות שנערכו כאן בימי ראשון לפני יותר ממאתיים שנה. קטלט שעסקה ביצירתה שוב ושוב בזהות האפרו אמריקאית, בזיכרון ובעוולות העבדות והגזענות, בחרה שלא להציג כאן סבל או אלימות ישירה, אלא דווקא את מה ששרד למרות הכול: הקצב, הקהילה והתרבות.

הדמויות באנדרטה אינן עומדות דומם כמו באנדרטאות מסורתיות, אלא נראות כאילו הן עדיין נעות לצלילי התופים. בתוך השקט של הפארק נדמה לעיתים שהריקוד של קונגו סקוור מעולם לא הסתיים באמת.

סמוך לכיכר ניצב תיאטרון על שמה של הזמרת מהליה ג'קסון (Mahalia Jackson), מן הקולות הגדולים של הגוספל האמריקאי וילידת ניו אורלינס. גם הבחירה הזו איננה מקרית. במקום שבו התאספו פעם עבדים אפריקאים כדי לשיר, לרקוד ולתופף, מתקיימים כיום מופעי ג'אז, קונצרטים והפקות מוסיקליות גדולות. נדמה שגם כאן ממשיכה העיר לחבר בין הזיכרון ההיסטורי לבין המוסיקה שחיה בה עד היום.

יש משהו סמלי מאוד בכך שהכיכר שבה נשמעו פעם תופים אפריקאיים נמצאת היום בלב פארק המלא בפסלים של נגני ג'אז. ההיסטוריה של ניו אורלינס סוגרת כאן מעגל: מן העבדות אל המוסיקה, ומן הכאב אל הצליל שהפך לאחד מסמליה של אמריקה כולה.

הכיכר השקטה

היום קונגו סקוור הוא מקום שקט יחסית. עצים מטילים צל על השבילים, אנשים יושבים על ספסלים, ולעיתים תיירים חולפים כאן בדרכם אל הרובע הצרפתי מבלי לדעת איזו היסטוריה עצומה מסתתרת במקום הזה. קשה לדמיין שכאן ממש, במקום שנראה כיום כמעט רגיל, היכו פעם אלפי ידיים בתופים, נוצרו מעגלי ריקוד ונשמעו שירים בשפות שהגיעו מעבר לאוקיינוס האטלנטי.

אבל אולי דווקא השקט הזה הוא שהופך את המקום לעוצמתי כל כך. משום שקונגו סקוור הוא לא רק אתר היסטורי או תחנה בסיפורה של ניו אורלינס. הוא תזכורת לכך שגם כאשר בני אדם מאבדים חירות, רכוש ולעיתים אפילו את שמם וזהותם, עדיין נותר להם דבר אחד שקשה מאוד לקחת מהם – הזיכרון. זהו לא רק מקום שבו נולדה מוסיקה חדשה, אלא גם הוכחה לכך שתרבות, קצב וזיכרון יכולים לשרוד אפילו את העבדות.

לסיום כמובן מוסיקה

אחד השירים המזוהים ביותר עם ניו אורלינס הוא St James Infirmary Blues. זהו בלוז אפל ומסתורי שראשיתו אינה ברורה: ככל הנראה מדובר בגלגול אמריקאי של בלדת עם אנגלית עתיקה מן המאה ה-18. בלדה זו עברה במשך השנים שינויים רבים עד שהגיעה לרחובות ניו אורלינס ולמועדוני הג'אז שלה. השיר מספר על אדם המתבונן באהובתו המתה בבית החולים סנט ג'יימס, ובהמשך מהרהר גם במותו שלו ובמסע הלוויה שלו. יש כאן שילוב אופייני כל כך לניו אורלינס: עצב, מוות, אלכוהול, גאווה, והשלמה כמעט פיוטית עם גורל האדם.

במהלך השנים בוצע השיר על ידי אין ספור אמנים – מזמרי בלוז ועד נגני ג'אז, פולק ורוק. בין המבצעים הידועים שלו אפשר למצוא את קייב קאלאווי, ד"ר ג'ון, ג'ו קוקר, קאונט בייסי, דיוק אלינגטון ועוד רבים וטובים אחרים. אך הביצוע המזוהה ביותר עם השיר הוא דווקא זה של לואי ארמסטרונג. כאשר ארמסטרונג שר את המילים בקולו המחוספס ומלווה אותן בחצוצרה שלו, נדמה לרגע שכל ההיסטוריה של ניו אורלינס מהדהדת יחד בתוך הצלילים – התופים של קונגו סקוור, מצעדי הרחוב, הוודו והג'אז. אולי משום כך גם היום, כאשר מטיילים בקונגו סקוור, קשה שלא להרגיש שמתחת לעצים ולשבילים עדיין מסתתר קצב עתיק שלא חדל לפעום.