בלוג

יש רגעים בטוקיו שבהם נדמה שהעיר כולה רצה קדימה בלי להביט לאחור. רכבות השינקנסן חוצות מרחקים במהירות מסחררת, גורדי שחקים מזכוכית משתקפים זה בזה, ומסכי ענק מאירים לילה שלא באמת מחשיך. ואז, פתאום, בלב רובע גינזה האלגנטי והיוקרתי, ניצב מבנה שנראה כאילו נשלף מתקופה אחרת: חזית לבנה, גג מעוקל, קווים המזכירים ארמון יפני מסורתי. זהו

רובע שינג'וקו (Shinjuku) הוא אחד המרכזים הדינמיים והמרתקים של טוקיו, מקום שבו נפגשים יחד עסקים, ממשל, קניות וחיי לילה. כאן פועלת תחנת הרכבת העמוסה ביותר בעולם, וכאן מתנשאים גורדי שחקים מודרניים לצד רחובות צפופים ורועשים. בתוך שינג’וקו נמצא קאבוקיצ’ו (Kabukicho), אזור בילויים המשתרע על פני כמה רחובות צפופים בלבד, אך מרגיש גדול בהרבה ממידותיו. שלטי

גליפולי, חצי אי קטן במערב מיצרי הדרדנלים, הוא אחד מאותם שמות שהפכו כבר מזמן ליותר מאשר מקום על המפה. זהו שם הנושא עמו זיכרון, מיתוס, אבל, ואפילו יסוד של זהות לאומית – בעיקר באוסטרליה ובניו זילנד. בשנת 1915, בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, נשלחו לשם אלפי צעירים מניו זילנד ומאוסטרליה, אל מבצע צבאי שנועד לשנות

יש מקומות בצפון צרפת שבהם הנוף כמעט מטעה. שדות ירוקים נפרשים עד האופק, גבעות רכות מתרוממות מעל הדרכים הכפריות השקטות, ולעיתים נדמה שמדובר בעוד פינה שלווה של אירופה. אבל אז, פתאום, לצד הדרך או בין הכפרים, מופיע בית עלמין צבאי. אחריו עוד אחד, ואז עוד אחד. בתי עלמין צבאיים כאלה פזורים עד היום בין הכפרים

מאז שעמדתי על דעתי, יש לי חיבה עמוקה לנינה סימון. החיבה הזאת מעולם לא נבעה רק מהמוסיקה שלה. נינה סימון תמיד הייתה בעיניי הרבה יותר ממוסיקאית, הרבה יותר מקול יוצא דופן, מפסנתרנית מחוננת או מזמרת גדולה. היא ייצגה עמדה, היא הייתה מצפון, והקול שלה מעולם לא נועד להרגיע או לבדר: קולה הכריח את המאזין להקשיב

בקיץ 1942 ירד שקט מוזר על אולפני ההקלטות של ארה"ב. במקום שבו נהגו התזמורות לנגן ללא הפסקה, עמדו לפתע המיקרופונים דוממים. תזמורות הג'אז חדלו להקליט, התזמורות הסימפוניות הפסיקו את עבודתן, ואולפני ההקלטה הגדולים נסגרו בזה אחר זה. לא הייתה זו תקלה טכנית ולא קיצוץ חירום. זו הייתה שביתה. איגוד המוסיקאים האמריקאי הכריז מלחמה על תעשיית