בבוקר יום ראשון 9 באפריל 1939, החלו אלפי אנשים לנהור אל הלינקולן ממוריאל (Lincoln Memorial) בוושינגטון. הם הגיעו מכל רחבי העיר, שחורים ולבנים, צעירים ומבוגרים, סקרנים שבאו לשמוע זמרת מפורסמת לצד אנשים שהבינו כי הם עומדים להיות עדים לרגע היסטורי. חלקם עמדו על המדשאות הרחבות המשתרעות מול האנדרטה, אחרים טיפסו על הגבעות שמסביב בניסיון למצוא

יש ערים בארצות הברית שנראות אמריקאיות לחלוטין כבר מן הרגע הראשון. ניו אורלינס (New Orleans) לבטח אינה אחת מהן. כבר במהלך סיור ראשוני ברובע הצרפתי (French Quarter), הרובע ההיסטורי העתיק והמפורסם ביותר של העיר, נדמה כי נכנסים לעולם אחר. החצרות הפנימיות, הבתים הצבעוניים, מרפסות הברזל המעוטרות והצלילים הבוקעים מן הברים השוקקים של רחוב בורבון (Bourbon

יש רגעים בטוקיו שבהם נדמה שהעיר כולה רצה קדימה בלי להביט לאחור. רכבות השינקנסן חוצות מרחקים במהירות מסחררת, גורדי שחקים מזכוכית משתקפים זה בזה, ומסכי ענק מאירים לילה שלא באמת מחשיך. ואז, פתאום, בלב רובע גינזה האלגנטי והיוקרתי, ניצב מבנה שנראה כאילו נשלף מתקופה אחרת: חזית לבנה, גג מעוקל, קווים המזכירים ארמון יפני מסורתי. זהו