מאז שעמדתי על דעתי, יש לי חיבה עמוקה לנינה סימון. החיבה הזאת מעולם לא נבעה רק מהמוסיקה שלה. נינה סימון תמיד הייתה בעיניי הרבה יותר ממוסיקאית, הרבה יותר מקול יוצא דופן, מפסנתרנית מחוננת או מזמרת גדולה. היא ייצגה עמדה, היא הייתה מצפון, והקול שלה מעולם לא נועד להרגיע או לבדר: קולה הכריח את המאזין להקשיב

בקיץ 1942 ירד שקט מוזר על אולפני ההקלטות של ארה"ב. במקום שבו נהגו התזמורות לנגן ללא הפסקה, עמדו לפתע המיקרופונים דוממים. תזמורות הג'אז חדלו להקליט, התזמורות הסימפוניות הפסיקו את עבודתן, ואולפני ההקלטה הגדולים נסגרו בזה אחר זה. לא הייתה זו תקלה טכנית ולא קיצוץ חירום. זו הייתה שביתה. איגוד המוסיקאים האמריקאי הכריז מלחמה על תעשיית

כביש 61 אינו נושא את ההילה המיתולוגית של כביש 66 (Route 66), הדרך הראשית של אמריקה (משיקגו ללוס אנג'לס), ואינו מככב בפוסטרים ובחולצות תיירים, אך מבחינה תרבותית, ספק אם יש דרך חשובה ממנו. זהו קו אספלט החוצה את ארצות הברית מדרום לצפון והופך לציר תרבותי של ממש: דרך שדרכה זרמו קולות, סיפורים, חלומות וגם לא