בלוג

מאז שעמדתי על דעתי, יש לי חיבה עמוקה לנינה סימון. החיבה הזאת מעולם לא נבעה רק מהמוסיקה שלה. נינה סימון תמיד הייתה בעיניי הרבה יותר ממוסיקאית, הרבה יותר מקול יוצא דופן, מפסנתרנית מחוננת או מזמרת גדולה. היא ייצגה עמדה, היא הייתה מצפון, והקול שלה מעולם לא נועד להרגיע או לבדר: קולה הכריח את המאזין להקשיב

בקיץ 1942 ירד שקט מוזר על אולפני ההקלטות של ארה"ב. במקום שבו נהגו התזמורות לנגן ללא הפסקה, עמדו לפתע המיקרופונים דוממים. תזמורות הג'אז חדלו להקליט, התזמורות הסימפוניות הפסיקו את עבודתן, ואולפני ההקלטה הגדולים נסגרו בזה אחר זה. לא הייתה זו תקלה טכנית ולא קיצוץ חירום. זו הייתה שביתה. איגוד המוסיקאים האמריקאי הכריז מלחמה על תעשיית

כביש 61 אינו נושא את ההילה המיתולוגית של כביש 66 (Route 66), הדרך הראשית של אמריקה (משיקגו ללוס אנג'לס), ואינו מככב בפוסטרים ובחולצות תיירים, אך מבחינה תרבותית, ספק אם יש דרך חשובה ממנו. זהו קו אספלט החוצה את ארצות הברית מדרום לצפון והופך לציר תרבותי של ממש: דרך שדרכה זרמו קולות, סיפורים, חלומות וגם לא

אולם הספורט הגדול בסנטיאגו בירת צ’ילה, כבר היה מלא. האולם שתוכנן להכיל כ-6,000 צופים באירועי ספורט ותרבות, הפך בימים הראשונים שלאחר ההפיכה למקום כליאה צפוף. אלפי גברים ונשים נדחסו על הטריבונות שסביב הזירה המרכזית, שקטים ומפוחדים. היה זה בספטמבר 1973, ימים אחדים לאחר ההפיכה הצבאית במדינה. במקום שנועד לאירועי ספורט, לכינוסים המוניים ולהופעות, ריכז המשטר

באולם בית משפט בסייגון, בשנת 1968, נגזרו על אישה צעירה 20 שנות מאסר עם עבודת פרך. זה היה אמור להיות רגע של שבירה: אזהרה, הרתעה, סוף פסוק. אלא שברגע הקראת גזר הדין היא חייכה. לא חיוך מתריס ולא צחוק, אלא חיוך שקט ובטוח, כזה שמסרב לשחק את התפקיד שהשלטון ייעד לו. התצלום שתיעד את הרגע

כמו מלחמות רבות אחרות, מלחמת וייטנאם נתפסת לרוב כעימות בין צבאות גבריים: חיילים בג'ונגל, גנרלים סביב מפות, רעש מטוסים ומסוקים חגים מעל. אך מאחורי הדימויים האלו פעל כוח נוסף, שקט ולעיתים אך מכריע: נשים. בשני צידי המתרס, בצפון ובדרום וייטנאם וגם בצבא ארצות הברית, נשים נטלו חלק פעיל במאמץ המלחמתי: כלוחמות גרילה, מפקדות, מרגלות, אחיות