בלוג

כמו מלחמות רבות אחרות, מלחמת וייטנאם נתפסת לרוב כעימות בין צבאות גבריים: חיילים בג'ונגל, גנרלים סביב מפות, רעש מטוסים ומסוקים חגים מעל. אך מאחורי הדימויים האלו פעל כוח נוסף, שקט ולעיתים אך מכריע: נשים. בשני צידי המתרס, בצפון ובדרום וייטנאם וגם בצבא ארצות הברית, נשים נטלו חלק פעיל במאמץ המלחמתי: כלוחמות גרילה, מפקדות, מרגלות, אחיות

גלגלי המטוס עוד לא הספיקו להתקרר על מסלול הנחיתה, וכבר המתינה לרגלי המדרגות שורה של גברים בחליפות כהות, פניהם קפואות ועיניהם נעוצות בה: איווה איקוקו טוג'ורי (Iva Ikuko Toguri), צעירה אמריקאית הנראית תשושה למדי, אוחזת בידה מזוודה קטנה, ציפתה סוף סוף לשוב הביתה אחרי שנים של פחד ובידוד ביפן. היה זה ב-25 בספטמבר 1948, היום

טיראנה של ימינו היא עיר צעירה ותוססת, מלאה חיים וצבע. אך מאחורי הצבעים והחיוניות מסתתר עבר לא רחוק שבו הפחד והבידוד עיצבו את החיים. היום זו עיר שבונה את זהותה מחדש ונעה בין הרצון לשכוח לבין הצורך לזכור. ובדיוק בנקודת המפגש הזו בין עבר להווה ניצבת אנדרטה שמזכירה לנו דבר פשוט אך חשוב: החירות, שאנו

מלחמת וייטנאם התנהלה אמנם אלפי קילומטרים מבתיהם של צעירי ארצות הברית, אך ברחובות לוס אנג'לס, ניו יורק וסן פרנסיסקו, נולדה באותה עת חזית משמעותית נוספת. זו הייתה מלחמה שלא רק פילגה את האומה, אלא גם הולידה דור שלם שהחל לגלות את כוחו מחדש: דור שהשתמש בגיטרות, בשירים ובצלילים חשמליים כדי להתקומם נגד מה שנראה לו

ב-4 במאי 1999, באחד מאותם ימים שגרתיים בבית הלבן, יצאה הילרי רודהאם קלינטון, אז הגברת הראשונה של ארצות הברית, לאירוע שונה מן הרגיל. לא הייתה זו מסיבת עיתונאים או אירוע פוליטי, אלא טקס סמלי וטעון משמעות שנערך בוושינגטון: השקת מטבע הדולר החדש, שעליו פני אישה אינדיאנית צעירה הנושאת על גבה תינוק. שמה היה סקאג'אווה (Sacagawea)

כשאנחנו שומעים שמות כמו בוסטון סלטיקס (Boston Celtics), שיקגו בולס (Chicago Bulls) או לוס אנג'לס לייקרס (Los Angeles Lakers), אנחנו מיד חושבים על כדורסל. אך מאחורי כל שם כזה מסתתר סיפור: לפעמים היסטורי, לפעמים גאוגרפי ולפעמים מחווה לרוח המקום. שמות קבוצות ה-NBA הם הרבה יותר מתוויות על החולצות: השם הוא לעיתים חלון אל תוך ההיסטוריה