בלוג

בפארק קלימגדן בלב בלגרד בירת סרביה, על עמוד בגובה של 14 מטר, מוצב כבר למעלה מ-90 שנה פסל של גבר ערום האוחז ביד ימין שלו חרב וביד שמאל בז והוא משקיף צפונה לכוון חבל פאנוניה והונגריה. במשך השנים הפך פסל זה לאחד מסמליה של בלגרד והיום הוא מככב בכל הפרסומים של משרד התיירות הסרבי. פסל

על פי המיתולוגיה היוונית, זאוס היה בכיר האלים האולימפיים ומנמוסינה היתה אלת הזיכרון ואהובתו של זאוס.  בספרו "תיאוגוניה" מספר המשורר הסיודוס כי זאוס ביקר את אהובתו מנמוסינה במשך 9 לילות רצופים ובמשך כל לילה הוא תינה עמה אהבים. בסופו של דבר התעברה מנמוסינה ועם תום הריונה היא ילדה לזאוס 9 בנות. כשגדלו בנותיהן של זאוס ומנמוסינה, הן הפכו ל-9 המוזות שהן

המוסיקה תמיד הייתה אחד מאמצעי המחאה היותר פופולריים. יש במוסיקה הישראלית כמה זמרים שעסקו בנושאים מעוררי המחאה: אהוד בנאי שר על "עגל הזהב" ("אין מי שיכה על הסלע, מי ייתן כיוון, באפילה כאן נלחמים על כל פירור, סביב עגל הזהב"), רמי פורטיס ובארי סחרוף שרו על "פנתר שחור" ("מחר כשיאיר האור, לתוך היער האפל, יבוא

לוס אנג'לס שבקליפורניה היא עיר נהדרת.  העיר הוקמה ב-4 בספטמבר 1781 על ידי המושל הספרדי פליפה דה נווה (Felipe de Neve) ובשנת 1821 הפכה לחלק ממקסיקו. רק בשנת 1848 לאחר מלחמת ארצות הברית-מקסיקו, נרכשו לוס אנג'לס ושאר מדינת קליפורניה על ידי ארצות הברית במסגרת הסכם גואדלופה הידלגו. היום משמשת לוס אנג'לס כמרכז עסקי חשוב מאוד ויש

אם במקרה הגעתם לניו יורק בין השנים 1976-1989 וחיפשתם מקום טוב לשמוע בו מוסיקה, לא יכולתם שלא לשמוע על מקום שנקרא Lone Star Cafe. מועדון הכוכב הבודד נפתח בשנת 1976 בפינת השדרה החמישית ורחוב 13 על ידי שני בחורים צעירים חובבי מוסיקה בכלל, אך בעלי חיבה מיוחדת למוסיקה הדרומית בפרט: קאנטרי, פולק ובלוז, סגנונות מוסיקליים המזוהים

  בעברי המפוקפק, אי שם בסוף שנות ה-80, למדתי צילום בבית הספר קמרה אובסקורה. באותן שנים שכן בית הספר ברחוב אלנבי בתל אביב, לא רחוק מפינת רחוב ברנר. אני חייב להודות שהתקופה בה ביליתי חלק ניכר מזמני בחדרי חושך עם אורות אדומים, זכורה לי כתקופה נהדרת של יצירה מלאת סיפוק. חודשים ארוכים לא הצלחתי להסיר