בטיולים אותם אני מדריך, אני תמיד משתדל לדבר גם על היסטוריה יהודית.
היהודים גלו מארצם כמה וכמה פעמים לאורך ההיסטוריה: גלות אשור, גלות בבל וגלות בית שני. שנים רבות אחר כך גירוש יהדות ספרד (1492) גרם ליהודים להתפזר עוד קצת בעולם. מכיוון שכך, בהרבה מאוד מקומות בעולם ניתן למצוא סיפורים הקשורים להיסטוריה שלנו.
לקהילות היהודיות באזור הבלקן יש עבר מפואר. יהודים החלו להגיע לבלקן עוד לפני הספירה ולסרביה הגיעו היהודים הראשונים במאות ה-13 וה-14 מדוברובניק שבקרואטיה, מאיטליה ומהונגריה. הקהילה היהודית של בלגרד החלה לגדול ולפרוח בצורה משמעותית רק עם הגעתם לעיר של מגורשי ספרד בסוף המאה ה-15 וכמה שנים מאוחר יותר אז הגיעו גם יהודים שנמלטו מפורטוגל.
במאות השנים הבאות, פרחה ושגשגה הקהילה היהודית בעיר אשר מקום מושבה העיקרי היה בשכונת זמון (Zemun) אשר בגדה השמאלית של נהר הדנובה. בשכונה זו חיו סבו וסבתו של חוזה המדינה בנימין זאב הרצל ושמה של שכונה זו נקשר גם לשמו של הרב יהודה אלקלעי שהיה במשך עשרות שנים רבה של הקהילה היהודית בבלגרד (העיר אור יהודה נקראת על שמו של הרב יהודה אלקלעי).
ביום 6 באפריל 1941 פלשה גרמניה הנאצית ליוגוסלביה ו-6 חודשים לאחר מכן, באוקטובר אותה שנה, הוקם על גדות נהר הסאווה (Sava) העובר בבלגרד ומתחבר בה אל הדנובה, מחנה הריכוז סיימישטה. בתחילה נשלחו לשם רק גברים אך בתחילת שנת 1942 הורה המושל הצבאי הגרמני של סרביה הראלד טרנר כי כל הנשים והילדים היהודים בסרביה, צריכים להיות מרוכזים בו גם הם. כך התקבצו במחנה סיימישטה למעלה מ-8000 יהודים: גברים, נשים, זקנים וטף.
כמה חודשים מאוחר יותר, החלו שלטונות המחנה לספר ליהודים כי מעבירים אותם למקום אחר ולצורך כך עליהם לעלות למשאיות. היו אלו משאיות מיוחדות אשר שימשו להמתת הנוסעים בהן בגז. קצת לאחר היציאה מהמחנה היתה המשאית עוצרת, מלוויה היו מחברים את צינור הפליטה לתא הנוסעים וזמן קצר לאחר מכן היו כל נוסעיה בעולם שכולו טוב. המשאיות היו ממשיכות בנסיעה לאזור הר אוולה (Avala) שם היו נטמנים הקרבנות בקברים המוניים.
המשימה הושלמה כבר בקיץ: באוגוסט 1942 הודיע הממשל הצבאי הגרמני בסרביה לשלטונות בברלין כי בלגרד היא העיר הראשונה בסדר החדש: "יודנפריי" – נקייה מיהודים (Judenfrei). לאחר השמדת היהודים התפנו מפקדי המחנה לטפל באוכלוסיות אחרות: בעקר צוענים, פרטיזנים יוגוסלבים שנלכדו וכל מי שהתנגד לכיבוש הגרמני.
בחודש אפריל 1944 הפציצו מטוסי בנות הברית את פסי הרכבת העוברים בסמוך למחנה. בהפצצה נפגע גם מחנה סיימישטה ועשרות רבות נהרגו בו.
מחנה הריכוז נסגר ביולי 1944 כ-3 חודשים לפני שבלגרד שוחררה לחלוטין. בכירי המפקדים הגרמנים במחנה נלכדו לאחר המלחמה, הוסגרו ליוגוסלביה שם נשפטו והוצאו להורג בשנת 1947.
יש שני ספרים מצויינים המספרים את סיפור יהדות בלגרד והבלקן בכלל בתקופת הכיבוש הגרמני. האחד הוא "שני נסיכים ומלכה" מאת שמואל דוד המספר גם על פרשת קלָאדוֹבוֹ – שַאבַּאץ והשני הוא "ריח הגשם בבלקן" מאת גורדנה קואיץ'.
פרשת קלָאדוֹבוֹ–שַאבַּאץ (שמן של שתי עיירות בסרביה: Kladovo & Šabac) היא פרשה עגומה ביותר בתולדות ההעפלה והשואה. זהו סיפורם של כאלף מעפילים שיצאו בנובמבר 1939 מוינה בדרכם לארץ אך לא זכו להגיע אליה ומרביתם נפלו באפריל 1941 בידי הכוחות הנאצים ביוגוסלביה ונרצחו.
ספרה של גב' קואיץ' "ריח הגשם בבלקן" הוא הראשון בטרילוגיה שכתבה על יהדות יוגוסלביה והוא עוסק בתקופת המלחמה. שני הספרים הבאים בטרילוגיה הם "פריחת התרזה בבלקן" העוסק בתקופת השלטון הקומוניסטי ביוגוסלביה שלאחר המלחמה ו"דמדומי ערב בבלקן" העוסק בהתפוררות הפדרציה היוגוסלבית, התפוררות שהביאה למלחמת אזרחים אכזרית בשנות ה-90 של המאה הקודמת.
למי שמתעניין בהיסטוריה של יהודי בלגרד החל מהמאה ה-16 ועד שנות ה-40 של המאה ה-20, אני ממליץ על ספרה של ג'ני לב "עד הפיתרון הסופי".
בחזרה לבלגרד וסיימישטה
בכל פעם שאני מדבר עם מטיילים על שואת יהודי אירופה, אני מדגיש את העובדה כי הגרמנים לא היו יכולים לעולל לעם היהודי את אשר עשו לו, ללא שיתוף פעולה מסיבי מצד האוכלוסייה המקומית. יחד עם זאת אני מדגיש כי בכל מקום בו היו משת"פים, היו גם חסידי אומות עולם אשר לא רק שמו את נפשם בכפם, אלא גם את נפש יקיריהם שלהם כדי להציל יהודים ולעיתים שלמו את מלוא המחיר על כך. אני תמיד נוהג להביא את סיפורו של אחד מחסידי אומות העולם ואני חש כי בכך אני תורם את חלקי הצנוע להנצחתם.
לזכרם של יהודי בלגרד ניצבת על גדות נהר הדנובה בעיר אנדרטה מעשה ידיו של האמן ננדור גליד (Nandor Glid), ניצול שואה בעצמו אשר בני משפחתו נרצחו באושוויץ. האנדרטה נקראת "המנורה בלהבות" (Menorah in Flames) והיא הוצבה במקום בשנת 1990. בשנת 2006 לקראת ביקורו של נשיא המדינה (משה קצב) ביוון, הוצבה בכיכר החירות בסלוניקי אנדרטה זהה לזו שבבלגרד, לזכרם של יהודי יוון.
במקום בו עמד מחנה הריכוז סיימישטה ממש על גדות נהר הסאווה, ניצבת היום אנדרטה לזכרם של 50 אלף הנספים במחנה ולידה שלט קטן המספר את הסיפור העצוב של מה שקרה במקום. האנדרטה המתנשאת לגובה של 10 מטרים הוצבה שם ביום 22 באפריל 1995 לקראת ציון יום השנה ה-50 לכניעת גרמניה.
מה אנו רואים באנדרטה?
האמן היוצר מיודרג פופוביץ' (Miodrag Popović) לא סיפק יותר מידי הסברים כך שהכל כמובן בעייני המתבונן. יש כאן זוג ידיים המונפות בזעקה לשמיים וכאן המשמעות ברורה. פרט לכך העיגול אמור לסמל בעייני את גלגל החיים: אולי רצה האמן לומר לנו כי גלגל החיים נשבר באמצע. זוהי כאמור פרשנות פרטית ואישית שלי וכל הסבר אחר יהיה טוב באותה מידה בדיוק.
שאר השטח בו היה ממוקם מחנה סיימישטה אשר עד המלחמה שימש כמרכז תערוכות וכנסים, הוא היום אזור מוזנח ביותר ומשמש למגורי חסרי בית למיניהם שרובם הגדול הם צוענים.
התמונות הבאות ממחישות את העזובה במקום:
בדיון שנערך ביום 24.2.2020 אישר הפרלמנט הסרבי ברוב קולות להקים במקום מרכז הנצחה לזכרם של כל הנספים במחנה: סרבים, יהודים וצוענים. ד"ר אפרים זורוף מנהל מרכז ויזנטל בירושלים, בירך על ההחלטה אשר תצא אל הפועל רק לאחר שיאספו חומרים ממוזיאונים וארכיונים שונים.
הביקור במקום הוא תמיד חוויה מרגשת. בכל קבוצת מטיילים תמיד יהיו כאלו שקרובי משפחתם (ולא משנה רמת הקרבה) עברו את השואה באירופה וגם אם ככל שחולפות השנים מספר ניצולי השואה הולך ומתמעט, כולנו הרי מכירים את הסיפורים העוברים מדור לדור. פעמים רבות כאשר אנחנו ניצבים על יד האנדרטה, מבקשים המטיילים לשיר במקום את "התקווה" ולעיתים גם את "עם ישראל חי".
באחד מביקורי במקום לפני שנים מספר, ניגשה אלי אחת המטיילות בשם רות (שם בדוי) לפני שעזבנו את המקום ובקול חנוק מדמעות סיפרה לי כי סבתה מצד אמה נרצחה במחנה סיימישטה על ידי אחד השומרים וכי אמה שהייתה אז ילדה קטנה, זכתה להיות בין הניצולים הבודדים מן המחנה. לדבריה, למרות שהסיכוי כי סבתה נלקחה לקבורה בבית העלמין היהודי בשכונת זמון הוא קלוש ביותר (גופותיהם של רבים מהנרצחים במקום הושלכו לנהר הסאווה הסמוך), היא מבקשת שניסע לבקר במקום אם הדבר אפשרי.
בסיום הטיול בסרביה לאחר שובינו לבלגרד ולפני היציאה לשדה התעופה, אני נוהג לתת למטיילים קצת זמן חופשי באחד ממרכזי הקניות הגדולים והחדשים בעיר. זה השלב בו לקחתי איתי את רות, עלינו על מונית ונסענו אל בית העלמין היהודי בשכונת זמון. חיפוש בין שורות הקברים לא העלה דבר ולא מצאנו אף קבר הנושא את שם סבתה של רות.
בשלב זה הפתיעה אותי רות כאשר הוציאה מתיקה נר זיכרון וביקשה שנדליק אותו על יד האנדרטה הניצבת בבית העלמין לזכר יהודי בלגרד שנספו בשואה. "זכור את אשר עשה לך עמלק", זו הכתובת על האנדרטה.
מכיוון שלא היה איתי מנין, לא יכולתי לומר קדיש אך מילות הקדיש הדהדו בראשי: יתגדל ויתקדש שמי רבא…
לאחר שעמדנו שם במשך כמה דקות שותקים ודומעים יצאנו מבית העלמין, עצרנו מונית וחזרנו לאסוף את הקבוצה מקניון אושצה (UŠĆE) היפה בלב העיר.
לסיום קצת מוסיקה…
בשנת 1969 הוציא לאונרד כהן את תקליטו "שירים מהחדר" (Songs From a Room). אחד השירים בתקליט נקרא שיר הפרטיזן. השיר נכתב על ידי עמנואל דסטייה ד-לה-ויגרי שהיה לוחם במסגרת הרזיסטנס, המחתרת הצרפתית שהתנגדה לכיבוש הנאצי. הלחן הוא של הזמרת והמוזיקאית אנה מארלי, צרפתייה ממוצא רוסי שהלחינה ושרה גם את המנון הפרטיזנים הצרפתים. מאז יצא תקליטו של כהן זכה השיר לכמה וכמה ביצועים ובין היתר שרה אותו גם אסתר עופרים. אני מעדיף את הביצוע של Joan Baez.