בלוג

אולם הספורט הגדול בסנטיאגו בירת צ’ילה, כבר היה מלא. האולם שתוכנן להכיל כ-6,000 צופים באירועי ספורט ותרבות, הפך בימים הראשונים שלאחר ההפיכה למקום כליאה צפוף. אלפי גברים ונשים נדחסו על הטריבונות שסביב הזירה המרכזית, שקטים ומפוחדים. היה זה בספטמבר 1973, ימים אחדים לאחר ההפיכה הצבאית במדינה. במקום שנועד לאירועי ספורט, לכינוסים המוניים ולהופעות, ריכז המשטר

באולם בית משפט בסייגון, בשנת 1968, נגזרו על אישה צעירה 20 שנות מאסר עם עבודת פרך. זה היה אמור להיות רגע של שבירה: אזהרה, הרתעה, סוף פסוק. אלא שברגע הקראת גזר הדין היא חייכה. לא חיוך מתריס ולא צחוק, אלא חיוך שקט ובטוח, כזה שמסרב לשחק את התפקיד שהשלטון ייעד לו. התצלום שתיעד את הרגע

כמו מלחמות רבות אחרות, מלחמת וייטנאם נתפסת לרוב כעימות בין צבאות גבריים: חיילים בג'ונגל, גנרלים סביב מפות, רעש מטוסים ומסוקים חגים מעל. אך מאחורי הדימויים האלו פעל כוח נוסף, שקט ולעיתים אך מכריע: נשים. בשני צידי המתרס, בצפון ובדרום וייטנאם וגם בצבא ארצות הברית, נשים נטלו חלק פעיל במאמץ המלחמתי: כלוחמות גרילה, מפקדות, מרגלות, אחיות

גלגלי המטוס עוד לא הספיקו להתקרר על מסלול הנחיתה, וכבר המתינה לרגלי המדרגות שורה של גברים בחליפות כהות, פניהם קפואות ועיניהם נעוצות בה: איווה איקוקו טוג'ורי (Iva Ikuko Toguri), צעירה אמריקאית הנראית תשושה למדי, אוחזת בידה מזוודה קטנה, ציפתה סוף סוף לשוב הביתה אחרי שנים של פחד ובידוד ביפן. היה זה ב-25 בספטמבר 1948, היום

טיראנה של ימינו היא עיר צעירה ותוססת, מלאה חיים וצבע. אך מאחורי הצבעים והחיוניות מסתתר עבר לא רחוק שבו הפחד והבידוד עיצבו את החיים. היום זו עיר שבונה את זהותה מחדש ונעה בין הרצון לשכוח לבין הצורך לזכור. ובדיוק בנקודת המפגש הזו בין עבר להווה ניצבת אנדרטה שמזכירה לנו דבר פשוט אך חשוב: החירות, שאנו

מלחמת וייטנאם התנהלה אמנם אלפי קילומטרים מבתיהם של צעירי ארצות הברית, אך ברחובות לוס אנג'לס, ניו יורק וסן פרנסיסקו, נולדה באותה עת חזית משמעותית נוספת. זו הייתה מלחמה שלא רק פילגה את האומה, אלא גם הולידה דור שלם שהחל לגלות את כוחו מחדש: דור שהשתמש בגיטרות, בשירים ובצלילים חשמליים כדי להתקומם נגד מה שנראה לו