שנות ה-60 של המאה הקודמת היו שנים סוערות ביותר והן הביאו לתמורות ושינויים במקומות רבים בעולם. במדינות רבות התחוללו בעשור זה מחאות ומרידות שונות אשר בבסיסן תמיד עמדה השאיפה לשינויים בתחומים שונים. היו אלו השנים של המלחמה הקרה, של מלחמת וייטנאם, מאבקים קשים של השחורים בארה"ב לשיוויון זכויות, כיבוש החלל, אצלנו מלחמת ששת הימים ששינתה את פני המדינה וכמובן היתה זו תקופה של פריחה תרבותית. בעשור הזה פרצו לחיינו בוב דילן, האבנים המתגלגלות, הצלליות, אריתה פרנקלין, דיאנה רוס, ג'ימי הנדריקס, המודי בלוז ועוד רבים וטובים אחרים, אך מעל כל אלו היו אלו השנים של הביטלס, או כפי שהם נקראו במקומות רבים ה- Fab Four.
בשנת 1966 היתה הלהקה בשיא הצלחה ובסוף יוני הם יצאו לראשונה לסבוב הופעות במזרח אסיה, סבוב שכלל הופעות בטוקיו ובמנילה. כמו אירועים רבים אחרים הקשורים לביטלס, גם סיבוב ההופעות הזה היה עשיר באירועים, מחלוקות ושערוריות…
טוקיו
בשנות ה-60 העולם עדין לא היה כפר גלובלי כפי שאנו מכירים אותו היום, אך המוסיקה של הביטלס הגיעה כמובן גם ליפן. ביקורה המתוכנן של הלהקה עורר ביפן גל של התרגשות עצומה בעקר בקרב הצעירים, אך היו שם מספר גורמים שלא היו מאושרים מהביקור הצפוי.
מאז שיפן נפתחה למערב במחצית השניה של המאה ה-19, החלו היפנים בתהליך של למידה כיצד מתנהל המערב בתחומים שונים: חינוך, צבא, פוליטיקה, ממשל ותחומים רבים נוספים ולכל אלו היתה כמובן גם השפעה על תחום התרבות.
לאחר מלחמת העולם השניה והחורבן הגדול שחוותה יפן, היו היפנים עסוקים בעיקר בתהליך של שיקום. בשנת 1964, 19 שנה בלבד לאחר האסון, אירחה יפן את האולימפיאדה והיתה בכך מעין הצהרה כי הנה עתה יפן ערוכה ומוכנה לשוב לחיק אומות העולם. 6 שנים לאחר האולימפיאדה הם אירחו אירוע חשוב נוסף אשר גם בו הם ראו מעין הצהרה דומה: התערוכה הבינלאומית אקספו 1970 שנערכה באוסקה.
בד בבד עם התקרבותה של יפן למערב, היו ביפן חוגים ימנים שמרניים שקראו לעצור את התהליך הזה בטענה שיפן צריכה לשמר את תרבותה ולחזור לערכים המסורתיים שלה מהעבר, אלו שאיפיינו את המדינה טרם פתיחתה למערב. בין אלו שקראו לכך ניתן למנות את הסופר היפני הידוע אוקיו מישימה. דמות חשובה נוספת שהביעה אי שביעות רצון מהביקור הצפוי, היה גם ראש ממשלת יפן באותה תקופה, היסאקו סאטו (Eisaku Satō) אשר חשש כי לביקורם של הביטלס ביפן יכולות להתלוות גם השפעות שליליות.
אך ההתנגדות לביקור לא באה רק מימין: המפלגה הקומוניסטית היפנית התנגדה לביקור ואחד מחבריה אף טען כי הביטלס מייצגים את האינטרסים של האיפריאליזם האמריקאי. אך לאחר שבחודש יוני, כשלושה שבועות לפני הביקור הביע ג'ון לנון התנגדות נחרצת למעורבות האמריקאית בוייטנאם, שככה מעט התנגדות המפלגה הקומוניסטית. לעומת זאת, לאחר שנודע היכן הביטלס אמורים להופיע, התנגדות הימין השמרני רק הלכה וגברה: המקום שנבחר היה אולם "ניפון בודוקאן" (Nippon Budokan) אשר עד אז שימש לארועי ספורט בלבד.
ניפון בודוקאן נמצא לא רחוק מהארמון הקיסרי וממקדש יסוקוני והוא נבנה במיוחד לפני אולימפיאדת טוקיו כדי לארח את תחרויות אמנויות הלחימה: ג'ודו והאבקות. המקום נבחר לארח את הביטלס מכיון שהאקוסטיקה בו מצויינת וכן עקב יכולת האולם להכיל כ-14 אלף צופים. אך מכיון שהמקום מזוהה עם אמנויות הלחימה אשר הן חלק מהמסורת היפנית, היו מי שראו בכך חילול הקודש ממש והתבטאו שהופעה של להקה מערבית באולם, עלולה לטמא (!) את המקום. הקירבה למקדש יסוקוני בו מונצחים החללים היפנים אשר הקריבו את חייהם למען הקיסר ובעיני יפנים רבים הוא מקום קדוש ממש, היתה גם היא בין הסיבות להתנגדות להופעה במקום.
ההתנגדות להופעתם של חברי הלהקה ביפן בכלל ובניפון בודוקאן בפרט, הביאה לכך כי האמרגנים קיבלו איומים על חייהם של חברי הלהקה. עקב כך נאסר על חברי הביטלס ומלוויהם לצאת מהמלון בו שהו (הילטון טוקיו, היום שייך לרשת קפיטול), פרט ליציאה להופעות. ביקור מתוכנן שלהם במקדש הבודהה הגדול – מקדש קוטוקו אין (Kōtoku-in) בקמאקורה, בוטל. כך מצאו את עצמם חברי המשלחת כשהם סגורים בבית המלון ומורשים לצאת ממנו אך ורק בדרכם להופעות וכמובן מאוכזבים מאוד מהמצב הזה שנכפה עליהם.
כדי להגן על חייהם של חברי המשלחת ולהבטיח כי ההופעות יעברו בצורה מסודרת וללא תקלות, העמידה משטרת יפן כח עצום של שוטרים: 35,000 במספר, כמעט כמספר המאבטחים של האולימפיאדה שנתיים קודם לכן.
מבחינה מסחרית, היו הביקור וההופעות בטוקיו הצלחה היסטרית. בין ה-30 ביוני ל-3 ביולי הופיעו הביטלס 5 פעמים, האולם היה מלא בכל הופעה וההופעות הוקלטו וצולמו.
מספר ימים לפני הגעתם של הביטלס ליפן, היכה טייפון את חופי המדינה והמבקרים כתבו כי הביטלס עשו ביפן גלים ממש כמו אותו טייפון…
בשנים שלאחר מכן הפך ניפון בודוקאן למקום מקובל להופעות וקונצרטים. לד זפלין, שיקגו, הקרפנטרס, אריק קלפטון, המודי בלוז וסגול כהה, הם רק חלק מהשמות שהגיעו ליפן והופיעו באותו אולם בטוקיו בו הופיעו לראשונה הביטלס. הרומן של ג'ון לנון עם יפן רק התחיל שכן בנובמבר אותה שנה הוא פגש בלונדון בחורה יפנית בשם יוקו אונו, אך זה כבר סיפור אחר לגמרי.
ב-3 ביולי עזבו הביטלס את טוקיו בדרכם למנילה וכצפוי, גם שם זה לא עבר בשקט. למען הדיוק, הסערה שהם עוררו שם היתה גדולה הרבה יותר…
מנילה
הביטלס ומלוויהם נחתו במנילה בשעות אחר הצהריים והמוני אדם חיכו להם בשדה התעופה כדי לקבל את פניהם. כשראה לנון את כמות השומרים החמושים שחיכו להם, הוא הופתע ושאל את המלווים איזו מלחמה מתחוללת עתה בפיליפינים. תחילה נלקחו האורחים החשובים למטה חיל הים לצורך מסיבת עיתונאים ולאחר מכן לסיבוב על יאכטה של תעשיין עשיר שכנראה היו לו קשרים עם השלטונות. רק לפנות בוקר, הגיעו חברי הלהקה למלון "מנילה" שם התאכסנו.
שנה אחת קודם לכן, בשנת 1965 עלה לשלטון בפיליפינים פרדיננד מרקוס. פרדיננד מרקוס ואשתו אימלדה, היו מעריצים גדולים של הביטלס אך לגברת הראשונה היה חשוב גם לבסס את מעמדה. ההופעה הראשונה של הלהקה תוכננה לשעות אחר הצהריים של ה-4 ביולי (למחרת הנחיתה) בעוד שלשעה 11:00 של אותו יום, תכננה אימלדה מרקוס אירוע גדול כולל קבלת פנים לארבעת המופלאים. ההזמנה לאירוע נידחתה על יד מנהלם בריאן אפשטיין עוד בזמן שהייתם בטוקיו, אך כנראה שהודעה זו לא הגיעה לידיה של אימלדה מרקוס. אפשטיין הבין כי יש לקבלת פנים זו משמעות פוליטית ולדברין הם תמיד נמנעים ממעורבות כזו.
חברי הלהקה עצמה, כלל לא היו מודעים לענין ובשעות הבוקר כאשר צלצל הטלפון בחדרו של לנון ואנשי הבטחון אמרו לו כי כדאי שיגיעו כי אימלדה מרקוס מחכה, שאל אותם לנון "מי זו אימלדה מרקוס?" וביקש שיניחו להם לישון…
לא קשה לשער מה רבה היתה מבוכתה של הגברת הראשונה של הפיליפינים בעקר אם ניקח בחשבון את העובדה כי עיתונאים רבים הגיעו למקום, דווחו על האירוע ותעדו אותו. חברי הלהקה למדו על מה שאירע רק כשצפו בטלויזיה בשעות מאוחרות יותר.
בשעות אחר הצהריים והערב הופיעו הביטלס פעמיים באיצטדיון הנקרא על שמו של חוזה ריזאל, הגיבור הלאומי של הפיליפינים. 80,000 איש באו לחזות בהם בהופעות ולמרות כמה תקלות סאונד, הקהל היה היסטרי לחלוטין כמו בכל הופעה אחרת שלהם.
את החשבון על אי ההתייצבות לאירוע, הם נאלצו לשלם למחרת ביום העזיבה. הכותרות הראשיות בעיתונים עסקו בהעדרה של הלהקה מהאירוע של אימלדה מרקוס ורק לאחר מכן בהופעות עצמן. בעיתונים נכתב כי העדרם מהאירוע כמוהו כפגיעה בכל העם הפיליפיני. בריאן אפשטיין נקרא לשלם סכום כסף אשר נאמר לו כי זהו מס הכנסה פיליפיני, דבר שכלל לא היה כלול בחוזה שנחתם לפני ההופעה… בקשתם לשרות חדרים נדחתה והמארגנים המקומיים לא שלחו מוניות לקחת את חברי הלהקה מבית המלון לשדה התעופה. באורח פלא, גם אנשי האבטחה נעלמו כלא היו…
כדי להגיע לשדה התעופה נאלצו חברי הלהקה והמלווים לקחת מוניות באופן פרטי והיה ברור להם כי נהגי המוניות מאריכים את הדרך בכוונה על ידי סיבובים מיותרים. בריאן אפשטיין שכנראה חזה את הצפוי, עוד הספיק להתקשר מהמלון לחברת KLM ולבקש שיעכבו מעט את הטיסה.
בשדה התעופה של מנילה חיכו להם מעריצים רבים. חלק מהם הביע בהם תמיכה אך היו רבים שתקפו אותם על שהעזו לפגוע כך באימלדה מרקוס. כדי להימנע מפגיעה פיזית על ידי חלק מחמומי מח, הם נאלצו לנוס ממש לכוון המטוס.
כך נראו כותרות העיתונים למחרת עזיבתם של הביטלס, כמובן בפראפרזה על שמות שיריהם הידועים:
עם שובם לממלכה המאוחדת הודיעו הביטלס כי לעולם לא ישובו להופיע בפיליפינים. הנשיא מרקוס בניסיון לצנן מעט את הלהבות, פרסם הודעה ובה אמר כי כל הארוע נגרם בשל אי הבנה.
בחודש אוגוסט יצאו הביטלס לסיבוב הופעות נוסף בארה"ב והיה זה סיבוב ההופעות האחרון שלהם. סיבוב זה עמד בצל דבריו של לנון בראיון שנתן כמה חודשים קודם לכן ובו אמר כי הביטלס פופולריים יותר מישו. עקב דבריו אלו, גם בארה"ב ספגו הביטלס איומים על חייהם ועם שובם מארה"ב החליטו כי הם לא יופיעו יותר. האירועים בשני סיבובי ההופעות האלו, במזרח אסיה ובארה"ב, היו הגורמים העיקריים שהביאו אותם לאותה החלטה על הפסקת ההופעות. מאז ועד שהתפרקה הלהקה, עסקו הביטלס רק בהקלטות אולפן.
ומה איתנו?
לאמרגנים ישראלים היתה פעמיים הזדמנות להביא את הביטלס לארץ: ב-1962 ולאחר מכן בשנת 1965, אך שתי הזדמנויות אלו התפספסו. רק בשנת 2008 זכינו לראות כאן פול מקרטני ואולי היה זה סוג של פיצוי.
הנה הם ה- Fab Four באולם ניפון בודוקאן.
