פרחי הירושימה וקרן אדיתה & איירה מוריס

בנצי גורן
16/09/2020

שיתוף פוסט

למרות עשרות השנים הרבות שחלפו מאז הסתיימה מלחמת העולם השניה, שמה של הירושימה עדין מעביר בנו צמרמורת וזאת בגלל אירועי אותו בוקר נורא ביום 6 באוגוסט 1945. תושבי העיר שעד אז שכנה הרחק מטווח ההפצצות של בעלות הברית, לא שיערו כי הם עומדים להפוך לחלק מההיסטוריה העולמית. אך באותו בוקר הוטלה על העיר פצצת האטום שנשאה את השם הכל כך תמים: Little Boy.

אך טבעי הוא שאירוע כל כך טראומטי לא רק עבור יפן אלא בכלל בתולדות האנושות, ימצא את ביטויו גם בתרבות העולמית. ואכן בשנים שחלפו מאז ועד היום, נעשו עשרות סרטים על הירושימה (דוקומנטרים ועלילתיים כאחד), נכתבו שירים ויצירות מוסיקליות וכמובן גם ספרים רבים. אחד הספרים הטובים שקראתי לאחרונה העוסק בהשלכות ההפצצה על הירושימה, נכתב על ידי הסופרת אדיתה מוריס (Edita Morris) ושמו "פרחי הירושימה".

תמיד טענתי שכדי לכתוב פנינה ספרותית, אין צורך ב-500 עמודים או יותר. הספר של אדיתה מוריס סיפק לי עוד הוכחה לטענתי זו. זהו ספר של פחות מ-200 עמודים, אך הוא רגיש ונוגע.

עלילת הספר מתרחשת בהירושימה בשנת 1959. מאז שהוטלה על העיר פצצת האטום הראשונה בהיסטוריה שנועדה לחסל אוכלוסיה אזרחית, חלפו כבר 14 שנה. העיר אולי שוקמה מהריסותיה אך הניצולים עדין מלקקים את פצעיהם ומתמודדים מדי יום ביומו עם הצלקות שהותיר בגופם ובנפשם אותו בוקר נורא.

איש עסקים אמריקאי צעיר בשם סאֶם וילוּבּי מגיע להירושימה במסגרת עבודתו ושוכר חדר בביתה של יוּקה, ניצולת ההפצצה. עלילת הספר עוסקת במפגש בין יפנים ניצולי הירושימה לבין אדם מערבי ובמפגש הטעון הזה נחשפות דעות קדומות, אי הבנות וחששות אך גם אנושיות גדולה. יוקה מעדיפה שהאורח הזר ימשיך לראות את יפן היפה והרומנטית, אך לא ניתן להתעלם ממה שקרה בהירושימה ולאט לאט נחשפים הדברים במלוא עוצמתם וכאבם.

סאם שלראשונה מגלה את מצבם של הניצולים, לא חש רגשי אשם או חוסר נוחות בשל היותו נציג (גם אם בעל כורחו) של מי שהמיט את האסון הזה על אנשי הירושימה. יוקה אף פעם לא מתייחסת לכך שסאם הוא אמריקאי. אומנם אחותה הצעירה של יוקה מגלה תחילה סלידה מהאורח הזר, אך לא ברור אם זה משום שמדובר דווקא באמריקאי.

אחת הטרגדיות הקשות של הניצולים ("היבאקושה" – אנשים פגועי הפיצוץ) היא העובדה שלאחר ההפצצה הם היו מנודים על ידי החברה היפנית. המוות הוא דבר טמא ביפן וכל ניצולי ההפצצה שהו באיזור של מוות. איש לא היה מוכן להיות עם הניצולים באותו בית מרחץ ואף אחד לא רצה להעסיק את הניצולים שיכולים היו לחלות בכל רגע במחלה עקב הקרינה שספג גופם. ואכן רבים מהם סבלו מתופעות כמו חולשה, תשישות, סחרחורות, בעיות עיכול ותחושה קבועה של אבדון קרוב. בעיה נוספת היתה במציאת זוגיות: איש לא היה מוכן להתחתן עם הניצולים וכי איזו משפחה תניח לבנה להתחתן עם אשה שרבים סיכוייה לא ללדת, או ללדת ילד פגוע? הנשים עצמן חיו בפחד גדול שהריונותיהן יסתיימו בהפלה, או שיילדו ילדים פגועים ובעלי מומים. וכך חיו ההיבאקושה כשצלקותיהם הגופניות מזכירות להם מדי יום כי הם פגומים, טמאים ומנודים.

מי היא הסופרת אדיתה מוריס?

אדיתה מוריס לא היתה אמריקאית כפי שניתן לחשוב עקב הנושא בו עוסק הספר ושמה מעיד כי היא גם אינה יפנית. אדיתה מוריס נולדה בשבדיה (1902) למשפחת טול, כצעירה מבין 4 אחיות. למרות שמשפחת טול היתה ידועה למדי מכיון שהסבא היה גנרל ידוע בצבא השבדי, היא סבלה מעוני מכיון שהאם היתה גרושה וגידלה את בנותיה לבדה. ב-1925 נישאה אדיתה לאיירה מוריס, אמריקאי שאביו שהה באותה עת בשליחות בשטוקהולם. לאחר נישואיהם הם עברו לגור בפריס אך בהמשך עזבו את עיר האורות לטובת ארה"ב, שם עוברות עליהם השנים של מלחמת העולם השנייה. לאחר המלחמה שני בני הזוג מעורבים פוליטית, פועלים לפירוק הנשק הגרעיני ומתנגדים באופן נחרץ למדיניות ארה"ב בתקופת המלחמה הקרה.

למרות נישואיה לאיירה מוריס, ניהלה אדיתה רומן שנמשך 13 שנה עם אמן שבדי בשם נילס דרדל (Nils Dardel) אשר גם הרבה לצייר אותה. כך היא נראית בציור של דרדל משנת 1936:

הרומן עם נילס דרדל נמשך עד מותו של האמן בשנת 1943.
בשנת 1955 נסעו בני הזוג מוריס ליפן ובין היתר ביקרו גם בהירושימה. בעקבות פגישות שקיימו עם מספר ניצולים ומכיוון שאיירה מוריס היה בן למשפחה מאוד אמידה שהפרוטה תמיד היתה מצוייה בכיסה, החליטו בני הזוג להקים בהירושימה מעון אשר בו יוכלו ניפגעי ההפצצה להתאכסן בהגיעם לעיר לצורך בדיקות רפואיות ומעקב. המעון נחנך ביום 2 במאי 1957. בתמונה מימין נראית אדיתה מוריס נושאת דברים בטקס הפתיחה של הבית ומשמאל מראה הבית מבחוץ.

את קריירת הכתיבה שלה החלה אדיתה מוריס בשנות הארבעים. ביקוריה בהירושימה ופגישותיה עם הניצולים, הם שהביאו אותה לכתוב את ספרה "פרחי הירושימה" אותו כתבה בשנת 1959. זהו הידוע בהם שבספריה והוא תורגם ל-39 שפות. בספריה האחרים עסקה מוריס בין היתר גם בחיים בוייטנאם, ג'מאייקה, דרום אמריקה ואינדונזיה. בשנת 1965 הוציאה אדיתה מוריס ספר המשך ל"פרחי הירושימה" והוא נקרא Seeds of Hiroshima. למרות ששפת אמה היתה שבדית, היא כתבה את ספריה באנגלית. בסך הכל פרסמה אדיתה מוריס למעלה מ-15 ספרים ועל פי מיטב ידיעתי, "פרחי הירושימה" הוא ספרה היחיד שתורגם לעברית.

הענין הרב שגילתה אדיתה מוריס בנושא היפני, השפיע כנראה גם על בנה איוון מוריס ששירת ביחידת המודיעין של חיל הים האמריקאי. איוון היה בין ראשוני החיילים האמריקאים שהגיעו ליפן לאחר הכניעה ובהמשך הפך ליפנולוג ידוע ועסק בהוראה באוניברסיטת קולומביה וזאת עד מותו בטרם עת בשנת 1976 והוא בן 51 בלבד. בנוסף להוראה עסק איוון מוריס בתרגום לאנגלית של ספרות יפנית.
לאחר המלחמה החזיקו בני הזוג מוריס בתים במקומות רבים בעולם כמו ניו יורק, מקסיקו סיטי, פריס, לונדון ואתונה. מכיוון שאדיתה הרבתה להתבטא נגד המלחמה הקרה, היא הוזמנה לבקר במדינות שהיו בצד השני של המלחמה כברה"מ וסין.

הקרן

איירה מוריס הלך לעולמו בשנת 1972 ואדיתה שהאריכה ימים אחריו, הלכה לעולמה בשנת 1988 כשהיא בת 86. מכיוון שבנה היחיד כבר לא היה בחיים, הורתה אדיתה מוריס בצוואתה להקים מכספי העזבון קרן אשר מטרתה לקדם שלום ומטרות הומניטריות במקומות שונים בעולם. שמה המלא של הקרן הוא "קרן הירושימה לשלום ולתרבות על שם אדיתה ואיירה מוריס". אדיתה מוריס טענה כי ניתן לקדם שלום על ידי תמיכה בתרבות וטיפוח דיאלוגים באזורי עימות. הקרן לא היתה מחוייבת להעניק פרסים מידי שנה והיא עשתה זאת כאשר היה לדעת חבריה מועמד מתאים. לאחרונה הוחלט כי הפרס יוענק אחת לשנתיים.

הזוכים

בפעם האחרונה העניקה קרן מוריס את הפרס בשנת 2018. הזוכה היה פרופסור מייק ואן גראן (Mike van Graan) מאוניברסיטת קייפטאון בדרא"פ. ואן גראן היה מנכ"ל המכון לאמנויות אפריקאיות African Arts Institute) AFAI) ופעל רבות כדי לסייע לאמנים אפריקאים. כמו כן הוא פעיל מוכר וידוע למען חופש הביטוי והיצירה ובשנים הקשות של משטר האפרטהייד, היה ואן גראן אחד הפעילים נגדו.

לפניו, בשנת 2015 קיבל את הפרס פרופסור אנטולי מיכאילוב (Anatoli Mikhailov) מהפקולטה למדעי הרוח באוניברסיאת וילנה וזאת בזכות פעילותו לקידום ערכי הדמוקרטיה בליטא ובבלארוס.
בשנת 2014 הוענק הפרס לרומיאו דלאייר (Romeo Dallaire), סנטור וגנרל קנדי בדימוס, סופר ופעיל זכויות אדם, על פעילותו למען סיום המלחמה ברואנדה. בשנת 2010 זכתה בפרס מפיקת הסרטים והבימאית הבריטית קים לונגינוטו (Kim Longinotto), וזאת על הפקה ובימוי של למעלה מ-20 סרטים העוסקים באפלייה ובפגיעה בנשים ובזכויותיהן כמו מילת הנשים בקניה, אונס נשים בהודו ועוד.