"לבלבו אגס וגם תפוח, ערפילים כיסו את הנהר…"
יש מנגינות שאנחנו מכירים זמן רב כל כך, עד שנדמה לנו שהן תמיד היו כאן. אבל למנגינות, ממש כמו לבני אדם, יש לפעמים מסעות מפתיעים. הן חוצות גבולות, מחליפות שפות, מקבלות מילים חדשות ולעיתים משנות לחלוטין את משמעותן.
כזו היא המנגינה של "קטיושה", המוכרת גם בגרסתה העברית "לבלבו אגס וגם תפוח". היא נולדה בברית המועצות בשנות ה-30 כשיר על נערה המתגעגעת לאהובה החייל. כמה שנים לאחר מכן, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, היא הגיעה אל הרי צפון איטליה. שם לקח אותה רופא צעיר שלחם עם הפרטיזנים והלביש עליה מילים אחרות לגמרי: על רוח וסערה, נעליים קרועות, דגל אדום ומאבק לחירות.
לשיר הוא קרא – "Fischia il vento", הרוח שורקת.
זהו סיפורה של מנגינה שיצאה מרוסיה, הגיעה אל הרי איטליה ובגלגול אחר גם אל ארץ ישראל. אבל זהו גם סיפורו של פֶלִיצֶ'ה קַאשוֹנֶה (Felice Cascione), האיש שכתב את המילים האיטלקיות של השיר, ולא זכה לראות את היום שבו הפך שיר זה לאחד משירי ההתנגדות המפורסמים בארצו.
הכול מתחיל בקטיושה
הסיפור שלנו מתחיל בברית המועצות בשנת 1938. המשורר מיכאיל איסקובסקי כתב שיר על נערה צעירה בשם קטיושה, העומדת על גדת הנהר וחושבת על אהובה המשרת כחייל הרחק ממנה. את המילים הלחין מטוויי בלנטר, מן המלחינים הסובייטים הבולטים של התקופה, וכך נולד אחד השירים הרוסיים המוכרים ביותר במאה ה-20.
Creative Commons license
קטיושה (וגם קטיושקה) הם שמות חיבה לשם הרוסי יקטרינה, אך בתוך זמן קצר חדל השם להיות רק שמה של הנערה שבשיר. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, כאשר מיליוני חיילים נשלחו הרחק מבתיהם, קיבל השיר משמעות חדשה. הגעגועים של קטיושה לאהובה הפכו לסיפורם של אין ספור זוגות ומשפחות שהמלחמה הפרידה ביניהם, והשיר זכה לפופולריות עצומה בקרב חיילי הצבא האדום והאוכלוסייה בעורף.
במהלך המלחמה קיבל השם "קטיושה" משמעות נוספת. כך כינו החיילים הסובייטים את משגרי הרקטות הניידים שהפעיל הצבא האדום נגד הגרמנים. מקורו המדויק של הכינוי אינו ודאי לחלוטין, אך אחת ההשערות המקובלות קושרת אותו לפופולריות העצומה של השיר. כך הפך אותו שם עצמו לסמל של שני צדדים שונים לחלוטין של המלחמה: מצד אחד נערה העומדת ליד הנהר ומתגעגעת לאהובה, ומצד אחר נשק שהטיל אימה על חיילי האויב.
במהלך השנים זכה קטיושה לאין ספור ביצועים, ואחד המזוהים עמו הוא זה של אנסמבל אלכסנדרוב, המוכר במערב בשם "מקהלת הצבא האדום". המקהלה נוסדה ב-1928 והפכה לאחד מסמליה המוסיקליים של ברית המועצות. היא כללה את "קטיושה" ברפרטואר שלה והעניקה למנגינה המזוהה כל כך עם שנות המלחמה, צליל צבאי ועוצמתי במיוחד.
אבל המסע של המנגינה רק התחיל. כמה שנים לאחר שנכתבה, היא תחצה את גבולות ברית המועצות ותגיע אל מקום אחר באירופה שבו התנהלה מלחמה מסוג אחר – אל ההרים של צפון איטליה.
איטליה 1943 – מדינה מתפרקת
כדי להבין כיצד הפכה מנגינה רוסית לשיר פרטיזנים איטלקי, צריך לעצור לרגע באיטליה של 1943. ביולי הודח בניטו מוסוליני לאחר יותר מעשרים שנות שלטון פשיסטי. מי שהביאו להדחתו היו דווקא בכירי המשטר הפשיסטי עצמו, שהצביעו נגדו במועצה הפשיסטית העליונה. בעקבות ההצבעה הדיח אותו המלך ויטוריו אמנואלה השלישי והורה על מעצרו.
ב-8 בספטמבר הוכרזה שביתת הנשק עם בעלות הברית. בתגובה השתלט הצבא הגרמני על חלקים גדולים מצפון ומרכז איטליה. הגרמנים חילצו את מוסוליני ממעצרו והעמידו אותו בראש מדינת חסות פשיסטית בצפון המדינה.
בעוד בעלות הברית התקדמו בדרום, בצפון החלו להתארגן קבוצות פרטיזנים – קומוניסטים, סוציאליסטים, קתולים, ליברלים ואנשי צבא לשעבר. השקפותיהם היו שונות, אך אויביהם היו משותפים: הכיבוש הגרמני והפשיזם האיטלקי.
Creative Commons license
בין הצעירים שהצטרפו לכוחות הפרטיזנים היה גם רופא בן 25 מליגוריה: שמו היה פליצ'ה קאשונה (Felice Cascione). בתוך חודשים ספורים הוא יהפוך למפקד פרטיזנים, יכתוב את אחד השירים המזוהים ביותר עם ההתנגדות האיטלקית, וישלם על המאבק הזה בחייו.
מרופא לפרטיזן
פליצ'ה קאשונה נולד ב-2 במאי 1918 בפורטו מאוריציו שבליגוריה, כיום חלק מהעיר אימפריה. אביו מת חודשים ספורים לאחר לידתו, והוא גדל עם אימו, שהייתה מורה. כבר בצעירותו הצטיין בלימודים ובספורט, ובמיוחד בשחייה ובכדור-מים. הוא אף שימש קפטן של הקבוצה המקומית וסייע לה להתקדם לליגה הבכירה באיטליה.
קאשונה למד רפואה באוניברסיטת בולוניה וסיים את לימודיו בשנת 1942. לאחר שחזר לליגוריה החל לעבוד כרופא וזכה להערכה בקרב תושבי האזור. הוא טיפל גם במשפחות עניות ולעיתים לא גבה מהן תשלום. מכאן דבק בו הכינוי "הרופא" – U Megu בניב הליגורי המקומי. גם מאוחר יותר, כאשר עזב את המרפאה והצטרף לפרטיזנים, הוא המשיך לטפל בפצועים ובתושבי הכפרים שבהם עבר.
קאשונה היה קומוניסט ואנטי פשיסט. לאחר נפילת מוסוליני ביולי 1943, השתתף בפעילות נגד הפשיזם, נעצר יחד עם אימו ונכלא לכ-20 יום. לאחר שביתת הנשק של 8 בספטמבר והשתלטות הגרמנים על צפון איטליה, עבר קאשונה ממחאה למאבק מזוין. הוא עזב את אימפריה, עיר החוף שבה חי ועבד, ועלה אל הרי ליגוריה המתנשאים מצפון לה. שם היה בין מקימי אחת מקבוצות הפרטיזנים הראשונות באזור. כשהוקמה, מנתה הקבוצה 13 לוחמים בלבד.
הרופא הצעיר, שהוכשר להציל חיים, מצא את עצמו כעת מפקד על אנשים שנאלצו להרוג כדי לשרוד. הסתירה בין שני העולמות תעמיד אותו בתוך זמן קצר בפני החלטה שתאמר הרבה על האיש שהיה – ובאופן טרגי, אולי גם תשפיע על גורלו.
Public Doman
הרופא שלא רצה להרוג
באחד המבצעים הצליחה קבוצתו של קאשונה ללכוד שניים מאנשי המשטר הפשיסטי. עבור חלק מחבריו היה ברור מה צריך לעשות: להוציא את השבויים להורג. קאשונה התנגד.
העמדה שלו הייתה יוצאת דופן עבור אדם שנמצא בעיצומה של מלחמת גרילה. הוא הסביר לחבריו כי הקדיש שנים ללימודי רפואה כדי להציל בני אדם, ולכן אינו יכול לקבל בקלות החלטה להרוג שבוי חסר ישע. לדבריו, גם אנשים שהלכו בעקבות הפשיזם עשו זאת לעיתים משום שלא חונכו לערכים של חירות וצדק. מבחינתו, המאבק בפשיזם לא היה צריך להפוך את הפרטיזנים לדומים לאלה שבהם נלחמו.
השבויים נותרו בחיים, ולבסוף שוחררו. אלא שלסיפור החמלה הזה היה המשך טרגי. על פי עדויות של פרטיזנים מאותה תקופה, אחד המשוחררים סייע מאוחר יותר לכוחות הפשיסטיים להגיע אל האזור שבו הסתתרה קבוצתו של קאשונה.
קשה לדעת עד כמה ניתן למתוח קו ישיר בין אותה החלטה לבין האירועים שהובילו למותו, אבל האירוניה קשה להתעלמות: הרופא שסירב להרוג שבוי משום שהאמין שתפקידו להציל חיים, מצא את עצמו זמן קצר לאחר מכן בסכנה שנגרמה, ככל הנראה, בסיועו של אחד האנשים שעל חייהם חס.
אלא שלפני שיגיע הרגע הזה, קאשונה עוד יספיק לכתוב דבר שיישאר הרבה אחריו.
לפרטיזנים צריך גם שיר
באחד הימים אמר קאשונה לחברו ג'אקומו סיבילה, פרטיזן שכינויו היה Ivan , שלקבוצה שלהם עדיין אין דגל משלה, אבל לפחות צריך להיות לה שיר. סיבילה נשא עמו גיטרה, ובערבים היו הלוחמים שרים סביבה, רגעים קצרים של הפוגה בתוך החיים בהרים.
תחילה ניסו להשתמש ב-Va' Pensiero, מקהלת העבדים המפורסמת מתוך האופרה נבוקו של ג'וזפה ורדי. במהלך השנים קיבלה היצירה באיטליה משמעות החורגת מגבולות האופרה ונקשרה לרעיונות של חירות ומולדת. אלא שהמנגינה שנבחרה לבסוף הגיעה ממקום רחוק הרבה יותר. זו הייתה המנגינה של קטיושה. המנגינה הרוסית כבר הייתה מוכרת באיטליה, וקאשונה החל לכתוב לה מילים חדשות. הפעם לא עמדה על גדת הנהר נערה המתגעגעת לאהובה. במקומה הופיעו הפרטיזנים עצמם – צועדים בסערה ובנעליים קרועות, נלחמים בפשיסטים וחולמים על היום שבו יהיו שוב בני חורין.
כך נולד "Fischia il vento" – הרוח שורקת.
Fischia il vento, infuria la bufera,
scarpe rotte eppur bisogna andar
a conquistare la rossa primavera,
dove splende il sol dell'avvenir.
הרוח שורקת, הסערה משתוללת,
הנעליים קרועות, אך מוכרחים להמשיך,
כדי לכבוש את האביב האדום,
שם זורחת שמש העתיד.
כבר בבית הראשון אפשר להבין מדוע התאים השיר כל כך לחייהם של הפרטיזנים בהרים. אין בו תיאור מופשט של מלחמה, אלא כמעט תמונה שאפשר לראות: רוח, סערה, נעליים קרועות ואנשים שממשיכים ללכת למרות הכול. ומעבר לקשיים מחכה להם "האביב האדום" – לא רק האביב שיגיע אחרי החורף, אלא גם דימוי לעולם החדש שקאשונה וחבריו הקומוניסטים האמינו שיקום לאחר נפילת הפשיזם.
השיר אינו מסתיר את השקפת עולמו הפוליטית של מחברו, והדגל האדום המופיע בהמשך אינו מותיר בכך ספק. אבל לצד הסמלים הפוליטיים יש בו גם משהו בסיסי הרבה יותר: אנשים היודעים שהם עלולים למות, ובכל זאת מאמינים שיגיע היום שבו הסערה תחלוף והם יחזרו הביתה כמנצחים.
לפי העדויות, השיר הושר כבר בחג המולד של 1943, וב-6 בינואר 1944 הושר בפומבי בכפר אלטו. הוא החל לעבור מפה לאוזן בין הפרטיזנים ולהתפשט מעבר לקבוצה הקטנה שבה נולד.
קאשונה לא יכול היה לדעת עד כמה רחוק יגיע השיר שלו. למעשה, אפילו לא נותר לו זמן רב לשמוע אותו. שלושה שבועות בלבד לאחר אותו ביצוע פומבי, הוא נהרג.
השיר נשאר, המחבר איננו
ב-27 בינואר 1944 הגיעו כוחות פשיסטיים לאזור שבו הסתתרה קבוצתו של קאשונה, סמוך לכפר אלטו שבהרי ליגוריה. בקרב שהתפתח נפצע קאשונה ברגלו והורה לחבריו להמשיך בלעדיו.
אחד הפרטיזנים, ג'וזפה קסטלוצ'י, נפל בשבי ועונה בניסיון לגלות היכן מסתתר מפקדו. לפי העדויות, קאשונה ששהה במסתור לא רחוק משם, שמע את זעקותיו. במקום להישאר במסתור, חשף את עצמו וקרא לשובים כי הוא האיש שהם מחפשים. הכוחות הפשיסטיים פתחו לעברו באש והרגו אותו. הוא היה בן 25.
יש משהו כמעט בלתי נתפס בפער בין חייו הקצרים לבין הדרך הארוכה שעשה השיר שכתב. קאשונה נהרג זמן קצר בלבד לאחר כתיבתו. השיר שהשאיר אחריו, לעומת זאת, המשיך לעבור מיחידה ליחידה והפך לאחד משירי ההתנגדות המזוהים ביותר עם הפרטיזנים האיטלקים. עם תום המלחמה כבר היה ברור שקאשונה הצליח לתת לפרטיזנים בדיוק את הדבר שחיפש באותו ערב ליד הגיטרה: שיר משלהם.
השיר נותר חלק מזיכרון ההתנגדות האיטלקית גם הרבה אחרי המלחמה. באתר ההנצחה לפרטיזנים בקאפי די קאסינסקו (Caffi di Cassinasco) שבפיימונטה, חקוקים שמותיהם של מאות פרטיזנים שנפלו באזור. על אחת מאבני האתר חקוק שמו של השיר – Fischia il vento, ומתחתיו טקסט הנצחה המתאר את ימי המלחמה ואת התקווה לעתיד טוב יותר. כך הפכה שורת הפתיחה שכתב קאשונה בהרים, לחלק מן הזיכרון החקוק באבן.
Creative Commons license
שני שירים, אותו מאבק
קשה לדבר על Fischia il vento מבלי לחשוב על שיר פרטיזנים איטלקי אחר שהפך מפורסם ממנו בהרבה: בלה צ'או (Bella Ciao). שני השירים צמחו מתוך אותו עולם של התנגדות לכיבוש הגרמני ולפשיזם, ושניהם מספרים על אנשים שעזבו את חייהם הרגילים, עלו להרים והיו מוכנים לשלם בחייהם למען החירות.
גם המוות נוכח בשניהם. בשיר בלה צ'או מבקש הפרטיזן, אם ימות, שיקברו אותו בהרים, ואילו ב-Fischia il vento יודעים הלוחמים כי "המוות האכזר" עלול להשיג אותם. אבל בשני השירים, לצד המוות, נמצאת גם התקווה: בבלה צ'או הופך הפרטיזן המת לסמל של חירות, וב-Fischia il vento הסערה נרגעת לבסוף, הפרטיזן חוזר הביתה והדגל מתנופף מעל המנצחים.
שני השירים מספרים אפוא סיפור דומה בדרכים שונות: אפשר להרוג את הפרטיזנים, אך התקווה שבשמה יצאו להילחם תישאר אחריהם.
קטיושה מגיעה לעברית
מי שתרגם את קטיושה לעברית היה נח פניאל, יהודי יליד פולין, שב-1940 נמלט מפולין והגיע לווילנה. לאחר שליטא סופחה לברית המועצות נשמעו ברדיו המקומי שירים רוסיים רבים, ובהם קטיושה. פניאל שמע את השיר והחליט לתרגמו לעברית. כך נולדו המילים שרבים מאיתנו מכירים: "לבלבו אגס וגם תפוח, ערפילים כיסו את הנהר…"
פניאל לא המציא עבור המנגינה סיפור חדש. התרגום העברי שמר במידה רבה על התמונות ועל רוחו של המקור הרוסי: עצי הפרי הפורחים, הערפילים מעל הנהר, קטיושה היוצאת אל הגדה ואהובה הנמצא הרחק ממנה.
בשנת 1941 הגיע פניאל לארץ ישראל, והשיר הגיע עמו. הוא התפשט בקרב החלוצים והקיבוצים ובהמשך נעשה לאחד מאותם שירים רוסיים שהשתלבו בזמר העברי עד שלעיתים כמעט נשכח המקום שממנו הגיעו. כך צמחו מאותה מנגינה שני ענפים שונים: באיטליה הפך אותה קאשונה לשיר של פרטיזנים היוצאים להילחם בפשיזם, ובעברית נשארה קטיושה ליד הנהר, בין עצי האגס והתפוח, ושרה לאהובה הרחוק.
Creative Commons license
המנגינה ממשיכה לנדוד
זהו סוד כוחן של מנגינות מסוימות: המילים משתנות, השפות מתחלפות וגם האנשים ששרים אותן אינם יודעים תמיד מאין הגיעו. אבל משהו במנגינה נשאר ומאפשר לכל דור ולכל מקום להכניס לתוכה סיפור משלו.
ובתוך המסע הזה קל כמעט לשכוח את האנשים שהעניקו למנגינה את חייה החדשים. אחד מהם היה פליצ'ה קאשונה, רופא בן 25 שעלה אל ההרים, כתב לחבריו שיר ולא זכה לראות את סופה של המלחמה. הוא מת, אבל השיר המשיך ללכת במקומו. אולי משום כך מתאימות כל כך המילים שבהן פתח אותו: הרוח שורקת והסערה משתוללת – ובכל זאת מוכרחים להמשיך ללכת.
