סיפורה של אליס: מארץ הפלאות אל הסנטרל פארק

הפעם הראשונה בחיי בה נסעתי לחו"ל היתה לפני למעלה מ-40 שנה: עליתי על מטוס אל על ולאחר 12 שעות נחתתי בניו יורק. אומרים כי את הפעם הראשונה זוכרים כל החיים ואני יכול לאשר כי הביקור הראשון שלי בניו יורק, אכן היה בלתי נשכח. כמה ימים בעיר הזו הספיקו לי כדי להתאהב בה עד כלות והאהבה הזו לא רק שלא נשחקה עם השנים, אלא הלכה והתעצמה עם כל ביקור נוסף שלי בה והיו רבים כאלה. ודאי תסכימו איתי כי אין הוכחה טובה מזו לאהבה אמיתית.

מה לא נאמר ונכתב על העיר הזו שהיא בעייני בירת העולם? מה שמתרחש בניו יורק משפיע על כל העולם מבחינה כלכלית, תרבותית, תקשורתית, פיננסית, אופנתית וכנראה גם בעוד כמה תחומים.

אחת החוויות של טיול בניו יורק היא כמובן סיור בסנטרל פארק שהוא סוג של נווה מדבר בתוך הכרך הסואן הזה.
אך לא תמיד היה המצב כך. עד אמצע המאה ה-19 (1853) הכיל שטח הפארק בעקר ביצות, שפכים ומחצבות, אך אז עלה הצורך בהקמת פארק במרכז העיר כאשר המודלים לחיקוי היו הפארקים בפריס ובלונדון. בתחרות העיצוב שערכה עיריית ניו יורק זכו פרדריק לו אולמסטד (Frederick Law Olmsted) וקלברט ווקס (Calvert Vaux) שהחליטו כי בפארק יהיו לא רק על כרי דשא, אלא גם אגמים, גבעות וגשרים.
הפארק נפתח בשנת 1859 והפך למקום בילוי מועדף עבור תושבי ניו יורק, אך בעשורים הראשונים של המאה ה-20 חלה ירידה בפופולריות של המקום. אחת הסיבות העיקריות לכך היתה פתיחת הרכבת הרכבת התחתית בעיר, דבר שאפשר לרבים נסיעה למקומות רחוקים יותר. עם ירידת קרנו של הפארק בעייני הציבור, חלה ירידה גם ברמת התחזוקה של המקום. מי שהחליט לשים סוף להזנחה המתמשכת של הפארק היה ראש העיר פיורלו לה גוארדיה (Fiorello La Guardia) שנבחר בשנת 1934. לה גוארדיה, יהודי יקר אשר על שמו נקראים בין היתר שדה התעופה ברובע קווינס, רחוב בשכונת יד אליהו בתל אביב ומחלף בכביש אילון, צבר לו בחייו זכויות רבות ואחת מהן היא שיפוץ הסנטרל פארק: זו היתה אחת ממטרותיו הראשונות לאחר שנכנס לתפקידו. ביוזמתו נשתלו המדשאות מחדש, ספסלים שבורים הוחלפו, נבנו מגרשי משחקים ופסלים חדשים הוצבו בשטח הפארק. מאז השיפוץ, צולמו בשטח הפארק סצינות לעשרות רבות של סרטים וסדרות טלוויזיה.

היום יש בפארק הרבה מאוד אתרים ידועים כמו שדות התות, אתר ההנצחה לזכרו של ג'ון לנון אשר נרצח ממש מול הפארק על יד בנין הדקוטה, מזרקת בתסדה (Bethesda Fountain) וכן 29 פסלים שונים. מתוך 29 הפסלים המוצבים בסנטרל פארק, 22 הם של דמויות היסטוריות שונות וכולם דמויות של גברים, נושא שעורר לא אחת ביקורת ציבורית בעקר מצד ארגוני הנשים. מסתבר שאת ענין הדרת הנשים, לא אנחנו המצאנו.

אחד השבילים הידועים בסנטרל פארק נקרא "שביל הספרות" וזאת בשל 4 פסלים של סופרים ידועים המוצבים בו: סר וולטר סקוט, רוברט ברנס, ווילאם שייקספיר (כולם נציגי הממלכה המאוחדת) וכן פסל של פיץ גרין האלק האמריקאי.  פסלים ידועים נוספים בשטח הפארק הם אלו של כריסטופר קולומבוס, בטהובן, דיוק אלינגטון, האנס כריסטיאן אנדרסן וכן משחררי דרום אמריקה סן מרטין וסימון בוליבר.
גם דמויות ספרותיות ניתן למצוא בין פסלי הפארק: רומיאו ויוליה ואליס (או אם תרצו עליזה) בארץ הפלאות אשר נראה כי זהו אחד הפסלים הפופולריים ביותר בפארק.

איך הגיעה אליס לפארק?

המתמטיקאי והסופר הבריטי הנודע צ'ארלס דודג'סון המוכר לנו בשם העט שלו לואיס קרול, פרסם את סיפורה של אליס בשנת 1865. הספר הפך ללהיט היסטרי לא רק בקרב הילדים שעבורם לכאורה הוא נכתב, אלא גם בקרב המבוגרים.

ג'ורג' דלקורט (George T. Delacorte 1894 – 1991) היה מו"ל אמריקאי יליד ניו יורק. דלקורט היה איש אמיד ופילנטרופ שתרם במשך השנים כספים רבים למטרות שונות. הוא תרם לאוניברסיטת קולומביה, הקים שעון מוסיקלי על יד גן החיות של הסנטרל פארק וכן תרם כספים להקמת התאטרון הפתוח במקום. עד היום התאטרון הפתוח בפארק נושא את שמו: תאטרון דלקורט. אשתו הראשונה של דלקורט, מרגריטה, אהבה מאוד את סיפורה של אליס והרבתה לספר אותו לששת ילדיהם. לאחר שמרגריטה דלקורט הלכה לעולמה, החליט ג'ורג' להנציח את זכרה של אשתו האהובה באמצעות פסל בדמותה של אליס, להנאתם של ילדי ניו יורק.

לצורך כך פנה דלקורט לפסל חוסה דה קריפט (José de Creeft 1884-1982). דה קריפט אשר שמו מעיד על מוצאו הספרדי, למד בפריס שם הכיר גם את פבלו פיקסו ולאחר שנישא לאשה אמריקאית, היגר אתה לניו יורק בשנת 1929 ונשאר לגור בעיר כל חייו.

דה קריפט עיצב את הפסל על פי האיורים של ג'ון טניאל (John Tenniel) שאייר את המהדורה הראשונה של ספרו של לואיס קרול. הוא יצר את דמותה של אליס כאשר היא יושבת על פטריית ענק, משמאלה יושב הכובען המטורף ומימינה הארנב כאשר הוא בוחן את שעון הכיס שלו. מאחורי אליס ניתן לראות את צ'שייר החתול אשר כזכור מהסיפור, יש לו יכולת להיעלם ולהופיע כרצונו, בפתאומיות או בהדרגה (והוא זה שאומר לאליס: "בצד אחד גר כובען, ובצד שני גר ארנב ואין זה משנה באיזו דרך תבחרי, שניהם ממש משוגעים…"). על ברכיה של אליס יושבת דינה החתולה שלה וליד הכובען המטורף ניתן לראות את העכבר ("ואת היית אוהבת חתולים לו היית במקומי?").

את פניה של אליס עיצב דה קריפט בדמותה של ביתו שלו – דונה, ואת הכובען המטורף כקריקטורה של ג'ורג' דלקורט. פסלו של דה קריפט הוצב בפארק בשנת 1959, כמעט 100 שנה לאחר פרסום ספרו של קרול וכמובן יש במקום שלט המסביר כי הפסל הוא לזכרה של מרגריטה דלקורט שאהבה ילדים.

סביב בסיס הפסל חקוקות שורות משירו השטותי (אך האהוב בכל זאת) של קרול, "הג'ברווקי" (The Jabberwocky).
כבר למעלה מ-60 שנה מבקרים רבים בפארק פוקדים את הפסל ומרבים להצטלם אתו ואולי מכבדים בכך את זכרה של גברת דלקורט, גם אם אינם מודעים לכך.

18 שנים מאוחר יותר, בשנת 1977, תרם דלקורט לסנטרל פארק גם את הפסל של רומיאו ויוליה, אך זה כבר סיפור אחר.

לסיום קצת מוסיקה

סיפורו של קרול השפיע על יוצרים רבים ממגוון תחומים: ציירים, סופרים, אנשי קולנוע ומוסיקאים. כך למשל נקראת הלהקה אליס אין צ'יינס (Alice in Chains) על שמה של אליס הספרותית.

בשנת 1978 הוציא הפסנתרן צ'יק קוריאה אלבום לו קרא על שם דמותו של אחד מגיבורי הספר: הכובען המטורף (The Mad Hatter). כל הקטעים המוסיקליים באלבום הם בהשראת הספר ואפילו המפטי דמפטי זוכה שם לקטע משלו.
מתוך האלבום, הנה הרפסודיה לכובען.