דיוק אלינגטון נחשב לאחד מגדולי המוסיקאים של המאה ה-20. במהלך הקריירה הארוכה שלו הוא כתב מאות רבות של יצירות בסגנונות שונים: שירים, קטעי ג'אז קאמריים ותזמורתיים, מוזיקה דתית ועוד. שנים ארוכות הוא הוביל את התזמורת שלו אך הופיע והקליט גם בהרכבים קטנים יותר. הנשיא ריצ'ארד ניקסון העניק לו בשנת 1969 את מדליית החירות הנשיאותית ובשנת 1973 קיבל את אות ליגיון הכבוד הצרפתי. בשנת 1974 הלך אלינגטון לעולמו והוא בן 75.
21 שנה לאחר מותו של אלינגטון, בשנת 1995, הנציחה עירית ניו יורק את זכרו: היא קראה כיכר על שמו בקצה הצפון מזרחי של הסנטרל פארק, בפינת השדרה החמישית עם רחוב 110 ופסל שלו הוצב שם.
הפסל, פרי יצירתו של הפסל המנוח רוברט גרהאם (Robert Graham) נישא לגובה של יותר מ- 7.5 מטרים ודיוק אלינגטון נראה בו עומד ליד פסנתר הכנף שלו. הפסל נישא על ראשן של 9 קריאטידות (3 קבוצות של 3), כמספרן של 9 המוזות במיתולוגיה היוונית.
5 שנים מאוחר יותר, זכה רחוב 110 East המתחיל ממש בנקודה זו, להיקרא על שמו של מוסיקאי גדול אחר.
טיטו (ארנסטו אנטוניו במקור) פואנטה נולד בניו יורק להורים שהיגרו לארה"ב מפוארטו ריקו. בילדותו שלחה אותו אימו ללמוד לנגן על פסנתר אך הילד נמשך דווקא לכלי הקשה, כאשר מי ששימש לו כמודל היה המתופף הגדול ג'ין קרופה. נתלה באילנות גבוהים הילד. הקריירה שלו החלה לנסוק בשנות ה-50 ובמהלכה הוציא פואנטה כ-100 אלבומים והיה אחראי לפופולריות העצומה שצברה בארה"ב המוסיקה האפרו-קובנית ומקצבי הסלסה והממבו. את הכינוי מלך הממבו, הוא הרוויח כנראה בצדק. רבים מלהיטיו זכו לגרסאות כיסוי מצליחות ואני בטוח שאת Oye Como Va בביצוע סנטנה, כולם מכירים.
שנות ילדותו של טיטו פואנטה עברו עליו ועל משפחתו ממש על יד הכיכר בו ניצב פסלו של אלינגטון: בפינת רחוב 110 עם השדרה החמישית, שם הוא התגורר עם הוריו בשנות העשרים והשלושים. שלושה חודשים לאחר מותו בשנת 2000, החליטה עירית ניו יורק לקרוא לרחוב בו גדל ובו עשה את צעדיו הראשונים בתחום המוסיקה, על שמו.
אמנים רבים כתבו שירים על מחוזות ילדותם או על המקומות שבהם היה ביתם. ג'ון דנבר שר Take Me Home, לינארד סקינארד שרו Sweet Home Alabama , אהוד מנור כתב על בנימינה, מני בגר שר זה היה ביתי, אריק איינשטיין בכלל אהב להיות בבית (עם התה והלימון והספרים הישנים…) ויש עוד עשרות רבות של דוגמאות. יש מן ז'אנר כזה של שירי בית.
גם טיטו פואנטה כתב על המקום שבו היה ביתו. בשנת 1973 הוא הלחין קטע אינסטרומנטלי בן שתי דקות ו-40 שניות לו קרא בפשטות:
110th Street and 5th Avenue
בואו נאזין לטיטו פואנטה עם התזמורת שלו.
רחוב 110 זכה ליצוג נוסף בתרבות.
הרחוב נחשב לגבולה הדרומי של שכונת הארלם הידועה המשתרעת מצפון לו. במשך שנים ארוכות היתה שכונת הארלם מרכז של פשע: אלימות, זנות וסחר בסמים היו מאפייניה העיקריים. תושבים מהמעמד הבינוני עזבו את השכונה והשאירו שם הרבה מאוד מבנים נטושים ששימשו את תעשיית הזנות שפרחה בהם. לשיא עליבותה הגיעה הארלם בשנות ה-60 אז גם הגיע מאבקם של השחורים לשיוויון זכויות, לשיאו.
זה הרקע לסרט "מעבר לרחוב 110" שיצא לאקרנים בשנת 1972. עלילת הסרט מתארת מרדף אחר שלושה פושעים שחורים, שהתחזו לשוטרים ושדדו כספים מהמאפיה. מעבר לעלילה (שאולי היא שגרתית משהו), הסרט מייטיב לתאר את המתחים הבין גזעיים המניעים את המציאות הניו יורקית הקשוחה והאלימה של אותם ימים. חוץ מזה שתמיד טוב לראות את אנתוני קווין משחק.
שיר הנושא של הסרט נקרא גם הוא "מעבר לרחוב 110" והוא מבוצע על ידי בובי וומאק (Bobby Womack).
לסיום, עוד כמה מילים על הארלם:
בשנים בהן כיהן רודי ג'וליאני כראש עירית ניו יורק (1994-2001), ירדה באופן דרמטי רמת הפשיעה בעיר וכמובן גם בשכונת הארלם. ניתן לומר כי היום יהיה זה ממש פשע לא לבקר בהארלם. ברחובות הארלם רואים היום תיירים ומבקרים שאינם חוששים לחייהם, דבר שבשנות השבעים לא היה עולה על הדעת. כדאי לזכור כי בשכונה שהפכה לסמל של אוכלוסיית השחורים, חיו עד לפני 100 שנה כ-170 אלף יהודים. כאשר היהודים נטשו את הארלם, הרבה מאוד בתי כנסת ששימשו את הקהילה היהודית, הפכו לכנסיות.
אם אתם מגיעים להארלם אני מאוד ממליץ על סיור ביום ראשון, אז גם ניתן להיכנס לאחת מהכנסיות הרבות באיזור ולהתענג של שירת הגוספל של המקהלות השחורות.
