Creative Commons licenses by Wikimedia
צפייה במופעי פולקלור מקומי במדינות בהן אנו מטיילים, הוא בעייני חלק בלתי נפרד מחוויית הטיול. הפולקלור הוא חלק מהתרבות המקומית והכרת תרבויות שונות, היא אחת הסיבות העיקריות אשר מניעה רבים (ואני בינהם), לטייל בעולם.
את המושג פולקלור (folklore) טבע החוקר האנגלי וויליאם ג'ון תומאס בשנת 1846. פולק פירושו עם ו-לור פירושו תורה. הפולקלור הוא תחום שעוסק בתרבויות השונות שמרכיביהן עברו בעל פה מדור לדור. מדובר בחלק בלתי נפרד מהמורשת של מדינות, עמים ועדות שונות ויש לו חלק מרכזי בטקסים שונים ובחגיגות מקומיות. פרט להיותו של הפולקלור מקור השראה ליצירות אמנותיות בתחומים שונים, הוא ממשיך להיות יצירה עצמאית גם בימינו, יצירה אשר עשוייה להיות מושפעת מתהליכי המודרניזציה ומדרישות הבמה (ולעיתים להשתנות בהתאם). כך נצפה בתאטרון השחור כאשר נהיה בפראג, בתאטרון הנו ו/או הקבוקי כאשר נטייל ביפן, ברקדני הטיניקלינג כאשר נהיה בפיליפינים, וניתן כמובן להמשיך עם עוד ועוד דוגמאות.
בסוף שנות התשעים של המאה הקודמת החליטה ממשלת וייטנאם לפתוח את המדינה לתיירות נכנסת מהמערב. מאז הולך ותופס תחום התיירות תפקיד נכבד בכלכלה הוייטנאמית. קצת יותר מ-2 מיליון תיירים נכנסו לוייטנאם בשנת 2000 והמספר גדל וצמח עד ל- 18 מיליון תיירים נכנסים בשנת 2019. מיליונים רבים כל כך אינם טועים וכנראה שיש לוייטנאמים מה להציע.
מופע הפולקלור המאפיין את התרבות הוייטנאמית הוא המופע של תאטרון הבובות על המים (Múa rối nước).
היכן הכל התחיל?
סוג זה של תאטרון הוא אמנות וייטנאמית יחודית שמקורה בדלתת הנהר האדום בצפון המדינה, שם נשפך הנהר למפרץ טונקין. האמת היא שלא רק תאטרון הבובות התפתח שם: האזור של שפך הנהר האדום מהווה את ערש התרבות הוייטנאמית. תאטרון הבובות החל להתפתח שם כבר לפני כ-1000 שנה.
ההשערה היא כי בתחילה הציג תאטרון הבובות בשדות האורז, אך כאשר החלו באזור שטפונות והצפות, נאלצו המציגים להתאים את זירת ההופעה למציאות בשטח וכך החלו להפעיל את הבובות מתוך המים. ההופעה במים מוסיפה לכל הענין הזה נופך מיסטי ולכן הוחלט להמשיך ולהציג כך גם כאשר השטפונות חלפו… בנוסף לכך התברר למפעילי הבובות כי זה די נח להסתיר את החלקים הטכניים של הבובות בתוך המים.
כאשר הציג תאטרון הבובות בכפר, כולם היו באים לצפות בו: נשים, גברים וטף שהתאספו אל מול הבמה שהיתה תמיד בבריכות טבעיות. הפורמט של ההצגות לא השתנה בהרבה מאז אלא שהיום הן מוצגות בתוך אולמות ובתוך האולם יש ברכת מים אשר משמשת כזירת ההתרחשות.
הבובות עשויות מעץ קל מגולף: בדרך כלל משתמשים בעץ הג'ק פרוט (Jack fruit) שהוא סוג של צמח השייך למשפחת התותיים ( Moraceae) כדוגמת הפיקוס או תות העץ המוכרים בישראל. סוג זה של עץ הוא רך וקל לגילוף כאשר גודעים אותו, אך הוא מתקשה לאחר שהוא מתייבש. בהמשך עוברת הבובה תהליך של גימור וצביעה על ידי לכה על בסיס צמחי המגנה על העץ כאשר הוא בא במגע עם מים. גודל הבובות נע בין 30 ס"מ למטר אחד ומשקלן הוא בין קילו אחד ל 5- קילוגרם.
המופע
הפעלת הבובות מתבצעת באמצעות מערכת של מוטות במבוק ארוכים ומיתרים המוסתרים מתחת למים. רגלי הבובות אינן זזות והחלקים הנעים הם בדרך כלל הידיים והראש.
מפעילי הבובות, נמצאים בחדר הממוקם מאחורי הבמה ומופרד ממנה ע"י וילון מיוחד הבנוי ממוטות במבוק דקיקים המאפשר למפעילים לראות את הברכה ואת הצופים, אך הצופים אינם יכולים לראותם. על מנת לשלוט על תנועת הבובות, המפעילים צריכים לעמוד שקועים במים עד המותניים.
לימוד הפעלת הבובות היה מסורת משפחתית סודית שעברה בין הדורות ודרשה מיומנות רבה. הורים שהפעילו את הבובות נהגו להעביר את המסורת הזו רק לבניהם מתוך חשש שהבנות יעזבו את הכפר לאחר נישואיהן ואז הסוד יתגלה.
לצד הבמה עומדת תזמורת המורכבת מכלים כגון תופים, גונג, מצלתיים, פעמונים, גיטרה וכלי מיתר נוסף: בדרך כלל יהיה זה דאן צ'יין (đàn tranh), כלי וייטנאמי מסורתי אשר לו 16 מיתרים והוא מזכיר בצורתו את הקוטו היפני. עוד כלי מסורתי אשר לעיתים התזמורת עושה בו שימוש הוא הדאן באו (Dan Bau), כלי בעל מיתר אחד בלבד אשר הנגינה בו דורשת מיומנות מיוחדת.
המוסיקה המלווה את ההצגה היא מוסיקה וייטנאמית מסורתית. לעיתים קרובות ניתן לשמוע את הנגנים קוראים קריאות עידוד לבובות המשחקות בהצגה, או קריאות אזהרה אם למי מהן צפויה סכנה כלשהי…
Creative Commons licenses by Wikimedia
המראה והתלבושת של הבובות מגדירים את מינם, גילם, תכונותיהם ואת מעמדם החברתי של הדמויות השונות.
לעלילות המוצגות יש קשר הדוק מאוד לחייהם הרוחניים והחומריים היום יומיים של החקלאים והן מתרכזות לרוב בתרבות החקלאית. כך מוצג הווי החיים בכפרים, העבודה בשדת האורז, החריש בעזרת תאו, מלאכת האריגה והדייג באמצעות מלכודות במבוק במים רדודים. מכיוון שמאכלי הים מהווים מרכיב חשוב בתפריט וייטנאמי, לסיפורי הדייגים חלק חשוב ברפרטואר התאטרון וכן לסיפורים על ציד צפרדעים (פריט חשוב בהעשרת התפריט…). אם כבר הזכרתי את התפריט הוייטנאמי אז גם לברווזים יש בו חלק נכבד ולכן בהצגות יש גם סיפורים על מגדלי הברווזים ומאבקם המתמיד בשועלים אשר גם הם חומדים את הברווזים.
לצד סיפורים מהחיים ניתן לראות בהצגה גם ריקודים של פיות, אריות, סצנות הלקוחות מהמיתולוגיה המקומית, תהלוכות חג, סיפורים על חדי קרן, דרקונים, צבים ועופות חול, כל אלו הן חיות המקודשות לוייטנאמים.
כולנו מכירים סיפורי פולקלור כאלו אשר עוברים מדור לדור, מהסבים והסבתות ועד לנכדים והנינים.
אחת הדמויות המרכזיות בהצגה הוא ה- Chu Teu (הדוד טאו), דמות ליצנית משהו: הוא בדרך כלל שמנמן בעל קול נמוך, ראשו עגלגל והוא לובש חלוק קטן או שהוא ערום למחצה. הדוד טאו משמש כקריין ותמיד הוא יהיה חביב, בעל חוש הומור ומחייך לקהל.
Creative Commons licenses by Wikimedia
הסצינות אינן ארוכות במיוחד ונמשכות בין דקה לשבע דקות וכל אחת מראה פעילות מסוימת בחיי היום יום של העם הוייטנאמי. לאחר דברי הפתיחה של הדוד טאו אנו נראה בדרך כלל את ריקוד הדרקונים: 4 דרקונים ירקדו ויברכו את הקהל. בוייטנאם, בדיוק כמו בסין (התרבות המשפיעה ביותר במזרח) הדרקונים מייצגים אוסף של תכונות חיוביות כמו עצמה, כבוד, פוריות וחוכמה. ריקוד הדרקון מבוצע על ידי הוייטנאמים בדרך כלל בחגיגות לכבוד השנה החדשה ובתקופת הפסטיבלים השונים.
קצת מיתולוגיה וייטנאמית…
אחד הסיפורים הידועים מהמיתולגיה הוייטנאמית אשר מועלה תדיר על במת המים הוא סיפור העוסק במוצאם של בני וייטנאם (הוייטים): זהו סיפור נישואיו של הדרקון לפייה, סיפור שהתרחש באלף ה-3 לפני הספירה.
על פי הסיפור, הדרקון לאק לונג קואן (Lạc Long Quân) התאהב בפייה בשם או-קו (Au Co) והזוג נישא. בהמשך ילדה הפייה שק מלא ביצים שמהן בקעו 100 ילדים כולם בנים אשר כולם גדלו והיו יפי תואר ובורכו בחכמה רבה ואומץ לב. אך מסתבר שבעיות בחיי הנישואין יש לא רק לבני אנוש אלא גם לדרקון ופייה: הדרקון אהב את החיים במים ואילו הפייה העדיפה לחיות בהרים. עקב כך הנישואין הגיעו לקיצם, הפייה עזבה את הדרקון ביחד עם 50 מילדיהם ועלתה אל הרכסים שבצפון. על פי הסיפור, המיעוטים האתנים הרבים החיים בהרים של צפון ויטנאם וברמה המרכזית, הם צאצאיהם של אותם 50 בנים שלקחה עמה הפייה. לאק לונג קוואנג נשאר עד מותו עם חמישים הבנים הנותרים כדי ליישב את איזורי השפלה ומישור החוף.
כשהלך הדרקון לעולמו, ירש אותו בנו הונג ואנג שייסד את שושלת מלכי ההונג בשנת 2789 לפנה"ס. ממלכת "ואן-לנג" שהקים השתרעה מנהר היאנגצה בסין ועד אינדונזיה, ונחשבת לפי המסורת לשושלת הוייטנאמית הראשונה. היא הניבה 18 יורשים, עד שנכבשה על ידי מלך יריב בשנת 258 לפנה"ס שקרא את שמה "או-לאק" על שם המלך הדרקון והפיה.
עוד אחד מהסיפורים הפופולריים הוא סיפור מתקופת המאה ה-15 על הגנרל הוויטנאמי לֶה־לוֹי והחרב שהוחזרה. האגדה מספרת שלה לוי קיבל חרב קסמים מצב שחי באגם אשר בלבה של האנוי. אז נקרא האגם Ho Luc Thuy (האגם בעל המים הירוקים). לה לוי עשה שימוש בחרב כדי לגרש את הפולשים הסינים שאיימו על הממלכה (תקופת שושלת מינג בסין). לאחר נצחונו הכריז על עצמו לה לוי כקיסר לי תאי טו. יום אחד, כאשר הפליג הקיסר להנאתו באגם, שוב הגיח לפתע מהמים הצב ענקי ואמר לו כי עתה לאחר שהפולשים גורשו, עליו להחזיר את החרב. מיד לאחר מכן נשלפה החרב בעצמה מתוך נדנה ונבלעה בפיו העצום של הצב שמיהר להעלם מתחת למים. בעקבות האגדה שונה שמו של האגם וכיום הוא נקרא "אגם החרב שהוחזרה" – הואן קיאם (Hoan Kiem).
Creative Commons licenses by Wikimedia
בחזרה לתאטרון
לאחר סיום ההצגה, יצאו מפעילי הבובות מאחורי הקלעים כדי להודות לקהל המזכה אותם במחיאות כפיים.
Creative Commons licenses by Wikimedia
ניתן לצפות בתאטרון הבובות במקומות שונים ברחבי המדינה אך התאטרון המפורסם ביותר בתחום הוא תאטרון תאנג לונג (Thang Long) הנמצא בהאנוי ממש על גדות אגם הואן קיים אותו הזכרתי. תאטרון טאנג לונג נפתח בשנת 1969, תקופה בה היתה מלחמת וייטנאם בעיצומה ואולי יש בכך כדי ללמד על החשיבות העצומה של התרבות הזו בעייני הוייטנאמים.
למרות שתיירים רבים באים לחזות בהצגות אלו, ההצגות תמיד מתקיימות בשפה הוייטנאמית וגם אם אין אנו יכולים להבין את השיח, תמיד ניתן להתרשם מהצבעוניות, מהמוסיקה, מהמקצועיות של המפעילים ומהאווירה הכללית המלווה את המופע.
לאחר שנצא מהמופע, כדאי לשבת באחד מבתי הקפה שמסביב לאגם (הואן קיאם, זוכרים?) ולהנות מהנוף האנושי, לצאת לסיור רגלי באזור האגם שהוא שוקק חיים או לקחת ריקשה לסיור ברובע הקולוניאלי ולראות גם את בית האופרה של האנוי.
הנה טעימה מהמופע.
