רקדן גדול מעולם לא הייתי אבל מוסיקה תמיד אהבתי וגם הצפיה בלהקות ריקוד שעושות זאת נכון, מסבה לי הנאה. אהבתי מאוד את הסרטים לילות לבנים, כל הג'אז הזה, ברבור שחור, הריקוד האחרון של מאו ועוד לא מעט סרטים העוסקים בתחום הריקוד.
סגנונות מוסיקליים וכן גם ריקודים שונים, מזוהים עם עמים ולאומים שונים בעולם. המוסיקה והריקודים הם חלק ממורשתה התרבותית של אומה. כך למשל מזוהה הסמבה (שהיא סגנון מוסיקלי וריקוד גם יחד) עם ברזיל וזאת בעקר בשל היותה של הסמבה מרכיב מרכזי בקרנבלים. בימים כתיקונם, מיליוני תיירים מגיעים לארץ הקפה והכדורגל כדי לצפות בקרנבל.
קולומביה שכנתה של ברזיל, תרמה לעולם את ריקוד הסלסה. הקובנים היו גם הם שותפים להולדת הסלסה ובנוסף הם אחראים גם לממבו, לצ'ה צ'ה צ'ה ותרומתם לעולם המוסיקה לא תסולא בפז. את הריקודים האירים כולנו מכירים בעקר בזכות להקת Lord of the Dance שפרסמה אותם בעולם כולו. הואלס מקורו בגרמניה ואוסטריה, הסירטאקי נולד ביוון וההורה (ההיא, עם ההיי ההוא…) מזוהה איתנו למרות ששורשיה כנראה נעוצים במזרח אירופה.
אלו מכם המכירים אותי יודעים איזו חיבה יש לי לבני העם הפיליפיני ולמדינתם. גם בני הפיליפינים תרמו את חלקם לתרבות העולמית בתחום הריקוד ואני מתכוון כמובן לריקוד הטיניקלינג: אותו ריקוד ידוע בו שני אנשים היושבים זה מול זה מכים במוטות במבוק אחד בשני וגם בריצפה, והרקדן או הרקדנים צריכים להיות מתואמים איתם ולקפץ בין המוטות. לריקוד הטיניקלינג יש חלק נכבד בפולקלור הפיליפיני.
מהו פולקלור (Folklore)?
פולק פירושו עם ו-לור פירושו תורה. הפולקלור הוא תחום שעוסק בתרבויות השונות, שמרכיביהן עברו מדור לדור בעל-פה. בפולקלור יש מסורות, אמונות, מנהגים, ריקודים, שירי עם ואורחות חיים של עמים, כמו גם יצירות ספרותיות כסיפורי עם, אגדות, פתגמים, משלים ומעשיות. הפולקלור מציג את כל מה שקשור לאדם ועולמו: סיפורי אהבה, קינה, יחסים, עבודה, מאבקים וטקסים פולחניים. במקרים רבים נועד הריקוד העממי לפצות על אורח חיים קשה. התלבושות של הרקדנים לוקחות חלק נכבד בפעולת הסחה זו. התלבושות החגיגיות הינן כסות לעוני. הנשים מקושטות ושוזרות את שערותיהן או מפזרות אותן ורוקדות בשמלות וחצאיות ולעיתים אף יותר מחצאית אחת. לעיתים נעשה שימוש גם בצעיפים ומטפחות וכל אלה עוזרים להשכיח מלב הרוקדים את תלאות החיים ועמל היום יום. לעיתים ניתן ללמוד מריקודי הפולקלור, גם על ההיסטוריה של העם.
אז מהו מקורו של הטיניקלינג?
ממש כשם שמוסיקת הבלוז נולדה מתוך מצוקתם של העבדים השחורים בארה"ב, כך גם ריקוד הטיניקלינג הפיליפיני נולד מתוך מצוקתם של ילידי הפיליפינים שכרעו תחת נטל השלטון הספרדי. אבל בואו נחזור קצת לאחור.
מי שגילה את הפיליפינים למערב היה פרדיננד מגלן, אותו מגלה ארצות פורטוגזי אשר חצה את האוקיינוס השקט (וגם נתן לו את שמו) ונחת בחופי הפיליפינים בחודש מרץ 1521. מגלן הכריז על האיים כחלק מספרד וקרא להם איי סן לאזרו. השם "האיים הפיליפינים" ניתן להם בשנת 1543 על ידי רוי לופס דה וייאלובוס (Ruy López de Villalobos) שקרא להם על שמו של מלך ספרד באותה עת, פיליפה השני.
מאז שהגיע לשם מגלן ועד שהחלה התיישבות ספרדית מסיבית באיים הפיליפינים, חלפו כמה עשרות שנים. הספרדים השתלטו על המקום כמעט ללא התנגדות של בני המקום ושלטו בפיליפינים עד שנת 1898.
בשנות שלטונם הם העסיקו את המקומיים (להם קראו "נגריטוס" – שחורים קטנים) בעבודת אדמה תוך כדי קביעת נורמות שבהן היו צריכים הפועלים לעמוד. מי שלא עמד בתקן שנקבע על ידי הספרדים היה נענש: היה עליו לעמוד בין מוטות הבמבוק והאוחזים במוטות היו מכים ברגליו של הפועל הסורר שאם לא רצה לספוג את המכות, היה עליו לקפץ.
אותו עונש פרי מוחו של השלטון הקולוניאלי הספרדי, הפך מאוחר יותר לריקוד הטיניקלינג של היום. פירוש השם טיניקלינג הוא "ריקוד הבמבוק". הריקוד מתחיל בקצב איטי יחסית וככל שמתקדמים, הקצב נהיה מהיר יותר ועל הרקדנים להיות מיומנים וזריזים כדי שרגליהם לא יקבלו מכות ממוטות הבמבוק. במקרים רבים מבוצע הריקוד כאשר הרקדנים מחזיקים את ידיהם מאחורי גבם. ריקוד הטיניקלינג נחשב היום לריקוד הלאומי של בני הפיליפינים.
הבגדים אותם לובשים הרקדנים והרקדניות הם בגדים צבעוניים בעלי שרוולים רחבים. הצבע השולט הוא צבע האננס והריקוד מבוצע כאשר הרקדנים יחפים. בריקוד היחף יש גם אמירה: זהו ביטוי לאינדיבידואליזם ומתן חופש להיות טבעי. גם המחול המודרני נרקד היום ברגליים יחפות.
למקור הריקוד וקפיצות הרקדנים יש גרסה נוספת האומרת כי הרקדנים מחקים את תנועת הציפורים המהלכות בין הגבעולים ורצות על ענפי העצים תוך שהן מנסות להתחמק ממלכודות הבמבוק אותן הניחו החקלאים המגדלים אורז.
תהיה הגרסה אשר תהיה, ריקוד הטיניקלינג כבר פרץ מזמן את גבולות הפיליפינים. הטיניקלינג וריקודים אחרים הדומים לו נפוצים היום במדינות אסיאתיות רבות: בהודו, וייטנאם, לאוס, קמבודיה, תאילנד, מלזיה וטאיוואן. הריקוד נלמד היום בבתי הספר לריקוד בכל רחבי ארה"ב והוא משמש גם כבסיס לפעילות אירובית. גם להקת הרקדנים המפורסמת הנושאת את שמו של אלוין איילי המנוח, מבצעת מידי פעם את ריקוד הטיניקלינג אך תמיד כדאי לזכור מהיכן הריקוד הזה הגיע ועל כך גאוותם של בני הפיליפינים.
אני מאחל לכולנו שתהיינה לנו כמה שיותר סיבות לרקוד.
הנה הם רקדני הטיניקלינג בפעולה.
