אחד הדברים אשר הופכים את אזור הבלקן למענין כל כך, הוא העושר התרבותי והדתי של האזור. יש בבלקן מדינות בעלות רוב קתולי (קרואטיה וסלובניה), מוסלמי (אלבניה וקוסובו) ונוצרי אורתודוקסי (סרביה, מקדוניה, מונטנגרו ויוון). בחישוב מצטבר, הנוצרים האורתודוקסים מהווים כ-65 עד 70% מתושבי הבלקן.
ניצניה הראשונים של הנצרות החלו להגיע לאזור הבלקן כבר במאות הראשונות לספירה כאשר האזור נשלט עדין על ידי האימפריה הרומית. אולם רק מאוחר יותר, במאה ה-9 לספירה כאשר הבלקן כבר נשלט על ידי האימפריה הביזנטית, הפך האזור לאחד המרכזים החשובים של הנצרות המזרחית. היו אלו כמובן צמד הקדושים קירילוס ומתודיוס, שני מיסיונרים מסלוניקי שסייעו אז בהפצת הנצרות בקרב העמים הסלאבים. הם פיתחו את האלפבית הגלגוליטי אשר מאוחר יותר התפתח לכתב הקירילי על ידי שני תלמידיהם קלמנט ונאום (נחום), כתב שהקל על תרגום טקסטים דתיים לשפות סלאביות.
אחד הדברים המאפיינים את אזור הבלקן הוא ריבוי המנזרים שנבנו בו לאורך השנים. מנזרים אלו שמשו (ועדין משמשים) לא רק כמרכזים פולחניים ודתיים, אלא גם כמוקדים אמנותיים במיוחד בכל האמור לציורי קיר. תפקיד חשוב נוסף מלאו מנזרים אלו בהתנגדות לשלטונה של האימפריה העותומאנית על חלקים גדולים של הבלקן. הם סיפקו מקלט למורדים שנמלטו מרדיפות, שמרו על המסורות הנוצריות, על השפות המקומיות ומלאו תפקיד חשוב בשמירה על הזהות התרבותית של האוכלוסיות האורתודוקסיות.
בין המנזרים האורתודוקסים החשובים בבלקן ניתן למנות את אלו שבהר אתוס ביוון, את מנזר רילה בבולגריה ואת סנט נאום במקדוניה. מנזר מענין נוסף הוא מנזר מוראצ'ה (Morača) במונטנגרו.
הכנסיה
הכנסיה והמנזר נמצאים כ-25 ק"מ דרומית מערבית לקולאשין בעמק נהר המוראצ'ה.
הם הוקמו בשנת 1252 על ידי סטפן ווקנוביץ'. ווקנוביץ' הוא נכדו של סטפן נמניה, דמות חשובה בהיסטוריה של הבלקן: הוא מייסד שושלת נמנייץ' והאיש שהקים את הכנסיה הסרבית האורתודוקסית ביחד עם בנו סאווה הקדוש אשר לו כבר הקדשתי פוסט בעבר. למשפחת נמנייץ' מייחסים את הקמתה והרחבתה של המדינה הסרבית של ימי הביניים ופיתוח הנצרות הסרבית האורתודוקסית.
סטפן ווקנוביץ החזיק בתואר "הנסיך הגדול". הוא שלט בתחילת המאה ה-13 באזור בו היום נמצאת מונטנגרו ומילא תפקיד משמעותי בפוליטיקה של הבלקן. לאחר שהלך לעולמו זכה סטפן ווקנוביץ להיטמן בכנסיה שהקים והוא נח מנוחת עולמים בסרקופאג הנמצא בכנסיה ממש מימין לכניסה. קבורתו בכנסיה מעלה כמובן את קרנו של המקום ועולי רגל רבים באים גם בימינו כדי לחלוק כבוד למי שנחשב לדמות מפתח בהיסטוריה הסרבית והמונטנגרית.
הכנסיה מוקדשת לעלייתה של מרים השמיימה (Assumption of the Holy Virgin) ואילו בחצר המתחם יש קפלה קטנה נוספת והיא מוקדשת לקדוש ניקולס.
בתחילת המאה ה-16, במהלך אחת מהמרידות הרבות שפרצו בבלקן כנגד האימפריה העותומאנית, שרפו העותומאנים את המקום אשר לאחר מכן עמד נטוש במשך כמה עשרות שנים. שיפוץ המקום התאפשר רק בזכות תרומות של האוכלוסייה המקומית.
ציורי הקיר
ציורי הקיר המרשימים בכנסיה הם אחד ממאפייני המקום. הם צוירו בתקופות שונות על ידי מיטב האומנים הסרבים והמונטנגרים של התקופה, כאשר המוקדמים שבהם צוירו במאה ה-13 לאחר הקמת המנזר ואילו המאוחרים יותר מתוארכים למאות ה-16 וה-18. הציורים מתארים סצינות שונות מסיפורי התנך ומסיפורי הברית החדשה.
את הציורים מסיפורי התנ"ך אנו נפגוש כבר בכניסה לכנסיה: משני צידיה של דלת הכניסה אנו נראה ציורים עם סיפור סולם יעקב.
זו הגדלה של הציור המופיע בצד שמאל של הכניסה:
Creative Commons licenses
אך הציור המפורסם ביותר במקום הוא ציור של אליהו הנביא במדבר יהודה כשהוא מסתתר מפניהם של אחאב מלך ישראל ואיזבל אשתו לאחר שגזר עליהם שנות בצורת. בזמן שהותו במדבר, העורבים מביאים לו מזון: לחם ובשר. הסיפור מופיע בספר מלכים א', פרק יז פסוקים ב' עד ו':
"וַיְהִ֥י דְבַר־יְהֹוָ֖ה אֵלָ֥יו לֵאמֹֽר׃ לֵ֣ךְ מִזֶּ֔ה וּפָנִ֥יתָ לְּךָ֖ קֵ֑דְמָה וְנִסְתַּרְתָּ֙ בְּנַ֣חַל כְּרִ֔ית אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֥י הַיַּרְדֵּֽן׃ וְהָיָ֖ה מֵהַנַּ֣חַל תִּשְׁתֶּ֑ה וְאֶת־הָעֹרְבִ֣ים צִוִּ֔יתִי לְכַלְכֶּלְךָ֖ שָֽׁם׃ וַיֵּ֥לֶךְ וַיַּ֖עַשׂ כִּדְבַ֣ר יְהֹוָ֑ה וַיֵּ֗לֶךְ וַיֵּ֙שֶׁב֙ בְּנַ֣חַל כְּרִ֔ית אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֥י הַיַּרְדֵּֽן׃ וְהָעֹרְבִ֗ים מְבִאִ֨ים ל֜וֹ לֶ֤חֶם וּבָשָׂר֙ בַּבֹּ֔קֶר וְלֶ֥חֶם וּבָשָׂ֖ר בָּעָ֑רֶב וּמִן־הַנַּ֖חַל יִשְׁתֶּֽה."
Creative Commons licenses
בכתבי הברית החדשה, אליהו קשור קשר הדוק עם דמותו של יוחנן המטביל. סיפור האכלתו של אליהו בנחל כרית, מזכיר את סיפור האכלתו של יוחנן המטביל במדבר ושניהם, אליהו ויוחנן הן דמויות שצוירו רבות (יש הרואים ביוחנן המטביל את גלגולו של אליהו הנביא).
בכנסיה יש ציור קיר נוסף של אותה סצנה של אליהו במדבר, אלא שציור זה נמצא בסקריסטיה (חדר תשמישי הקדושה) של הכנסיה ולא ניתן לראותו. ציור קיר זה כוסה כנראה ונפגע בתקופת הכיבוש העותומאני של המקום. העותומאנים נהגו להעלות באש כנסיות ואתרים דתיים וההערכה היא הוא כי הציור כוסה כדי להגן עליו מפני פגיעה אפשרית.
יצור החשמל במנזר
מנזרים שואפים לעיתים להיות עצמאיים בכל הקשור למשאבים שלהם. על מנת לשמור על עצמאות זו, יש למנזר תחנת כח הידרו-אלקטרית קטנה המנצלת את אנרגית המים מנהר מוראצ'ה הסמוך. פרט לעובדה שהמנזר אינו תלוי במקורות כח חיצוניים, הוא תורם כמובן גם לשמירה על איכות הסביבה.
קהילת הנזירים
במנזר מוראצ'ה מתגוררת קהילה קטנה של נזירים. מספרם משתנה מעת לעת אך בדרך כלל מדובר בקהילה צנועה של 10 עד 20 איש החיים במקום. את זמנם הם מבלים בתפילות ופעילויות ליטורגיות נוספות, בכתיבת ספרים, במדיטציות והכל תוך שמירה על האווירה הרוחנית של המקום. הנזירים אחראים לתחזוקת המנזר לרבות תחזוקת הכנסיה, ניקיון השטח וכל המבנים שמסביב. הם מקבלים בברכה מבקרים, עולי רגל ותיירים ומספקים שירותי הדרכה בה הם חולקים עם המבקרים את ההיסטוריה של המקום. חלק מהנזירים עשויים לעסוק במלאכות יד מסורתיות כגון ציור איקונות, הכנת נרות או יצירת חפצים דתיים. פריטים אלו נמכרים לעתים קרובות למבקרים או משמשים בפולחן המנזר. ספריית המנזר מכילה אוסף רב ערך של כתבי יד וחלק מהמסורת הנזירית הוא גם שימור והעתקה של כתבי יד עתיקים.
אחד התפקידים החשובים של הנזירים במוראצ'ה הוא הדרכה רוחנית לקהילה. הם יכולים להציע שירותי יעוץ, הנחיית לימודי תנ"ך וכמובן גם את הוראת הנצרות האורתודוכסית כמו גם פעילויות צדקה.
חצר הכנסייה והמנזר
כאשר אנו מבקרים במקום, כדאי לשים לב לכמה דברים גם בחצר.
הפעמונים
תפקידם העיקרי של הפעמונים הוא כמובן לקרוא לתפילה, אך נהוג לצלצל בפעמונים גם כאשר מתרחשים אירועים מיוחדים כמו טקס הטבלה של תינוק, חתונות והלוויות. הפעמונים אשר לעיתים נתפסים כקולה של הכנסייה, יצוקים מברונזה אך עם השנים הם מתבלים ולעיתים נסדקים ויש להחליפם בפעמונים חדשים. אנשי המנזר החליטו כי הפעמונים הישנים הם חלק מהמורשת הדתית והתרבותית של המנזר ולכן פעמונים אלו נשמרים ומוצגים לראווה בחצר.
אנדרטת הפרטיזנים
במהלך מלחמת העולם השנייה לאחר שנכבשה מונטנגרו על ידי כוחות הציר, מילאה האוכלוסייה המקומית ביחד עם הקהילה הנזירית תפקיד חשוב בתנועת ההתנגדות. מי שהוביל את הלחימה בכובשים הזרים היו כמובן הפרטיזנים של טיטו. באזור סביב מנזר מוראצ'ה הייתה פעילות ענפה של הפרטיזנים שנתמכו על ידי האוכלוסייה המקומית וכמובן על ידי הנזירים במקום.
בתחילת שנות החמישים כאשר מונטנגרו היתה חלק מהרפובליקה הסוציאליסטית של יוגוסלביה, הוקמו ברחבי המדינה אנדרטאות רבות לכבודם של הפרטיזנים. זו התקופה בה הוצבה גם בחצר המנזר אנדרטה לזכרם של הפרטיזנים שנפלו בקרבות באזור. למונטנגרים, כמו לשאר העמים בבלקן יש גאווה לאומית עצומה ורבים הפוקדים את הכנסייה והמנזר חולפים על פני האנדרטה וחולקים כבוד לנופלים במאבק לשחרור לאומי.
האמן שתכנן ועיצב את האנדרטה הוא ריסטו סטיוביץ' (Risto Stijović) שנחשב לאחד האמנים החשובים שפעלו ביוגוסלביה במאה ה-20. לאות הוקרה על פועלו ויצירתו, הונצחה דמותו על בול.
כבוד לאח"מים
משמאל לאנדרטת הפרטיזנים ניתן לראות לוח זיכרון לנזירים ולתורמים נדיבים אשר מילאו תפקידים חשובים בשימור ושיקום המנזר במשך מאות שנים.
עצים וגנים עתיקים
בחצר המנזר נמצאים כמה עצים עתיקים, כולל עצי זית וברוש שחלקם בני מאות שנים. כמו כן ניתן למצוא שם צמחים ופרחים המשתנים עם עונות השנה. הצמחיה המטופחת במקום מוסיפה ליופי הטבעי ולאווירת השלווה של האתר והכל מתוחזק בקפידה על ידי הנזירים.
לסיום קצת מוסיקה
הזכרתי קודם את הגאווה הלאומית של בני מונטנגרו. אין שיר המבטא טוב יותר את גאוותם הלאומית יותר מהשיר "הו, שחר בהיר של מאי". השיר נכתב בתחילת שנות ה-30 של המאה הקודמת והוא מבוסס על שירים עממיים. בשנת 2004 אומץ השיר על ידי הפרלמנט של מונטנגרו כהמנון הלאומי של המדינה ומעמדו עוגן גם בחוקה. הנה המילים בתרגום לעברית:
הו, שחר בהיר של מאי,
אמנו מונטנגרו,
אנו בניהם של סלעייך
ושומרי יושרך.
אנו אוהבים אותך, את הגבעות הסלעיות
ואת הגאיות הנערצים
שמעולם לא ידעו
כבליהם של עבדות מבישה.
בעוד אחדותנו מעניקה כנפיים
ללובצ'ן שלנו,
נהיה גאים ומהוללים
ארץ מולדתנו היקרה.
נהר הגלים שלנו
זורם אל שני הימים,
והוא יישא קולנו אל האוקיינוס,
שמונטנגרו היא נצחית!
הנה הזמרת המונטנגרית תמרה ראדנוביץ' (Tamara Rađenović) מבצעת את ההמנון הלאומי על רקע נופיה המדהימים של המדינה.
