Creative Commons licenses by Richard Tucker
יש ערים המזוהות עם מגדל מפורסם, עם מאכל מקומי או עם קבוצת כדורגל. אחרות מזכירות לנו קרב היסטורי או מהפכה ששינתה את העולם. אבל כמה ערים אתם מכירים שהעניקו לעולם גם ריקוד, גם אופרה, גם כמה מן השירים היפים ביותר שנכתבו אי פעם – וכל זאת מבלי להיות אחת הערים הגדולות בארצות הברית?
זוהי צ'ארלסטון (Charleston), עיר הנמל ההיסטורית של דרום קרוליינה.
במבט ראשון היא נראית כמו גלויה מן העבר. רחובות מרוצפים באבן, בתי מידות קולוניאליים, מרפסות ברזל מעוטרות ועצי אלון עתיקים שענפיהם עטופים בטחב הספרדי. היא נחשבת עד היום לאחת הערים היפות בארצות הברית, ומיליוני מבקרים מגיעים אליה מדי שנה כדי ליהנות מן האווירה הדרומית הייחודית שלה. אלא שמתחת ליופי הזה מסתתרת היסטוריה מורכבת הרבה יותר.
במשך קרוב ל-200 שנה הייתה צ'ארלסטון אחד מנמלי העבדים החשובים ביותר בצפון אמריקה. לפי הערכות היסטוריות, כ-40% מן האפריקאים המשועבדים שהובאו אל המושבות הבריטיות עברו דרכה. מכאן נשלחו לעבוד במטעי האורז והאינדיגו, ובהמשך גם במטעי הכותנה, שהפכו את הדרום לעשיר – ואת מוסד העבדות לעמוק ומושרש עוד יותר.
גם מלחמת האזרחים הותירה בעיר את חותמה. לא הרחק ממנה, בפורט סאמטר, נורתה באפריל 1861 יריית הפתיחה של המלחמה ששינתה את פניה של ארצות הברית. צ'ארלסטון עצמה הופגזה במשך חודשים ארוכים וניזוקה קשות.
אך כמו עוף החול, היא ידעה גם לקום מן ההריסות. בראשית המאה ה-20 החלה תקופה שנודעה בשם "הרנסנס של צ'ארלסטון". אמנים, סופרים, אדריכלים ואנשי רוח ביקשו לשמר את אופייה הייחודי של העיר ולהחזיר לה את מעמדה כאחת מפנינות הדרום.
היום קל להתאהב בצ'ארלסטון בזכות בתיה הצבעוניים, הגנים המטופחים והרחובות השלווים שלה. אך מי שמקדיש לה מעט יותר זמן מגלה שהיא העניקה לעולם הרבה יותר מבתים יפים ומרפסות מעוטרות. מן הרחובות הללו יצאו סיפורים, מנגינות ודמויות שהפכו לחלק בלתי נפרד מן התרבות האמריקאית.
וזהו בדיוק הסיפור שלנו: כיצד עיר אחת בדרום ארצות הברית השפיעה על המוזיקה, הספרות והתרבות של אמריקה כולה.
צ'ארלסטון בספרות
צ'ארלסטון איננה רק מקום על המפה. במשך דורות היא שימשה תפאורה לסיפורים, אך לעיתים נדמה שהיא עצמה אחת הדמויות הראשיות.
מעט ערים אמריקאיות הצליחו לעורר את דמיונם של סופרים רבים כל כך. אחד מהם היה פט קונרוי. אף שנולד באטלנטה, את ילדותו ונעוריו העביר בדרום קרוליינה, וברבים מספריו תיאר את הדרום האמריקאי על נופיו, המתחים הרבים בחברה ופצעי העבר שעדיין לא הגלידו. ברומן רחובות צ'ארלסטון הוא חוזר אל העיר ומעמיד במרכזה שאלות של זהות, גזע, מסורת ושינוי.
צ'ארלסטון מופיעה גם באחד הרומנים האמריקאיים המפורסמים ביותר: חלף עם הרוח. כאשר מרגרט מיטשל ביקשה לעצב את דמותו של רט באטלר, היא בחרה שמוצאו יהיה מצ'ארלסטון. הבחירה אינה מקרית. בעיני אמריקאים רבים סימלה העיר את האריסטוקרטיה של הדרום הישן – מקום של עושר, נימוסים, מסורת וגאווה דרומית.
Creative Commons licenses
אך לא הסופרים הם שהפכו את שמה של צ'ארלסטון למוכר בכל העולם. את זה עשה דווקא הריקוד שנשא את שמה והפך לאחד מסמליה של התקופה העליזה ביותר בתולדות אמריקה.
העיר שהפכה לריקוד
בשנת 1923 עלה בברודוויי המחזמר Runnin' Wild. אחד הקטעים שנכתבו עבורו היה "Charleston", פרי עטו של הפסנתרן והמלחין ג'יימס פ. ג'ונסון (James P. Johnson) – מן הדמויות החשובות בהתפתחות הג'אז האמריקאי.
המנגינה נשענה על מקצבים אפרו-אמריקאיים שמקורם בדרום קרוליינה, ובתוך זמן קצר הפכה ללהיט עצום. הריקוד שנולד בעקבותיה קיבל אף הוא את שמה של העיר.
קשה לחשוב על ריקוד שמזוהה כל כך עם תקופה מסוימת. אמריקה של שנות העשרים הייתה אמריקה אחרת: מלחמת העולם הראשונה הסתיימה, הכלכלה פרחה, הג'אז מילא את אולמות הריקודים, והדור הצעיר ביקש להשתחרר מן המוסכמות הישנות. נשים קיצרו את שמלותיהן, השליכו את המחוכים, יצאו לרקוד וליהנות מן החיים, והצ'ארלסטון הפך כמעט לסמל הרשמי של התקופה. הרקדנים הניפו רגליים, סובבו ברכיים פנימה והחוצה ונעו בקצב מהיר שהדהים את בני הדור המבוגר. היו מי שכינו את הריקוד פרוע ואפילו בלתי מוסרי, אך דווקא משום כך אימץ אותו הדור הצעיר בהתלהבות.
גם היום, יותר ממאה שנים לאחר שנולד, די בכמה תיבות מן המנגינה כדי להחזיר אותנו מיד אל שנות העשרים העליזות.
אז אנא הפעילו את הרמקולים, השענו לאחור ותהנו מצלילי ג'אז של פעם. אם תרצו לרקוד, בסוף הקטע יש הנחיות כיצד לעשות זאת ואפשר לנסות.
אלא ששנות העשרים לא נמשכו לנצח.
בשנת 1929 התמוטטה הבורסה בניו יורק, אמריקה שקעה בשפל הגדול, ומאחורי המוסיקה העליזה והאופטימיות של העשור הקודם הסתתרה מציאות קשה בהרבה. בדרום, ובעיקר בקרב האוכלוסייה השחורה, העוני, ההפרדה הגזעית וחוקי ג'ים קרואו המשיכו לעצב את חיי היום יום. ודווקא על הרקע הזה נולדה אחת היצירות החשובות ביותר בתרבות האמריקאית.
מן הרחובות אל האופרה
בשנת 1925 פרסם הסופר דובוז הייוורד (DuBose Heyward), בן צ'ארלסטון, רומן בשם פורגי. במקום לכתוב על בתי המידות המפוארים ועל הרחובות האלגנטיים של עירו, הוא הפנה את מבטו אל שכונה ענייה של הקהילה השחורה – מקום שבו העוני, האלימות והתקווה התקיימו זה לצד זה.
למרות שהעלילה מתרחשת בשכונה בשם Catfish Row, המקום אינו דמיוני. הייוורד ביסס אותה על – Cabbage Row מתחם מגורים אמיתי בלב צ'ארלסטון, שבו חיו משפחות אפרו אמריקאיות רבות. בתי הלבנים הצפופים, החצר המשותפת והחיים הקהילתיים שהכיר מקרוב עברו כמעט בשלמותם אל דפי הספר. גם כיום אפשר לבקר במקום ולהרגיש כיצד המציאות הפכה לספר, ולאחר מכן גם לאופרה.
גיבור הסיפור הוא פורגי – קבצן נכה, חסר כל, המנסה לשמור על כבודו בעולם שאינו מגלה רחמים לחלשים. כאשר הוא מעניק מחסה לבס, אישה המבקשת להיחלץ ממעגל של אלימות וניצול, נרקם ביניהם סיפור אהבה עדין ושברירי. אלא שעברם, האלימות סביבם והמציאות החברתית הקשה מאיימים שוב ושוב להפריד ביניהם. הרומן זכה להצלחה, עובד למחזה, וכעבור שנים אחדות הגיע לידיו של מלחין בשם ג'ורג' גרשווין.
כשגרשווין הגיע לדרום
גרשווין הבין שלא יוכל לכתוב אופרה אמינה אם יסתפק בדמיונו. הוא רצה לספוג את האווירה, להכיר את האנשים ולשמוע את המוזיקה כפי שנשמעה ברחובות ולא רק באולמות הקונצרטים. לצורך כך הוא לא הסתפק בקריאת הספר. בקיץ 1934 הגיע גרשווין לדרום קרוליינה ושהה במשך כמה שבועות באי פולי (Folly Island) הסמוך לצ'ארלסטון. משם יצא שוב ושוב אל העיר ואל שכונותיה, הקשיב לשירת הגוספל בכנסיות, שמע את שירי הדייגים ואת המבטא המקומי, ופגש מקרוב את בני הקהילה האפרו-אמריקאית שעל חייה ביקש לכתוב.
במהלך שהותו בדרום קרוליינה נחשף גרשווין לא רק לאנשים, אלא גם לתרבות שלמה. בעיר ובאיי החוף הסמוכים חיה קהילת הגאלה-גיצ'י (Gullah Geechee), צאצאי העבדים ששימרו במשך דורות שפה ייחודית, מסורות, סיפורי עם ומוסיקה בעלת שורשים אפריקאיים, לצד שירת הגוספל בכנסיות והמקצבים שנשמעו ברחובות ובנמל. כל אלה העניקו לגרשווין הצצה אל עולם מוזיקלי שלא הכיר מקרוב.
התוצאה הייתה יצירה יוצאת דופן. זו הייתה בדיוק האופרה שחלם לכתוב: אופרה שלא תישמע אירופית, אלא אמריקאית. בפורגי ובס התמזגו אופרה, ג'אז, בלוז, גוספל וספיריטואלס לכדי שפה מוזיקלית חדשה, כזו שלא נשמעה קודם לכן על במה כלשהי. גרשווין עצמו ראה בה את יצירתו החשובה והשאפתנית ביותר.
באוקטובר 1935 עלתה פורגי ובס לראשונה בברודוויי. אך הדרך להפוך לקלאסיקה אמריקאית עוד הייתה ארוכה.
הרבה יותר מאופרה
כאשר עלתה פורגי ובס לראשונה בברודוויי באוקטובר 1935, קבלת הפנים הייתה רחוקה מלהיות אחידה. מבחינה אמנותית, רבים התרשמו מן השילוב הנועז של אופרה עם ג'אז, בלוז, גוספל וספיריטואלס. אולם לצד ההתלהבות נשמעה גם ביקורת. היו שטענו כי היצירה מציגה את הקהילה האפרו-מריקאית דרך עיניהם של יוצרים לבנים, ומדגישה עוני, אלימות ופשיעה באופן המחזק סטריאוטיפים קיימים. מנגד, אחרים ראו בה דווקא ניסיון כן להעניק מקום של כבוד לדמויות שחורות בתקופה שבה הן כמעט שלא זכו לעמוד במרכזן של יצירות גדולות.
הוויכוח הזה מלווה את פורגי ובס עד היום, וייתכן שזו אחת הסיבות לכך שהיא ממשיכה לעורר עניין גם תשעים שנה לאחר שנכתבה. אך מעבר לכל הוויכוחים, יש דבר אחד שקשה להתווכח עליו: היא פתחה בפני אמנים שחורים דלתות שבדרך כלל נותרו סגורות.
גרשווין התעקש שכל התפקידים הראשיים יבוצעו בידי זמרים ושחקנים אפרו-אמריקאים. בשנות השלושים הייתה זו דרישה יוצאת דופן. כך הפכה פורגי ובס לאחת הבמות החשובות ביותר שבהן יכלו זמרים אפרו-אמריקאים להפגין את כישרונם בפני קהל רחב. אך גם מחוץ לבמה השפיעה האופרה על המציאות.
כאשר הגיעה ההפקה לוושינגטון הבירה, דרשו חברי הלהקה לבטל את ההפרדה הגזעית בקהל. הנהלת התיאטרון הציעה לקיים הופעות נפרדות לשחורים וללבנים, אך השחקנים סירבו. בסופו של דבר נכנעה ההנהלה, והקהל ישב יחד, ללא הפרדה.
ייתכן שהחלטה זו לא שינתה לבדה את ההיסטוריה האמריקאית, אך היא סימלה היטב את רוח היצירה: אופרה שעסקה באנשים שהודרו מן החברה, הפכה בעצמה לכלי קטן במאבק נגד ההדרה.
ובענין התכנים: מסתבר כי גם היום 100 שנים לאחר שהייוורד כתב את סיפורו של פורגי, מאבקים חברתיים לצדק ולשוויון עדין רלוונטיים. זו כנראה גם הסיבה שהמחזה עדין עולה מידי פעם על במות שונות ברחבי העולם. גדולי האמנים ביצעו והקליטו את שירי פורגי ובס: בין אם את כל שירי האופרה או רק את חלקם. לי יש חיבה עמוקה לביצועים של אלה פיצג'ראלד עם לואי ארמסטרונג ולביצוע של ריי צ'ארלס עם קליאו ליין הנהדרת.
השיר שיצא לדרך משלו
יש יצירות שמהן זוכרים סצנה אחת. אחרות מזוהות עם דמות מסוימת. במקרה של פורגי ובס, נדמה שיצא ממנה שיר אחד שהצליח לחיות חיים עצמאיים לחלוטין: זהו כמובן Summertime.
השיר מופיע כבר בראשית האופרה כשיר ערש ששרה קלרה לתינוקה. לכאורה זהו רגע קטן ושקט, אך דווקא הפשטות שלו, המלודיה היפהפייה והשילוב בין השפעות גוספל, בלוז וג'אז הפכו אותו לאחד השירים המבוצעים ביותר במאה העשרים.
מאז 1935 הקליטו אותו אלפי אמנים – מזמרי אופרה ועד מוזיקאי ג'אז, בלוז, רוק ופופ. לואי ארמסטרונג ואלה פיצג'רלד העניקו לו את אחד הביצועים האהובים ביותר, ג'ניס ג'ופלין הפכה אותו לבלוז רוק עוצמתי, וגם אינספור אמנים אחרים ביקשו להעניק לו פרשנות אישית משלהם. וכך, כמעט תשעים שנה לאחר שנכתב, ממשיך סאמרטיים להזכיר לעולם את אותה עיר בדרום קרוליינה, שממנה יצא המסע כולו.
היום מגיעים רוב המבקרים לצ'ארלסטון כדי לטייל בין הרחובות העתיקים, להתפעל מן הבתים האלגנטיים או לשבת באחת המסעדות שעל קו המים. אבל מאחורי היופי הזה מסתתר סיפור גדול הרבה יותר. סיפור על עיר שהכאב והסתירות שבה הולידו תרבות, ספרות ומוזיקה שהשפיעו על אמריקה כולה.
אז בפעם הבאה שתשמעו את סאמרטיים, תראו ריקודי צ'רלסטון ישנים או תיתקלו בשמותיהם של פורגי ובס, תיזכרו שלא מדובר רק בשיר, בריקוד או באופרה. כולם נולדו מתוך סיפורה של עיר אחת בדרום קרוליינה, שהצליחה להפוך את עברה המורכב לאחד הפרקים היפים בתרבות האמריקאית.
מכל שלל הביצועים השונים של השיר, בחרתי הפעם בזה של להקת "פסל אהבה".
"פסל אהבה" הייתה להקת בלוז רוק בריטית וולשית שפעלה בין השנים 1966 ל-1970. מי שהוביל אותה היה הגיטריסט הנפלא דייב אדמונדס (Dave Edmunds) כאשר לצידו המתופף רוב "קונגו" ג'ונס והבסיסט ג'ון דייויס. אנא הפעילו רמקולים ותהנו מהצלילים.
