השפל הכלכלי הגדול, היה המשבר הכלכלי הממושך ביותר והחמור ביותר בהיסטוריה המודרנית שפקד בעיקר את ארצות הברית אך גם את שאר המדינות המתועשות, בין השנים 1929 – 1940. השפל התבטא במיתון חמור, בירידה חדה בייצור התעשייתי והחקלאי, בסגירת עסקים, בהתמוטטות בנקים ומוסדות פיננסיים אחרים, באובדן חסכונות ונכסים ובאובדן מקומות עבודה. בשיאו, כ-15 מיליון אמריקאים (כרבע מכוח העבודה) היו מובטלים. ההשלכות החברתיות והפוליטיות היו מרחיקות לכת, בכל רחבי העולם.
איך כל זה התחיל? ביום חמישי ה־24 באוקטובר 1929, קרסה לראשונה מזה זמן רב בורסת המניות של ניו יורק. אם היו למישהו מחשבות כי הירידות הסתיימו עם סיומו של יום המסחר, הרי שביום שישי שלמחרת הוא כבר הבין כי טעה. הירידות נמשכו וכך קרה גם בימי שני ושלישי שלאחריהם. כל אחד מימים אלו, זכה לכינוי "השחור": כך "יום חמישי השחור", "יום שישי השחור" וכך הלאה עד יום שלישי.
ביום שלישי כבר לא היו לאף אחד ספקות כי עידן חדש עומד בפתח. בתוך פחות מחודשיים צלל מדד ה"דאו ג'ונס" והשלים ירידה של כ50%. זו הייתה תחילתה של התקופה שזכתה אחר כך לשם "השפל הגדול". 25 שנה לקח לבורסה בניו יורק להתאושש ולחזור לאותן רמות מחירים כמו לפני תחילת הנפילות. זה קרה רק בחודש נובמבר 1954.
בתחילת השפל עדיין היה בארה"ב מספיק מזון כדי להאכיל את כולם. הבעיות החלו בתחום התעסוקה: גם אם הייתה דרישה לידיים עובדות, לא היה למעסיקים כסף לשלם לעובדים. הדבר גרם לגלי פיטורין, הפיטורין גרמו לירידה בצריכה וכך החל כדור השלג להתגלגל. האבטלה והעוני שנגרמו כתוצאה מכך גרמו לתסכול רב בציבור, תסכול שדלף די מהר גם לרחובות וגרם לגלי הפגנות.
ב-1931 החלה צרה נוספת. סופות אבק החלו להשתולל בארה"ב (וגם בקנדה). הסופות נגרמו משילוב של כמה גורמים: שנים של עיבוד אינטנסיבי של הקרקע, חישוף מעשבים לצורך חריש של שדות חיטה, חריש עמוק יחסית שפורר את האדמה וביחד עם רעיית יתר, כל אלו גרמו למצב של בלאי חמור של הקרקע באזור המישורים הגדולים בצפון אמריקה. אלו בשילוב של בצורת קשה, גרמו לסחיפת הקרקע על ידי רוחות. התוצאה- כיסוי שטחים על ידי חול ואבק ואובדן של אדמה פורייה שנסחפה אל האוקיינוס. סופות אלו זכו לכינוי "קערת האבק".
אחת מהסופות הקשות ביותר התרחשו ב-14 באפריל 1935 שנודע אחר כך בשם יום ראשון השחור. האסון האקולוגי הזה גרם לגל עזיבה עצום של תושבים מטקסס, ארקנסו, אוקלהומה והאזורים סביב המישורים הגדולים, והותיר למעלה מחצי מיליון אמריקאים ללא קורת גג. המוני חוואים פשטו את הרגל ונושלו מאדמותיהם. רבים החלו להגר מערבה כשהיעד הוא קליפורניה, שם קוו למצוא עבודה כשכירים בקציר של יבולי אפונים, כותנה ותפוזים. הם הלכו בכבישים והתגוררו באוהלים ובמחנות צריפים מאולתרים שהקימו לצדי הדרכים הראשיות. הנודדים סבלו מרעב ומחלות ואחוז התמותה היה גבוה במיוחד בקרב התינוקות.
הנשיא הרברט הובר לא הצליח להתמודד עם הצרות האלו. הוא הוביל מדיניות אשר על פיה הוא סייע בעיקר לבנקים ולבתי העסק הגדולים לנסות ולהשתקם. האנשים הפשוטים אשר שילמו את עיקר המחיר, קצת נשכחו. האבטלה גדלה והייאוש צמח לממדים קולוסאליים. בעוד גרמניה הכינה את עצמה למלחמה כלל עולמית, האמריקאים היו נתונים לאיום מבית – התקוממות מעמדית של השכבות החלשות וקריסת הקפיטליזם.
זהו הרקע לספרו הנפלא של ג'ון סטיינבק "ענבי זעם". ג'ון סטיינבק הוא בן למשפחת מהגרים גרמנית מקליפורניה ואת הסיפור של אותה תקופה קשה הוא מספר דרך סיפורה של משפחת ג'ואד אשר עוזבת אוקלהומה לטובת קליפורניה. הספר "ענבי זעם" יצא ב-1939 ו-23 שנים אחר כך, ב-1962, זכה סטיינבק בפרס נובל לספרות. ב-1968 הלך סטיינבק לעולמו בגיל 66.
הספר ענבי זעם תורגם לעברית ויצא במהדורה מחודשת (כולל תרגום חדש) בשנת 2010. התמונה שבחר המו"ל לשים על עטיפת הספר המחודש, היא אחת התמונות המפורסמות מימי השפל הגדול, תמונה מתוך סדרת תמונות שזכתה לשם "אם נודדת" (Migrant Mother) וצולמה על ידי הצלמת דורותיאה לנג (1895-1965).
מה הסיפור שמאחורי הצילום הזה?
ממשלת ארה"ב הקימה בשנת 1935 את "המנהל לביטחון חקלאי" כדי לנסות ולפתור את הבעיה של האוכלוסייה שנפגעה מהשפל ומקערת האבק ונדדה מערבה. ארגון זה הטיל על שישה צלמים וביניהם דורותיאה לנג לתעד את מוכי הגורל כדי להציגם ישירות בפני האומה ולתעד את פעולות המנהל לטובתם. הצלמים היו אמורים להתקרב אל הנוודים, להבין את בעיותיהם ומצוקותיהם ולתעדם. הצילומים נעשו אם כך לצורך תיעוד מצב, על מנת לשמש חומר עזר לפעולות השיקום.
התצלום של דורותיאה לנג (למען הדיוק סדרה של 6 תמונות) הוא תיעוד של אישה בת 32, פלורנס אוונס תומפסון (Florence Owens Thompson, 1903-1983) אשר כך מספרת עליה לנג: "לא שאלתי לשמה או לסיפורה. היא סיפרה לי שהיא מובטלת בת 32, שאינה יכולה להמשיך לנסוע הלאה כי הצמיגים של מכונית המשפחה נמכרו כדי לקנות מזון לששת ילדיה. היא אמרה שאכלו ירקות מהשדות הסמוכים וכן ציפורים שילדיה היו צדים. וכך היא יושבת שם תחת יריעת הבד, כאשר ילדיה סביבה והסכימה לצילומים כיון שהאמינה שהם יעזרו לה, וכך עזרה לי."
פלורנס תומפסון הייתה במקור ממדינת מיסיסיפי. היא נישאה ב-1921 ולה ולבעלה נולדו 5 ילדים. במהלך הריונה השישי, נפטר בעלה משחפת. לפרנסתה היא עבדה בשתי עבודות שונות וכאשר צילמה אותה דורותיאה לנג, היא נדדה עם ששת ילדיה. עם תום הנדודים, הכירה פלורנס בן זוג אחר אתו חיה שנים רבות ללא נישואין פורמליים. עם בן זוגה השני הביאה לעולם עוד 3 ילדים.
התצלומים הוצגו בעיתונות ולוו במאמרי ביקורת. אנשים מכל רחבי ארה"ב ראו את שכונות העוני, מחנות הפליטים, את החוות הנטושות, את האנשים והילדים שצועדים על הכבישים ואת המשפחות חסרות הישע. הצילומים השפיעו מאוד על דעת הקהל. נוצר לחץ על השלטון ותביעה לשקם את החוואים, ליישבם מחדש ולהעסיקם במשרות ציבוריות.
במהרה התמונות הוצגו בתערוכות בערים הגדולות. הצילומים עוררו הד עצום מעל ומעבר לכוונה המקורית והפכו למסמך בעל כוח השפעה ועוצמה שהיווה מקור השראה לסופרים וליוצרי סרטי קולנוע תיעודיים ועלילתיים שהופקו בתקופה. הצילום עלה מדרגה: מאמצעי תיעוד לבעל ערך אומנותי וקהל רב בא לצפות בתמונות.
דורותיאה לנג התקרבה מאוד לאותם אנשים ותיארה היטב את המתחולל בנפשם. היא סיפרה כי אחד הדברים שסייע לה להתקרב לאנשים ולצלמם היא העובדה שמגיל ילדות היא סבלה מצליעה שנגרמה לה עקב מחלת הפוליו בה חלתה. עקב הצליעה, היא נראתה פחות מאיימת מצלמים אחרים וכך היה לה קל יותר להתחבר לאנשים. היא תיארה בעזרת המצלמה את הנדודים, הרעב והייאוש העמוק ואת גודל הטרגדיה. לא רק שהיא עצמה הזדהתה עם הנוודים, בצילומיה היא גרמה לאנשי המנהל להזדהות עם הנוודים האומללים ולנסות להזדרז ולמצוא עבורם פתרון. התמונות מציגות בני אדם במצוקה, ייאוש ואדישות מוקפים בחפצים מזהים של נדידה: שמיכות, אוהל, מכוניות ועוד. הצילום אינו מקרי, הצלמת התקרבה ובחרה מה לצלם מתוך כל הנושאים שהופיעו לנגד עיניה. בחירת הסיטואציות והזווית הופכת את הצילום לאמנותי ומדגישה את כוחו של הצילום. בשנת 1952 יסדה לנג ביחד עם הצלם הידוע אנסל אדאמס את המגזין "צמצם" (Aperture) שמטרתו הייתה לגרום לרבים יותר להכיר בצילום כאמנות בפני עצמה. לא רק הצילומים התפרסמו, אלא גם דורותיאה לנג בעקבותיהם. זהותה של האישה המצולמת לעומת זאת נשארה עלומה שנים רבות עד שנת 1978 אז זיהה אותה עיתונאי מאותה תמונה מפורסמת. פלורנס תומפסון אמרה כי התצלום של דורותיאה לנג עשה עבורה הרבה יותר מאשר הממסד.
דמותה של פלורנס תומפסון הונצחה גם על גבי בול של ארה"ב:
ביטויו של המשבר בקולנוע ובתאטרון
ב- 1940 ביים ג'ון פורד את הסרט ענבי זעם ע"פ ספרו של סטיינבק וזכה עבורו בפרס האוסקר לבמאי הטוב ביותר. הסרט היה מועמד לפרס אוסקר לסרט הטוב ביותר והנרי פונדה היה מועמד לשחקן הטוב ביותר. בשנת 1989 נכלל הסרט בין 25 הסרטים הראשונים שנבחרו לארכיון הסרטים הלאומי של ארצות הברית כבעלי תרומה תרבותית, היסטורית או סרטים משמעותיים מבחינה אסתטית.
בשנת 1993 העלה תאטרון הקאמרי את ההצגה ענבי זעם. הצגה חזקה שעד היום לא ברור לי מדוע נכשלה מסחרית. לעומת זאת ההפקה שהעלה בית צבי בשנת 2009, הצליחה הרבה יותר.
ב-1949, עשרים שנה אחרי תחילת השפל הכלכלי, עלה בארה"ב מחזהו הידוע של ארתור מילר, מותו של סוכן (Death of a Salesman). המחזה אינו עוסק ישירות במשבר הכלכלי אלא מדבר יותר על הסיבות שגרמו לו. ארתור מילר תוקף את החוליים שבחברה האמריקאית המודרנית ובעיקר את הגישה שאידיאל האושר תלוי בהישגים כלכליים, גישה שרווחה בחברה האמריקאית בשנות העשרים ועל פי מילר, היא בין הסיבות שהביאו למשבר הזה. השנים שאחרי מלחמת העולם הראשונה היו כידוע שנים של שגשוג כלכלי שארה"ב לא ידעה כמותו בדורות הקודמים, וגיבורי התקופה היו אנשי העסקים הגדולים. כמו כן הוא תוקף את האטימות בחברה האנושית ואת חוסר רגישותה.
ב-1985 יצא הסרט "מותו של סוכן" עם דסטין הופמן בתפקיד הראשי.
מוסיקה
השנים הקשות האלו בארה"ב, באו לידי ביטוי גם במוסיקה. כבר בתחילת המשבר, ב-1930, כתב המשורר א.י. הרבורג ( E. Y. "Yip" Harburg) את השיר הידוע: ? Brother, Can You Spare a Dime (דיים הוא מטבע של 10 סנט). מילותיו של הרבורג הולחנו על ידי ג'י גורני והשיר הושמע לראשונה ב-1932 במחזמר "אמריקנה". גורני סיפר כי המנגינה מבוססת על שיר ערש יהודי רוסי שאמו נהגה לשיר לו בילדותו.
בשיר מתגאה הדובר בעברו כחייל וכפועל בנין ומשווה זאת למצבו הנוכחי: מחוסר עבודה העומד בתור ללחם. הרבורג שכתב את המילים, היה בעצמו מקרבנות המשבר הכלכלי כאשר כבר בשנת 1929 איבד את העסק שהיה לו.
אנשיו של הנשיא הרברט הובר טענו כי השיר הוא תעמולה אנטי קפיטליסטית והם ניסו למנוע את השמעתו במחזמר ולאחר מכן בתחנות הרדיו השונות, אך ב-1933 זכה בבחירות הנשיא רוזבלט ובאותה תקופה כבר הוקלט השיר על ידי בינג קרוסבי והפך ללהיט גדול.
למרות שנכתבו עוד ספרים העוסקים בתקופת השפל הגדול ונעשו עוד סרטים על התקופה, נשארו בעייני ספרו של ג'ון סטיינבק והסרט של פורד, ביחד עם הצילום של דורותיאה לנג ושירו של הרבורג, למייצגים הנאמנים ביותר של תקופת השפל הגדול וקערת האבק.
Brother Can You Spare a Dime
They used to tell me I was building a dream
And so I followed the mob
When there was earth to plow or guns to bear
I was always there, right on the job
They used to tell me I was building a dream
With peace and glory ahead
Why should I be standing in line
Just waiting for bread?
Once I built a railroad, I made it run
Made it race against time
Once I built a railroad, now it's done
Brother, can you spare a dime?
Once I built a tower up to the sun
Brick and rivet and lime
Once I built a tower, now it's done
Brother, can you spare a dime?
Once in khaki suits, gee, we looked swell
Full of that Yankee Doodly Dum
Half a million boots went slogging through Hell
And I was the kid with the drum
Say, don't you remember? They called me 'Al'
It was 'Al' all the time
Why don't you remember? I'm your pal
Say buddy, can you spare a dime?
Once in khaki suits, ah, gee, we looked swell
Full of that Yankee Doodly Dum
Half a million boots went slogging through Hell
And I was the kid with the drum
Oh, say, don't you remember? They called me 'Al'
It was 'Al' all the time
Say, don't you remember? I'm your pal
Buddy, can you spare a dime?
הנה הביצוע של בינג קרוסבי:
ועם כל הכבוד לקרוסבי (ויש כבוד), יש לי חיבה מיוחדת לבצוע של טום ווייטס, האיש בעל הקול של מכונת כביסה מקולקלת:
