שיקגו, פיקסו וחואן מירו

שיקגו היא בעייני אחת הערים היפות בארה"ב. זו עיר עם ארכיטקטורה מדהימה, עם פארק נהדר בשם "גרנט פארק" על שמו של הנשיא ה-18 של ארה"ב, עיר בה נערך מרוץ מרתון מפורסם, עיר של תרבות עם פסטיבלים ידועים בתחום המוסיקה הקלאסית, הג'אז והבלוז, עיר שעל שמה יש מחזמר מפורסם, עירם של רם עימנואל, ברק אובמה, הריסון פורד, הסופר סול בלו, עירם של הכלכלן מילטון פרידמן, אל קפונה, מייקל ג'ורדן והשיקגו בולס ועוד רבים וטובים אחרים. בשיקגו מבנים ידועים רבים ואחד מהם הוא מגדל ויליס (לשעבר סירס) אשר בין השנים 1973-1998 החזיק בתואר "הבניין הגבוה ביותר בעולם". משיקגו יוצא כביש 66 הידוע אשר הסופר ג'ון סטיינבק העניק לו את השם The Mother Road והוא זכה גם שיכתב עליו שיר: Route 66. הרוחות הנושבות מכוון אגם מישיגן אל העיר, הן אשר העניקו לשיקגו את הכינוי עיר הרוחות. בשנת 1968 חוותה העיר אירועים קשים, עליהם כתבתי בפוסט "מהומות בעיר הרוחות".

שיקגו היא גם עיר של אמנות ובה מוזיאונים רבים. אחד הידועים שבהם הוא מכון האמנות של שיקגו שהוא המוזיאון השני בגודלו בארצות הברית אחרי מוזיאון המטרופוליטן בניו יורק. זהו מוזיאון המתהדר באוסף אימפרסיוניסטי מרשים וביצירות אמריקאיות ידועות. המוזיאון עצמו הוא מבנה בעל חשיבות היסטורית: זהו אחד משני המבנים היחידים שנותרו מהיריד שנערך בעיר בשנת 1893 לציון 400 שנה לגילוי אמריקה.

אך כדי לראות יצירות אמנות בשיקגו, לא חייבים להיכנס למוזיאונים: ברחבי העיר יש כמה וכמה יצירות מעניינות אשר מאחורי כל אחת מהן מסתתר סיפור מענין. כך לדוגמא בכניסה לפארק המילניום, במרחק הליכה קצר ממכון האמנות אותו הזכרתי, מוצבת יצירתו של אניש קאפור "שער העננים". מאז הוצבה שם יצירה זו בשנת 2006, היא כבר הפכה לאחד מסמליה הבלתי רשמיים של העיר.

שיקגו לופ

אזור הלולאה, הלופ של שיקגו (Chicago Loop) נחשב לאחד האזורים היפים בעיר. מקור השם "לולאה" הוא ברכבת העילית המקיפה את האיזור כולו מצפון, מערב ודרום. מצד מזרח נתחם איזור הלופ על ידי אגם מישיגן.

אזור הלופ הוא רובע העסקים של העיר, שם נמצאים המשרדים של לא מעט חברות בינלאומיות, בנין העיריה, בתי מלון, תאטראות וקונסוליות זרות. בליבו של הלופ של שיקגו, ניצב פסל ידוע של פיקסו. מה הסיפור מאחורי אותה יצירה של פיקסו?

פיקסו

עד אמצע שנות ה-60 תיארה האמנות הציבורית בערים הגדולות, בעקר דמויות היסטוריות, אך בין כל יתר השינויים שחלו בחברה האמריקאית בשנות ה-60, חל שינוי גם באמנות הציבורית. כחלק משינוי זה פנו בשנת 1963 האדריכלים של מרכז דיילי (Daley Center) הנמצא ברחוב וושינגטון בלופ של שיקגו, אל האמן הספרדי פבלו פיקסו.
הם ביקשו ממנו ליצור עבורם פסל אשר יוצב ברחבה הדרומית של הבנין. פיקסו נענה בחיוב לבקשתם ליצור עבורם ועבד שנתיים תמימות על יצירתו. לאחר אישור הדגם ויצורו, הוצב הפסל העשוי מפלדה והמתנשא לגובה של כ-15 מטרים ברחבה של כיכר דיילי ביום 25 במאי 1967 ונחנך ברוב פאר והדר ובנוכחות אלפים מתושבי העיר ביום 15 באוגוסט אותה שנה.

אף על פי שהוצע לו שכר של 100,000$, סרב פיקסו לקבל תמורה כלשהי ואמר כי הוא תורם את היצירה כשי לאנשי שיקגו. עוד אמר פיקסו: "בימים אלו אני עובד על יצירות לשתי ערים של גנגסטרים". כנשאל מי העיר הנוספת, השיב "מרסיי כמובן".
פיקסו לא נתן שם כלשהו ליצירתו דבר אשר גרם לביקורת ולספקולציות שונות מצד גורמים רבים. הגדיל לעשות אחד המבקרים שכתב כי הפסל מזכיר לו חרק גדול העומד לטרוף חרק קטן יותר. ז'קלין פיקסו, מי שהיתה אשתו השנייה של האמן טענה כי הדמות היא ראש של קוף בבון, חיה שהיתה אהובה על פיקסו והיו שטענו כי הוא הושפע מדמותו של האל המצרי אנוביס (Anubis). על פי ידידו של פיקסו, הפרופסור לפסיכולוגיה מאוניברסיטת קולומביה סטנלי קורן (Stanley Coren), פיקסו שאב את ההשראה ליצירתו מהכלב האפגני שהיה אז ברשותו ונקרא כשמה של בירת אפגניסטן – קאבול… אך שנים רבות לאחר מכן, התפרסמה גרסה אחרת.

נכדו של פיקסו, אוליבייה (Olivier Widmaier Picasso) טען כי מקור ההשראה שונה לחלוטין.
בשנת 1954 הכיר פבלו פיקסו בחורה צעירה בת 19 בשם לידיה קורבט. היא שמשה לו אז כדוגמנית והוא הרבה לצייר אותה בסדרה של כ-60 פורטרטים. לידיה קורבט נודעה בכינוי "הנערה עם הקוקו" ועל פי אוליבייה פיקסו, היא מקור ההשראה גם לפסל בשיקגו.

תרשו לי להניח כי נשים רגשו את פיקסו והשפיעו עליו קצת יותר מכלבים וקופים ולכן נראה לי כי פיקסו הנכד צודק, אך בהחלט יתכן כי כל ההשערות נכונות. בין אם מדובר בחיה כלשהי או בדמותה של לידיה קורבט, פסלו של פיקסו הפך כבר מזמן לחלק מהנוף האורבני של שיקגו ובימים אלו מציינים 55 שנים להצבתו. מכיוון שהאמן לא נתן שם ליצירתו, כולם מכירים אותה בשם "הפיקסו" ואם נשאל תושב שיקגו איך מגיעים לפיקסו, כולם ידעו על מה מדובר. פיקסו עצמו דרך אגב, מעולם לא ביקר בשיקגו.

מירו

ברחוב וושינגטון בשיקגו, ממש מעבר לכביש מול פסלו של פיקסו, שוכנים משרדי תאגיד בראנסוויק (Brunswick Corporation). אנשי התאגיד כנראה קינאו קצת באנשי מרכז דיילי על הפסל היפה שהוצב על יד הבנין שלהם והחליטו כי מן הראוי שגם על יד משרדיהם, תוצב יצירת אמנות מרשימה. ואם במרכז דיליי הלכו על אמן ספרדי, מדוע שגם הם לא יעשו זאת?
בשנת 1969, שנתיים לאחר חנוכת פסלו של פיקסו, פנו אנשי הנהלת התאגיד לחואן מירו. מירו נענה בחיוב לבקשתם ליצור עבורם אך המשא ומתן הפיננסי וחוסר תקציב, עיכבו את כל הפרויקט. בשנת 1979 נבחרה לראשונה אשה לתפקיד ראש עירית שיקגו. היתה זו ג'יין ביירן (Jane Byrne) ולאחר שהיא החליטה לתמוך פיננסית בפרוייקט, ניתן היה להתקדם.
יצירתו של חואן מירו נחנכה בשיקגו ביום 20 באפריל, 1981, יום הולדתו של מירו. בניגוד לפיקסו, מירו נתן שם ברור ליצירתו והיא נקראת "השמש, הירח וכוכב אחד". לחואן מירו יש סגנון כל כך אופייני, שכל מי שמכיר את הסגנון הזה, יכול מיד לזהות את האמן היוצר. למרות השם שנתן מירו ליצירתו, רבים בשיקגו מכנים את הפסל בשם "מיס שיקגו". מיס שיקגו, מתנשאת לגובה של 12 מטרים ובשעות הצהריים, תמיד ניתן לראות אנשים רבים העובדים בסביבה יושבים למרגלותיה וסועדים, לוגמים משהו או סתם מתאווררים קצת מהמשרד הסמוך בו הם עובדים.

לסיום קצת מוסיקה

בין מעריציו הרבים של חואן מירו, נמנה גם דיוק אלינגטון. הערצתו של אלינגטון את חואן מירו הביאה אותו לכתוב קטע מוסיקלי המוקדש לאמן ונקרא "בלוז לחואן מירו".

בשנת 1966 ארגן המפיק נורמן גרנץ פגישה בין השניים. הפגישה נערכה בדרום צרפת בסנט פול דה ואנס (St. Paul de Vence) אשר בחבל פרובאנס. שמו של המקום נקשר לדמויות רבות בתולדות האמנות כמו מארק שאגאל שחי שם 20 שנה וגם נקבר במקום, ושם הכירו איב מונטן וסימון סיניורה.

באותה פגישה בין אלינגטון למירו, ניגן הדוכס את היצירה שכתב למושא הערצתו. ג'ון למב (John Lamb) על הקונטרבס וסם וודיארד (Sam Woodyard) על התופים.