בלגרד כידוע לכולנו היא בירתה של סרביה והיא שוכנת בנקודה בה נפגשים שני נהרות: הדנובה והסאווה. זהו גם האיזור בו מתחבר חצי האי הבלקני אשר מדרום לה, למישור הפאנוני שמצפון.
שמו של נהר הדנובה נגזר משמו של אל הנהרות במיתולוגיה הרומית – דאנוביוס (Danuvius). בדרכו ממקורותיו שבאזור היער השחור זורם הדנובה דרך 10 מדינות ו-4 ערי בירה עד שהוא נשפך לים השחור ובלגרד היא עיר הבירה האחרונה בה זורם הדנובה (אחרי וינה, ברטיסלבה ובודפשט).
העובדה שבלגרד יושבת בדיוק בנקודת המפגש של שני נהרות, הסאווה והדנובה, הפכה את השליטה בעיר למשאת נפשן של שתי האימפריות ששלטו מאות שנים בבלקן: האימפריה העותומאנית והאימפריה האוסטרו –הונגרית, ועוד קודם לכן על ידי הרומאים והביזנטים. אם נוסיף לכך את העובדה שבלגרד נמצאת באמצע הדרך בין בודפשט לאתונה מצד אחד, ובין זאגרב לאיסטנבול מצד שני, נבין טוב יותר את חשיבות השליטה בעיר. עקב מיקומה האיסטרטגי של העיר, היתה תחנת הרכבת של בלגרד במשך שנים ארוכות חלק מקו האוריינט אקספרס הידוע שעשה את הדרך בין פריס לאיסטנבול.
כיכר הרפובליקה – הכיכר המרכזית של בלגרד
כיכר הרפובליקה (Trg Republike), היא הכיכר המרכזית של העיר וככזו, היא מהווה את מקום הבילוי המרכזי עבור הצעירים בני המקום בשעות בין הערביים והערב. היא גם מהווה את מקום המפגש האהוב על תושבי של העיר ומקור לגאוותם, כאשר הם מארחים תיירים מחוץ לעיר או מחו"ל. את כיכר הרפובליקה ממש לא ניתן לפספס כאשר אנו מבקרים בבלגרד. במרכזה של כיכר הרפובליקה ניצב פסלו של הנסיך מיכאילו אוברנוביץ', אחד מגיבוריה הלאומיים של סרביה (ועליו נרחיב בהמשך) ומשני צידיו של הפסל ממוקמים המוזיאון הלאומי של סרביה (מאחורי הפסל) ובנין התיאטרון הלאומי (מעברו השני של הכביש). לא רחוק משם במרחק של כמה דקות הליכה, ממוקמת גם הקתדרלה האורתודוכסית המרשימה שגם היא שווה ביקור וכן פארק קלימגדן היפה, שם ניתן לראות את פסלה של מריאן ואת פסל ויקטור, עליהם כתבתי בפוסטים נפרדים. גם רובע סקדארלייה שהיה פעם הרובע הבוהמי של העיר והיום ממוקמות בו הרבה מסעדות ופאבים בהם ניתן לשמוע מוסיקה טובה בערבים, נמצא במרחק הליכה קצר מהכיכר.
בעונת התיירות, יוצאים מהכיכר סיורים חינמיים מודרכים מטעמה של עיריית בלגרד (המשתתפים נדרשים רק לתת טיפ למדריך המקומי), כך שאם אתם מגיעים לבלגרד באופן עצמאי, שווה לשקול בחיוב סיור כזה. אני השתתפתי בכמה כאלו וזו דרך מצוינת לגלות מקומות נסתרים אשר מחוץ למסלול התיירותי הרגיל וכן ללמוד דברים חדשים. אם לא בא לכם לסייר בעיר אלא סתם לשבת באחד מבתי הקפה הרבים, ללגום משהו ולהביט בעוברים ושבים, הרי שאין מקום טוב יותר לפעילות הזו מאשר כיכר הרפובליקה.
לקראת חג המולד לובשת הכיכר חג והופכת לשוק חג המולד העירוני המקומי אשר גם הוא מספק לתיירים חוויה בפני עצמה.
מי אתה מיכאילו אוברנוביץ'?
אוברנוביץ' היה הנסיך של נסיכות סרביה בשנים 1839 – 1842 ושוב בשנים 1860 – 1868. בשנים אלו היתה נתונה סרביה לשלטון עותומאני והיה זה אוברנוביץ' אשר שחרר את סרביה מעולו של השלטון הזר לאחר כמה מאות שנים. בשנת 1868 הוא נרצח כחלק מסכסוך בין שתי משפחות אצולה.
פסלו של הנסיך מיכאילו אוברנוביץ'
פסלו של מיכאילו אוברנוביץ' (1823 – 1868) הרוכב על סוסו העניק לכיכר את השם כיכר הסוס. לא באופן רשמי כמובן, אך כך נקראת הכיכר בפי תושבי העיר. הפסל עומד במקום אשר בעבר ניצב בו שער העיר, אותו שער אשר ממנו יצאה בזמן השלטון העותומאני הדרך אשר הוליכה לאיסטנבול.
מיכאילו אוברנוביץ נחשב לאחד הגיבורים הלאומיים בסרביה ואם תהיתם מדוע מורה מיכאילו אוברנוביץ' באצבעו קדימה, התשובה היא כי הוא מראה להם את הכוון לאיסטנבול. אוברנוביץ' שחרר שבע ערים סרביות משלטון העותומאנים. אין כל צורך לזכור את שמות הערים הללו שכן שמותיהן חקוקית על בסיסה של האנדרטה.
הפסל נוצר בשנת 1882 על ידי הפסל האיטלקי הידוע אנריקו פאצי (Enrico Pazzi).
אנריקו פאצי (1818 – 1899) נחשב לאחד הפסלים הבולטים באותה תקופה וזאת לאחר ששנים מפסליו הוצבו בפירנצה: פסל של המשורר והפילוסוף דנטה אלגיירי ופסל של ג'ירולמו סבונרולה שהיה מטיף ושליטה של פירנצה לתקופה קצרה.
הקמת האנדרטה
טקס הסרת הלוט מעל האנדרטה התקיים ביום 6 בדצמבר 1882, יום ניקולאי הקדוש. התאריך נבחר במיוחד מכיון שניקולאי הקדוש היה פטרונם של שושלת אוברנוביץ'. היה זה אחד מהאירועים שהתקיימו בסרביה לרגל הכרזתה כממלכה עצמאית. האירוע נחגג ברוב פאר והדר ובהזדמנות זו, אנריקו פאצי קיבל כאות הוקרה את התואר "אביר".
בטקס המפואר נכחו נציגים בדרגות גבוהות ביותר מטעם הכנסייה, פוליטיקאים, אנשי צבא ומספר לא מבוטל של תושבים מקומיים. בשורת הנכבדים ישבו ראש הממשלה ושרים, דימיטרי נשיץ' – רקטור האוניברסיטה ולצידו פרופסורים, ראש העיר של בלגרד – מיכאילו קאראביברוביץ' וחברי מועצת העיר, כמו גם נציגים מכל רחבי סרביה. האנדרטה נחשפה כאשר הזוג המלכותי, המלך מילאן והמלכה נטליה, הגיעו. באירוע השתתפו נציגי העיתונות של אותה תקופה ומעל לכל – הוא נועד להראות את עוצמתה של הממלכה החדשה.
האנדרטה המתנשאת לגובה של 11 מטר, עשויה ברונזה ומורכבת משלושה חלקים – הכן, הדוכן והפסל. דמות הברונזה מייצגת את הנסיך על הסוס, המשחרר את הסרבים מהעותומנים כשזרועו המושטת מורה להם כאמור את הדרך החוצה, הרחק מסרביה. ידו השניה של הנסיך על הסוס, אוחזת את המושכות וגם לכך קיים פירוש – יכולתו של השליט לשלוט ולנהל את העניינים בלא כל מאמץ.
צורת הדוכן סגלגלה והוא מכוסה תבליטים, כשהתבליטים בחלקו הקדמי והאחורי לקוחים מהמיתולוגיה של שושלת אוברנוביץ' ומתארים את גבורתו של העם הסרבי והתחדשותו בימי שושלת אוברנוביץ'.
בשנת 1979 הוכרה האנדרטה כאתר חשוב במיוחד לעיר מהבחינה התרבותית. לתושבים המקומיים, ההכרזה לא שינתה דבר שכן הם מעולם לא נזקקו לה. עבורם הכיכר והפסל היו עוד קודם לכן מרכזיים עד כדי כך, שהם מהווים את נקודת המפגש הנוחה ביותר בעיר. עד היום ניתן לשמוע מקומיים הקובעים להיפגש שם, או במילותיהם- "ניפגש ליד הסוס" ולאיש אין ספק בכלל על איזה סוס מדובר…
כמה מילים על התיאטרון הלאומי
להצבתו של הפסל ממש מול התאטרון הלאומי, יש סיבה נוספת. היה זה מיכאילו אוברנוביץ אשר החליט על הקמת המבנה, כמה חודשים לפני מותו בשנת 1868. היה זה לאחר שהתאטרון הלאומי הסרבי שהיה אז ממוקם בעיר נובי סאד, הגיע להופעות בבלגרד. מיכאילו אוברנוביץ' התרשם מאוד מהופעת התיאטרון והוא הזמין את מנהלו להקים תיאטרון גם בבלגרד והורה כמובן על בנית מבנה ראוי. בנית המבנה החלה עוד באותה שנה והסתיימה בשנת 1869. מדובר במבנה מרשים אשר עבר מאז בנייתו כמה וכמה שיפוצים כאשר השיפוץ המסיבי ביותר נערך לאחר מלחמת העולם השניה. המבנה נפגע קשה פעמיים בתקופת המלחמה: לראשונה היה זה ביום 6 באפריל 1941 אז החלו ההפצצות של גרמניה הנאצית על בלגרד לקראת פלישתה לבלקן והפעם השניה היתה ביום 16 באפריל 1944, אז היו אלו בנות הברית שהפציצו את הכוחות הגרמנים בבלגרד לקראת שיחרורה של העיר.
בשנת 1983 הוכר מבנה התאטרון כאתר תרבותי בעל חשיבות עליונה.
לסיום קצת מוסיקה
לדעתי אין שיר מתאים יותר לסיום הפוסט הזה מאשר שיר על סוס.
בשנת 1971 הוציאה להקת אמריקה את אלבום הבכורה שלה אשר נשא את שמה של הלהקה: אמריקה. השיר הידוע ביותר מאותו אלבום נקרא בתחילה Desert Song ובהמשך שונה שמו ל"סוס ללא שם" (A Horse with No Name). הנה הם שרים לנו.
