Creative Commons license
ביום 30 באפריל 1975, נכנסו לסייגון בירת דרום וייטנאם הטנקים של צבא הצפון, פרצו את שערי ארמון הנשיאות והניפו עליו את הדגל של הצפון הקומוניסטי. כך הגיעה לסיומה מלחמת וייטנאם, מלחמה ארורה שגבתה את חייהם של כ-3 מיליוני בני אדם. רוברט מקנמרה, מי שהיה שר ההגנה הנמרץ של ארה"ב והוביל אותה אל תוך הבוץ הווייטנאמי, אמר עליה אחרי שנים כי היתה זו טעות נוראית. בוייטנאם אגב, נקראת המלחמה הזו המלחמה האמריקאית.
תמונות רבות מתקופת המלחמה הפכו עם השנים לאייקוניות ממש. אחת מהן היא התמונה של הטנקים הפורצים את גדר הארמון. לזכר אותו אירוע מכונן, מוצבים עד היום שני טנקים בחצר הארמון אשר נקרא מאז גם ארמון העצמאות או ארמון האיחוד.
באופן סמלי, לא הרחק מארמון האיחוד ובמרחק של כמה דקות נסיעה משם, נמצאת אנדרטה לכבודו של הנזיר הבודהיסטי טיק קואנג דוק. מאז מותו של דוק המצב בוייטנאם התדרדר במהירות, המעורבות האמריקאת גברה והשנים הבאות היו שנים קשות של מלחמה כוללת, אך בואו נתחיל את הסיפור מהתחלה.
רקע היסטורי
החל משנת 1955 ישב על כסא הנשיאות בדרום וייטנאם נו דין דיים (Ngô Đình Diệm). דיים היה אנטי קומוניסט (ולכן נתמך על ידי ארה"ב) וקתולי באמונתו. אמונתו זו היתה הסיבה לכך שנהג בדרך של אפליה כנגד הבודהיסטים במדינה, אפלייה שבאה לידי ביטוי בכל תחומי החיים: הקצאת קרקעות, מיסוי, השכלה ומשרות ציבוריות. למרות רוב מוחץ של אזרחים בודהיסטים במדינה, הכנסייה הקתולית הייתה בעלת האדמות הגדולה ביותר בווייטנאם באותה תקופה. החל משנת 1959, נאסר על הבודהיסטים להניף את הדגל הבודהיסטי ביום הולדתו של בודהה, דבר שגרם להפגנות רבות אשר נענו בירי חי של כוחות הבטחון לעבר המפגינים. לדבריו של דיים, הבודהיסטים הם לא יותר מ"שוטים ארורים".
טיק קואנג דוק (Thích Quảng Đức) היה נזיר בודהיסטי אשר החליט למחות כנגד אותה אפלייה ממוסדת. ביום 11 ביוני 1963, לאחר שנראה היה כי המאבק בדיים ובאפליה נכשל, הצית את עצמו דוק בצומת מרכזית בסייגון לאות מחאה. היה זה אירוע מתוכנן ומתועד ועיתונאים קיבלו על כך עדכון מראש. האירוע הקשה הזה צולם והוסרט והתמונות אשר הופצו בכל העולם גרמו לזעזוע עמוק. בעלי הקיבה החזקה בינינו, יכולים לצפות באותו אירוע קשה ביוטיוב.
לאחר מותו נשרפה שוב גופתו של דוק על פי כללי הטקס הבודהיסטים אך לטענת הוייטנאמים, ליבו של הנזיר לא נשרף והוא הונח בגביע זכוכית בפגודת Xa Loi. מבחינתם, אין הוכחה טובה מזו לקדושתו וגדולתו של האיש אשר הועלה לדרגת בודהיסטווה.
הבודהיסטווה היא דמות בודהיסטית עתירת טוב לב וחמלה והיא קרובה מאוד להגיע לשלב של הארה (נירוואנה, כלומר שחרור מהסבל – מטרתו של כל בודהיסט) אך בחרה שלא להגיע למצב זה כדי שתוכל לעזור קודם לכל היצורים האחרים. זו נשמה שהגיעה למימוש והגשמה ולא צריכה יותר להתגלגל על פני האדמה, אך היא בחרה להאיר אחרים. הבודהיסטוות אינן נחות במצב השלווה שלהם. הן אינן לכודות עוד בסמסרה (גלגל החיים) אך טרם נכנסו לנירוואנה.
לאחר מותו של דוק העניינים בדרום וייטנאם המשיכו להתדרדר במהירות: מספר נזירים בודהיסטים נוספים הציתו את עצמם לאות מחאה וביום 1 בנובמבר 1963, נרצח הנשיא דיים.
הצילום בו נראה הנזיר עולה באש כשהוא יושב בשלווה ללא ניע, זיכה את הצלם מלקולם בראון (Malcolm Browne) בפרס פוליצר. המכונית הנראית בצילום היא המכונית אשר הביאה את הנזיר אל המקום והיא מוצגת היום בעיר הואה (Huế).
Creative Commons license
בראיון שנתן בראון ל-BBC בשנת 1995, סיפר עד כמה היה מזועזע מהמראות אך הוא המשיך לצלם ללא הרף וניסה להתנתק רגשית ממה שראה לטובת עבודתו העיתונאית.
מלחמות מהוות כידוע כר פעולה נרחב לצלמים: בראון לא היה הצלם היחיד אשר תמונה שלו מוייטנאם זכתה אותו בפרס היוקרתי. אחריו עשו זאת גם הצלמים ניק אוט (Nick Ut) על הצילום של הילדה קים פוק, צילום שזכה לשם הנורא "ילדת הנפל"ם" ואדי אדאמס (Eddie Adams) על הצילום של ההוצאה להורג בסייגון.
Creative Commons license
השנים חלפו ואיתן גם המלחמה הקרה ובמלאת 20 שנה לסיום מלחמת וייטנאם, בשנת 1995 כוננו וייטנאם וארה"ב יחסים דיפלומטיים.
הנצחת האירוע
בתחילת שנות ה-2000, החליטה עירית סייגון, אז כבר הו צ'י מין סיטי, להנציח את זכרו של טיק קואנג דוק ולהקים אנדרטה לכבודו סמוך למקום בו בחר לסיים את חייו. בכבוד לעיצוב האנדרטה זכה האמן הוייטנאמי טואן אנדרו נגויאן (Tuan Andrew Nguyen).
טואן אנדרו נגויאן נולד בסייגון בשנת 1976 מיד לאחר המלחמה. 3 שנים לאחר מכן הגרה המשפחה לארה"ב והוא גדל והתחנך בקליפורניה שם גם רכש את השכלתו האקדמית בתחום האמנות. בתחילה עסר בפיסול ופסלים שלו ועבודות שגילף בעץ, הוצגו במוזיאונים מהחשובים בעולם כמו המוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק (MOMA). בשנים האחרונות עוסק נגויאן בעיקר בתחום הקולנוע. בין סרטיו הקצרים שהתפרסמו לאחרונה ניתן למנות את "החוואים והמסוקים" (The Farmers and The Helicopters), סרט בן 15 דקות המביא את סיפורם של אנשי הכפרים במלחמה וכן סרט קצר אחר (20 ד') בשם "אנשי הסירות" שיצא בשנת 2020 לאחר שצולם בפיליפינים. טואן אנדרו נגויאן חי היום בוייטנאם והוא פועל ויוצר בעיר הולדתו.
האנדרטה לזכרו של טיק קואנג דוק (תמונת הנושא) הוצבה בהו צ'י מין סיטי בשנת 2010. הנזיר נראה בה כשהוא יושב והלהבות מעליו יוצרות צורה של לב. מאחורי האנדרטה יש תבליט קיר אשר בחלקו תיאור האירועים שקרו באותו יום נורא. כדי להכין זאת, הסתמך האמן על צילומיו של מלקולם בראון. אחד התבליטים, מתאר את דיכוי הבודהיסטים על ידי משטרו של דיים.
Creative Commons license
Creative Commons license
המפה המצורפת מציגה את הדרך מארמון הנשיאות אל האנדרטה.
את האנדרטה מרבים לפקוד לא רק תיירים אלא גם מקומיים רבים הבאים לחלוק כבוד לנזיר האמיץ שמבחינתם הפך לסוג של מרטיר.
לאחר הקמת האנדרטה הנציח טואן אנדרו נגויאן את הנזיר דוק בדרך נוספת: הוא גילף את דמותו של הנזיר העולה באש על מחבט בייסבול עשוי עץ. מחבט הבייסבול הוא כמובן סמל אמריקאי מובהק ובעייני יש משהו סמלי בשילוב בין אייקון בודהיסטי כמו הנזיר לבין סמל אמריקאי, בעקר כשהוא נעשה על ידי אמן וייטנאמי שגדל והתחנך בארה"ב. יצירתו זו מוצגת בגוגנהיים בניו יורק.
Creative Commons license
בראיון איתו מספר נגויאן כי בחר לשלב בין סמל דתי לסמל ספורטיבי מכיוון שאלו שני תחומים שהעיסוק בהן מסייע ליצירת קהילה. ביוטיוב ניתן לצפות בכתבה קצרה על הנושא כולל שיחה עם האמן.
לסיום קצת מוסיקה
פוסט כזה חייב להסתיים עם אחד משירי המחאה נגד מלחמת וייטנאם, וכאלו יש עשרות רבות. הפעם בחרתי את פיט סיגר שבשנת 1966 כתב את שירו "הביאו אותם הביתה" כשהוא מתכוון כמובן לחיילים האמריקאים המשרתים בוייטנאם. כמו בכל שיריו של פיט סיגר, גם כאן יש הרבה מאוד מסרים.
Bring Them Home
If you love your Uncle Sam,
Bring them home, bring them home.
Support our boys in Vietnam,
Bring them home, bring them home.
It'll make our generals sad, I know,
Bring them home, bring them home.
They want to tangle with the foe,
Bring them home, bring them home.
They want to test their weaponry,
Bring them home, bring them home.
But here is their big fallacy,
Bring them home, bring them home.
I may be right, I may be wrong,
Bring them home, bring them home.
But I got a right to sing this song,
Bring them home, bring them home.
There's one thing I must confess,
Bring them home, bring them home.
I'm not really a pacifist,
Bring them home, bring them home.
If an army invaded this land of mine,
Bring them home, bring them home.
You'd find me out on the firing line,
Bring them home, bring them home.
Even if they brought their planes to bomb,
Bring them home, bring them home.
Even if they brought helicopters and napalm,
Bring them home, bring them home.
Show those generals their fallacy:
Bring them home, bring them home.
They don't have the right weaponry,
Bring them home, bring them home.
For defense you need common sense,
Bring them home, bring them home.
They don't have the right armaments,
Bring them home, bring them home.
The world needs teachers, books and schools,
Bring them home, bring them home.
And learning a few universal rules,
Bring them home, bring them home.
So if you love your Uncle Same,
Bring them home, bring them home.
Support our boys in Vietnam,
Bring them home, bring them home.
