הוצאה להורג בסייגון

שיתוף פוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב print
שיתוף ב email

 

בעידן המודרני, מלחמות אינן מתנהלות רק בשדה הקרב בשטח. אחת הזירות החשובות היום בה מתנהלות המלחמות, היא הזירה התקשורתית. מלחמת וייטנאם היא דוגמה מצוינת לכוחה של התקשורת להשפיע על דעת הקהל ועל השימוש אותו עושה התקשורת בצילומים משדות הקרב. הסיפור של הוצאתו להורג של אחד מלוחמי הוייטקונג בסייגון, הוא דוגמה מצויינת לכך.

בינואר 1968, החלה מלחמת וייטנאם להיכנס לשלביה המכריעים. היה זה בחג החשוב ביותר בלוח השנה הוייטנאמי, חג הטט הלא הוא ראש השנה. המשפחות הוייטנאמיות נוהגות להתכונן לחג כשבוע מראש על ידי קניית בגדים, הכנת אוכל מסורתי וקניית מתנות. ביקור בקברי אבות גם הוא חלק מההכנות לחג. אך אנשי הוייטקונג היו עסוקים בתקופה זו במשהו אחר לגמרי. הם הכינו מתקפה מסיבית על כוחות ארה"ב והדרום.

בימים הראשונים למתקפת הטט נחל הוויטקונג הצלחות רבות – כולל כיבוש מתחם שגרירות ארצות-הברית בסייגון, בירת דרום וייטנאם. אולם בסופו של דבר, הפכו האמריקנים בקרב עיקש את הקערה על פיה והשמידו את הוויטקונג. התבוסה חייבה את צפון וייטנאם לפרק דיוויזיות מצבאה, ולהזרים את אנשיהן בבגדים אזרחיים דרך "נתיב הו-צ'י-מין" לדרום על מנת לתפוס את מקומם של אנשי הוויטקונג, שנטבחו בהמוניהם במתקפת טט.

למרות שהובס בערי וייטנאם, ניצח הוויטקונג בזירה שהיא לא פחות חשובה, זירת ההסברה. במתקפת הטט הצליח הוויטקונג לאגף את כוח המשלוח האמריקני, ולהגיע באמצעות התקשורת האמריקנית אל בתי האמריקנים בארצות-הברית ולנפץ את תמיכתם בצבאם ובממשלתם. מסתבר כי כבר אז הייתה לזירת ההסברה השפעה מכרעת על מקבלי ההחלטות ועל המהלכים העתידיים. מי שעזר להם בכך, היו הכתבים האמריקאים ששהו באותה עת בסייגון. בימים הראשונים של מתקפת טט גם העיתונאים היו המומים לנוכח גודל המהלומה. הם דיווחו על הצלחת הוויטקונג ונשארו דבוקים לדיווחיהם גם כשהתהפך הגלגל בשלב מאוחר יותר.

אחד הגורמים שיצרו דעת קהל מסיבית נגד המלחמה בוייטנאם, הייתה תמונה שצילם אדי אדאמס (בתאריך 1.2.1968) ובה נראה הגנרל ניגויין נגוק לואן (Nguyễn Ngọc Loan) יורה בדם קר בראשו של שבוי וייטקונג אשר ידיו קשורות מאחורי גבו. השבוי, ניגויין ואן לם (Nguyễn Văn Lém) נחשד ברצח של אחד הקצינים הבכירים של הגנרל לואן וכן ברצח בני משפחתו של אותו קצין.

תמונת ההוצאה להורג (המוצגת היום במוזיאון המלחמה בסייגון) התפרסמה בעמודים הראשונים בעתוני ארה"ב וגרמה לזעזוע עמוק בדעת הקהל האמריקאית. לא רק הסיטואציה הקשה לכשעצמה בתמונה עושה את העבודה, אלא גם הניגוד בין שני החיילים במדים לבין הופעתו המרושלת של השבוי בבגדים אזרחיים, הופעה שכולה מקרינה מסכנות.

אנשי הדרום אשר עליהם רצתה ארה"ב להגן החלו לפתע להצטייר באור שונה כמו כל המעורבות האמריקאית שם. התמונה הפכה לסמל של אכזריות, ברוטאליות, ושמשה את מתנגדי המעורבות האמריקאית ב וייטנאם חודשים ארוכים אחרי שהתפרסמה. גם אנשי צפון ויאטנם עשו בה שימוש: התעמולה הצפונית פרסמה את התמונה הזו בכל העולם תוך כדי הטענה: "תראו נגד מי אנחנו נלחמים. תמונה זו, מייצגת יותר מכל את המשטר בסייגון". האירועים שקדמו לאותה הוצאה להורג, לא עלו כלל לדיון והבעיות אתן היו צריכים חיילי צבא ארה"ב להתמודד שם, הפכו לפתע ללא רלוונטיות לעניין.

בהמשך המלחמה, חודשים ספורים לאחר אותו אירוע, נפצע הגנרל לואן ברגלו, פציעה שחייבה את קטיעת הרגל והוא לא יכול היה להמשיך בתפקידו. עם תום המלחמה הוא היגר לארה"ב, פתח פיצרייה בוושינגטון וחי שם עד שנפטר מסרטן בשנת 1998. כמה שנים לפני מותו החליט לסגור את העסק לאחר שזוהה על ידי כמה אנשים כקצין המוציא להורג מאותה תמונה ידועה של אדאמס. אלו שזיהו אותו, כתבו לו באותיות גדולות בשירותים של הפיצרייה:

We know who you are, fucker!

בשנת 1969 זכה אדי אדאמס בפרס פוליצר על הצילום הזה. למרות זאת, בראיון שנתן שנים אחר כך, הביע את צערו על שפרסם את התמונה הזו. כך אמר אדאמס (מתוך ויקיפדיה):
"זכיתי בפרס פוליצר על תמונה של אדם אחד ההורג אדם אחר. שני אנשים מתו בתמונה הזו: האדם שספג את הקליע וגנרל נגויין נגוק לואן. הגנרל הרג את הווייטקונג; אני הרגתי את הגנרל במצלמתי. עדיין צילומים הם כלי הנשק החזק ביותר בעולם. אנשים מאמינים בהם; אבל צילומים משקרים, אפילו ללא מניפולציה. הם רק חצאי-אמיתות. מה שהצילום לא אמר היה, 'מה אתה היית עושה לו אתה היית הגנרל באותו זמן באותו מקום באותו יום חם, ואתה לכדת את הבחור הרע לאחר שהוא הרג אחד, שניים או שלושה אזרחים אמריקאים?"

אדאמס גם טרח להתנצל בפני נגויין נגוק לואן על הנזק שגרם לו ולמשפחתו הצילום ופרסומו בעיתונות.

עוד סיפר אדאמס כי החיל הנראה בצד שמאל של הצילום היה מזועזע ממעשהו של לואן וכי מיד לאחר שירה לואן בשבוי, החל לצעוק עליו כי לא היה צריך לעשות זאת.
כאן נראה ניגויין ואן לם כשהוא מובל לפגישה עם לואן ולאחריה:

אדי אדאמס הלך לעולמו בניו יורק בשנת 2004 בגיל 71.
ובדיוק על צילומים מסוג זה נאמר כי תמונה אחת שווה יותר מאלף מילים.

 

הרשמה לרשימת דיוור

פוסטים אחרונים

קרולינה - העלמה שהצילה את ריִיֶקָה

קרולינה - העלמה שהצילה את ריִיֶקָה

רייקה (Rijeka) שבקרואטיה היא עיר נהדרת המהווה זה מאות שנים מרכז ספנות ובניית ספינות, אך בשל העובדה כי היא משלבת…
מישל, הר הגעש והמפרום הפיליפיני

מישל, הר הגעש והמפרום הפיליפיני

יש לא מעט סיבות מדוע אני אוהב לטייל בחו"ל. בין הסיבות הרבות ניתן למנות את המפגש עם תרבויות אחרות, עם דתות…
הרמן ואלד ואנדרטת הזיכרון ביוהנסבורג

הרמן ואלד ואנדרטת הזיכרון ביוהנסבורג

הַרְבֵּה כְּבָר רָאִיתִי וְהַרְבֵּה עוֹד אֶרְאֶה, אַךְ מַה שֶּׁנִּגְלָה לְעֵינַי שָׁם לא אוּכַל לָשׁוּב וְלִרְאוֹת: כָּל הַמִּלִים שֶׁנִּבְרְאוּ וְשֶׁיִּבָּרְאוּ, בְּכָל…
שלושה שירי חופש

שלושה שירי חופש

המשורר ג'ובראן חליל ג'ובראן אמר פעם כי חיים ללא חופש, הם כמו גוף ללא נשמה. בשבועות האחרונים היו לי הרבה…
בין סיימישטה לזמון

בין סיימישטה לזמון

בטיולים אותם אני מדריך, אני תמיד משתדל לדבר גם על היסטוריה יהודית. היהודים גלו מארצם כמה וכמה פעמים לאורך ההיסטוריה:…
ג'ני מלכת השודדים

ג'ני מלכת השודדים

לפני מספר ימים, ליתר דיוק ביום 3 באפריל, מלאו 70 שנה למותו של קורט וייל (Kurt Julian Weill). למרות שהלך לעולמו…