Creative Commons license
במשך מאות שנים ליווה צליל הפעמונים את בני האדם ברגעים החשובים של חייהם. הם בישרו על חתונות ועל חגים, ליוו טקסי אבל, הזהירו מפני שריפות, מלחמות וסכנות וקראו למאמינים לתפילה – תפקיד שהם ממלאים גם כיום. במקומות מסוימים היה צלצול הפעמון הקול שסימן את תחילתו של יום חדש, ובמקומות אחרים הוא בישר לקהילה על אירוע חשוב.
גם השלום קיבל במשך השנים פעמונים משלו. אולי משום שקולו של פעמון נשמע למרחוק, ואולי משום שאותו כלי שידע בעבר להתריע מפני מלחמה, יכול גם לבשר על סיומה.
פעמון כזה ניצב היום במרכזה של טיראנה, סמוך לבניין הפירמידה המפורסם של העיר. הוא אינו גדול במיוחד, וקל לחלוף על פניו מבלי לדעת מה מסתתר מאחוריו. אלא שפעמון השלום של טיראנה אינו רק אנדרטה הקוראת לשלום. החומר שממנו הוא עשוי היה פעם חלק מסיפור אחר לגמרי: סיפור של יריות, פחד וכמעט התמוטטות של מדינה שלמה.
כדי להבין כיצד נולד פעמון השלום של טיראנה, צריך לחזור אל אחת השנים הקשות בתולדותיה של אלבניה המודרנית: 1997.
המדינה שאיבדה שליטה
לאחר נפילת המשטר הקומוניסטי בראשית שנות ה-90 של המאה הקודמת, עברה אלבניה במהירות מכלכלה ריכוזית וסגורה לכלכלת שוק. עבור רבים מתושביה היה זה עולם חדש לחלוטין. בתוך המציאות הזאת צמחו חברות השקעה שהבטיחו תשואות גבוהות במיוחד, ולעיתים כמעט דמיוניות. מאות אלפי אלבנים הפקידו בהן את חסכונותיהם, ואחרים אף מכרו בתים, אדמות ורכוש בתקווה להתעשר במהירות.
אלא שרבות מאותן חברות התבססו למעשה על שיטת הפירמידה: כספם של המצטרפים החדשים שימש לתשלום הרווחים שהובטחו למשקיעים שקדמו להם. כל עוד זרם כסף חדש למערכת, היא המשיכה להתקיים. כאשר זרם המצטרפים החדשים נחלש, החלה המערכת לקרוס.
בסוף 1996 ובראשית 1997 התמוטטו תוכניות הפירמידה בזו אחר זו. בתוך זמן קצר איבדו משפחות רבות את חסכונותיהן. הכעס הופנה גם כלפי הממשלה, שרבים האשימו אותה בכך שאפשרה לתופעה להתפתח ולא פעלה בזמן כדי לעצור אותה.
עד מהרה הפכה המחאה להתקוממות אלימה. תחנות משטרה ומחנות צבא נבזזו, מחסני נשק נפרצו ומאות אלפי כלי נשק הגיעו לידי האוכלוסייה. הירי הפך לחלק מן המציאות היומיומית, השלטון איבד את אחיזתו בחלקים נרחבים של המדינה ואלבניה התקרבה לסף מלחמת אזרחים.
כאשר שככו האירועים, נותרו ברחובות לא רק הזיכרונות והצלקות. נותרו גם אינספור תרמילי כדורים. דווקא מהם עתיד היה להיוולד פעמון השלום.
מהתרמילים נולד פעמון
מתוך האלימות של 1997 צמח רעיון יוצא דופן. ילדים מן הקהילה הקתולית באזור זאדרימה (Zadrima) שבצפון אלבניה, החלו לאסוף את תרמילי הכדורים שנותרו לאחר הירי. הם עברו ואספו אלפי תרמילים, שרידים קטנים של חודשים שבהם נדמה היה כי הנשק נמצא בכל מקום.
מאחורי היוזמה עמד הכומר האיטלקי דון אנטוניו שארה, שפעל באותן שנים באזור. בעקבות אירועי 1997 הוא הקים עם ילדי וצעירי זאדרימה תנועה שנקראה "שגרירי השלום", שביקשה להתמודד עם האלימות באמצעות חינוך לשלום ולפיוס. איסוף התרמילים הפך לאחת הפעולות הסמליות הראשונות של הקבוצה, ובסופו של דבר נאספו מאות אלפי תרמילים. מה שהחל כאיסוף של שרידי האלימות קיבל בהדרגה משמעות סמלית: לקחת משהו שהיה חלק מן הירי ולהעניק לו משמעות חדשה. בשלב מסוים עלה הרעיון להתיך חלק מן התרמילים וליצור מן המתכת פעמון.
כדי להפוך את הרעיון למציאות, נדרשו גם כסף וידע מקצועי. דון אנטוניו שארה הביא את היוזמה לאיטליה, שם היא זכתה לתמיכתו של אוסקר לואיג'י סקאלפארו, שכיהן אז כנשיא איטליה. סקאלפארו נרתם לפרויקט ולקח על עצמו את מימון יציקת הפעמון.
Creative Commons license
בספטמבר 1999 הובאו התרמילים לבית היציקה ההיסטורי מרינלי (Pontificia Fonderia Marinelli) בעיירה אניונה (Agnone) שבדרום איטליה, בית יציקה המתמחה זה מאות שנים בייצור פעמונים. שם הותכו התרמילים, ומהמתכת שלהם נוצק פעמון שמשקלו כחצי טון.
כך נולד פעמון השלום.
על הפעמון נחרתה באלבנית כתובת המסכמת את הרעיון כולו: "נולדתי מתרמילי כדורים, ואשיר למען השלום של ילדי אלבניה באלף השלישי".
Creative Commons license
הפעמון שנולד מן המשבר של 1997 היה מוכן כעת להשמיע את קולו. אבל לפני שהגיע למקומו הקבוע בטיראנה, המתינה לו תחנה נוספת: רומא.
ברכת האפיפיור
ב-17 באוקטובר 1999 נפגשו חברים מתנועת "שגרירי השלום" עם האפיפיור יוחנן פאולוס השני. לאחר תפילת האנג'לוס המסורתית של יום ראשון, בירך האפיפיור את הפעמון וסיפר לקהל כי ביום הראשון של שנת 2000 הוא עתיד להיות מוצב בכיכר מרכזית בטיראנה.
Creative Commons license
וכך אכן היה. ב-1 בינואר 2000 הוצב פעמון השלום בבירת אלבניה, סמוך לפירמידה שנבנתה בתקופת השלטון הקומוניסטי. גם הבחירה במקום הזה העניקה לפעמון רובד נוסף של משמעות.
ליד הפירמידה
הפירמידה של טיראנה שנחנכה בשנת 1988, שלוש שנים לאחר מותו של אנוור הודג'ה, שימשה במקורה כמוזיאון שהוקדש לחייו ולמורשתו של הדיקטטור הקומוניסטי ששלט באלבניה במשך עשרות שנים.
קשה להתעלם מן הניגוד שבין השניים. מצד אחד ניצב מבנה שנולד מתוך פולחן האישיות של המשטר הקומוניסטי, ומן הצד האחר פעמון שנוצר בעקבות הכאוס והאלימות שליוו את השנים הראשונות והקשות שלאחר נפילת אותו משטר.
במרחק קטן זה מזה נפגשים אפוא שני פרקים שונים בתולדות אלבניה: הדיקטטורה שהסתיימה בראשית שנות התשעים והמשבר הגדול שפקד את המדינה כמה שנים לאחר מכן.
מאז השתנתה גם הפירמידה עצמה. המבנה שהיה פעם מוזיאון לאנוור הודג'ה עבר גלגולים רבים, ובשנים האחרונות הפך למרחב ציבורי פתוח ולמרכז של פעילות, לימוד וטכנולוגיה. פעמון השלום נותר לצדה כתזכורת קטנה ושקטה לשנה שבה אלבניה שקעה בכאוס ובאלימות שכמעט פירקו את המדינה.
Creative Commons license
פעמון קטן וסיפור גדול
פעמון השלום של טיראנה אינו מן האנדרטאות הגדולות או המרשימות של העיר. אפשר לחלוף לידו בקלות, בוודאי כאשר הפירמידה הגדולה מושכת אליה את מרבית תשומת הלב. אבל דווקא הסיפור שמאחורי הפעמון הקטן הופך אותו בעיניי לאחת האנדרטאות המעניינות בטיראנה.
לפעמים דווקא האנדרטאות הקטנות, מספרות את הסיפורים הגדולים ביותר.
לסיום כמובן מוסיקה
הפעם נקשיב לשיר האלבני "Kukulla Kërkon Paqe" – "הבובה מבקשת שלום", בביצועה של אמריליז פרצקאי (Amariliz Përçakaj). השיר מבטא את כמיהתם של ילדים לעולם ללא מלחמות ואלימות. כי הרי גם פעמון השלום של טיראנה נולד מיוזמה של ילדים, שאספו תרמילי כדורים וביקשו להפוך את שרידי האלימות לסמל של שלום ותקווה.
