בבוקר יום ראשון, 15 בספטמבר 1963, ירדה קבוצה של בנות צעירות במדרגות אל מרתף הכנסייה הבפטיסטית שברחוב 16 בעיר בירמינגהאם שבאלבמה. עוד מעט תתחיל תפילת יום ראשון, והן התכוננו להצטרף למקהלת הילדים של הכנסייה. הן לבשו שמלות חג, סירקו את שיערן והתלחשו בהתרגשות שלפני השירה. עבור חלקן זו הייתה הפעם הראשונה שבה ישירו בפני הקהל. ואז נשמע הפיצוץ. מטען נפץ שהונח סמוך לקיר הכנסייה החריב חלק גדול מן המבנה. בתוך שניות הפכה התכונה של בוקר יום ראשון לאסון. ארבע מן הילדות שהיו במרתף נהרגו בפיצוץ. הן היו בנות 11 עד 14 בלבד: אדי מיי קולינס, דניס מקנייר, קרול רוברטסון וסינתיה ווסלי.
הפיגוע בכנסייה הבפטיסטית בבירמינגהאם הפך לאחד האירועים המזעזעים והמשפיעים ביותר במאבקה של התנועה לזכויות האזרח – רגע שבו האלימות הגזענית של הדרום האמריקאי נחשפה במלוא אכזריותה לעיני העולם.
עיר על קו השבר של המאבק
האירוע התרחש בשיאה של תקופה מתוחה במיוחד בתולדות ארצות הברית. בירמינגהאם, העיר הגדולה במדינת אלבמה, הייתה באותן שנים אחד ממעוזי ההפרדה הגזעית בדרום. בשנות החמישים והשישים הפכה העיר לזירת מאבק מרכזית בין פעילי התנועה לזכויות האזרח לבין הנהגה מקומית לבנה' שהתנגדה בכל כוחה לשילוב גזעי. הפגנות, צעדות מחאה ועימותים עם המשטרה היו לחלק משגרת החיים בעיר. תמונות של מפגינים שחורים המותקפים בזרנוקי מים ובכלבי משטרה שודרו ברחבי העולם והפכו את בירמינגהאם לסמל של המאבק.
הכנסייה הבפטיסטית שברחוב 16 לא הייתה רק מקום תפילה. היא שימשה נקודת מפגש והתארגנות לפעילי התנועה למען שוויון זכויות בעיר. מכאן יצאו לא פעם צעדות מחאה והפגנות נגד חוקי ההפרדה ומשום כך הפכה הכנסייה גם לסמל ולמטרה.
ימים של תקווה – וימים של שנאה
ימים ספורים לפני הפיגוע נדמה היה כי המאבק מתחיל לשאת פרי. בתי הספר בעיר החלו לשלב לראשונה תלמידים שחורים שהורשו ללמוד לצד הלבנים. עבור רבים מתושבי העיר השחורים היה זה רגע של תקווה זהירה, סימן לכך שהשינוי שעליו נאבקו שנים רבות מתחיל להתרחש. אך עבור גורמים גזעניים קיצוניים בדרום האמריקאי, הייתה זו עילה לזעם. ארגונים של "עליונות לבנה", ובראשם אנשי הקו קלוקס קלאן, ראו בכל צעד כזה איום על הסדר הישן וניסו לעצור את השינוי באמצעות הפחדה ואלימות. הפיצוץ בכנסייה היה אחד הביטויים האכזריים ביותר של אותה אלימות.
החדשות על מותן של ארבע הילדות זעזעו את ארצות הברית כולה. בתוך זמן קצר פרצו בבירמינגהאם ובערים נוספות הפגנות מחאה המוניות. המתח בעיר רק החריף כאשר במהלך העימותים שלאחר הפיגוע נהרגו שני נערים שחורים נוספים מירי. האלימות, שכוונה תחילה נגד הכנסייה, הפכה בתוך ימים לאחד המשברים הקשים של תקופת המאבק לזכויות האזרח. מנהיג התנועה, ד"ר מרטין לותר קינג, האשים בפומבי את מושל אלבמה באותה תקופה, ג'ורג' וואלאס, כי מדיניותו והרטוריקה הגזענית שלו יצרו את האווירה שאפשרה לפשע כזה להתרחש. באחד האירועים הדרמטיים של התקופה אף עמד וואלאס בגופו בשערי אוניברסיטת אלבמה וניסה למנוע כניסתם של סטודנטים שחורים אל הקמפוס. המסר של וואלאס לציבור היה: "הפרדה עכשיו, הפרדה מחר, הפרדה לנצח".
Segregation now, segregation tomorrow and segregation forever!
אירוניה מסוימת של ההיסטוריה היא שגם וואלאס עצמו היה לימים קורבן לאלימות פוליטית: בשנת 1972 ניסו להתנקש בו והוא נותר משותק לשארית חייו. בשנותיו המאוחרות אף הביע חרטה מסוימת על עמדותיו בעבר.
בעקבות הפיגוע אמר הנשיא קנדי את הדברים הבאים:
"אם אירועים אכזריים וטראגיים אלו רק יוכלו להעיר את העיר ואת המדינה, אם הם רק יוכלו להעיר את כל האומה ולהביא אותה להכיר במשגה של שנאה ואלימות, אזי זה לא מאוחר מידי בעבור כל הנוגעים בדבר להתאחד בצעדים לקראת התקדמות שוחרת שלום לפני שעוד חיים יאבדו".
הקו קלוקס קלאן
החשודים העיקריים בפיגוע היו פעילים מקומיים של ארגון הקו קלוקס קלאן – אחד הארגונים הגזעניים האלימים ביותר בתולדות ארצות הברית. הארגון נוסד לאחר מלחמת האזרחים והטיף לעליונות לבנה ולמאבק נגד כל מי שאינו לבן ופרוטסטנטי: שחורים, יהודים, קתולים ומהגרים. חבריו פעלו בתאים חשאיים ברחבי הדרום ונודעו בגלימותיהם הלבנות ובצלבים הבוערים שהציבו בלילות כדי להפחיד ולהרתיע. בשנות השישים, כאשר המאבק לזכויות האזרח הגיע לנקודת רתיחה, הפך הקלאן שוב לגורם אלים במיוחד. פעיליו היו מעורבים במעשי טרור רבים נגד פעילים שחורים, כנסיות ומוסדות קהילה. הפיצוץ בכנסייה הבפטיסטית בבירמינגהאם היה אחד הפשעים המזעזעים ביותר שביצעו.
שנים של שתיקה – וצדק מאוחר
למרות שהחשד נפל כמעט מיד על הפעילים המקומיים של הקו קלוקס קלאן, חלפו שנים רבות עד שהובאו האחראים לדין. רק בשנת 1977 הורשע אחד המעורבים בפיגוע. שניים נוספים נשפטו עשרות שנים מאוחר יותר, לאחר שהחקירה נפתחה מחדש בעקבות לחץ ציבורי. האחרון שבהם הורשע בשנת 2002 – כמעט ארבעים שנה לאחר הפיצוץ שהרג את ארבע הילדות.
אחד הסיפורים המצמררים ביותר היה זה של בובי צ'רי, מן המעורבים בפיגוע. במהלך משפטו תיארו בני משפחתו אדם שלא רק שלא הביע חרטה, אלא התפאר במשך השנים במעשיו. אחת מנשותיו לשעבר העידה כי שמעה אותו מספר שהיה מעורב בהנחת הפצצה. קרובי משפחה אחרים סיפרו כי הדבר היחיד שהצטער עליו היה שהכנסייה לא הייתה מלאה יותר במתפללים. אפילו נכדתו העידה נגדו בבית המשפט.
העדויות הללו לא רק חיזקו את התיק המשפטי נגדו. הן המחישו עד כמה השנאה הגזעית לא הייתה רק עמדה פוליטית, אלא תרבות של ממש – כזו שבתוכה אפשר היה לדבר בגלוי על אלימות, להתפאר ברצח ולחיות במשך שנים בתחושה של חסינות.
חלון הזיכרון
עם השנים שוקמה הכנסייה הבפטיסטית ברחוב 16 והפכה גם לאתר זיכרון לאירוע. אחד הסמלים הבולטים ביותר בכנסייה הוא חלון ויטראז' מיוחד שהותקן בה לאחר הפיגוע. החלון, שנודע בשם "החלון הוולשי", עוצב על ידי האמן הוולשי ג'ון פטס כמתנה מקהילות בבריטניה שהזדעזעו מן הפיגוע. במרכז הוויטראז' נראה ישו על הצלב – אך בדמותו של אדם שחור. יד אחת מושטת קדימה במחווה של סליחה, ובידו השנייה הוא דוחק את העוול והאלימות לאחור.
החלון הזה הפך לאחד הסמלים החזקים של הזיכרון שנשמר בכנסייה: שילוב של אבל, אמונה ותקווה כי האלימות הגזענית לא תהיה המילה האחרונה.
כשהכאב הופך למוסיקה
הפיגוע בכנסייה הבפטיסטית בבירמינגהאם הותיר צלקת עמוקה בתולדות ארצות הברית. אך כמו שקורה לעיתים עם אירועים חשובים, גם האסון הזה מצא את דרכו אל המוסיקה והשירה.
זמן קצר לאחר הפיגוע הלחין ג'ון קולטריין את היצירה Alabama. זוהי יצירה איטית ומהורהרת, כמעט תפילה מוסיקלית. רבים רואים בה מעין קינה לזכר ארבע הילדות שנהרגו באותו בוקר. יש מי שסבורים כי קולטריין אף עיצב את המבנה המוזיקלי של היצירה בהשראת קצב הדברים שנשא מרטין לותר קינג בהלוויית הילדות. הנה הוא עם הרביעייה המיתולוגית שלו: מקוי טיינר על הפסנתר, ג'ימי גאריסון על הקונטרבס ואלוין ג'ונס בעמדת המתופף.
גם המשורר האמריקאי דדלי רנדל כתב בעקבות האירוע את השיר Ballad of Birmingham. השיר בנוי כדיאלוג בין אם לבתה: הילדה מבקשת להצטרף לצעדת מחאה למען זכויות האזרח, אך האם חוששת לשלומה ומבקשת ממנה ללכת דווקא לכנסייה. הפיצוץ בכנסייה הופך את ההחלטה הזאת לטרגדיה. השיר מסתיים באחת התמונות הקשות ביותר שנכתבו על האירוע: אם המחפשת בין ההריסות את בתה, ומוצאת רק את נעליה.
Mother dear, may I go downtown
Instead of out to play,
And march the streets of Birmingham
In a Freedom March today?
No, baby, no, you may not go,
For the dogs are fierce and wild,
And clubs and hoses, guns and jails
Aren't good for a little child.
But, mother, I won't be alone.
Other children will go with me,
And march the streets of Birmingham
To make our country free.
No baby, no, you may not go
For I fear those guns will fire.
But you may go to church instead
And sing in the children's choir.
She has combed and brushed her night-dark hair,
And bathed rose petal sweet,
And drawn white gloves on her small brown hands,
And white shoes on her feet.
The mother smiled to know that her child
Was in the sacred place,
But that smile was the last smile
To come upon her face.
For when she heard the explosion,
Her eyes grew wet and wild.
She raced through the streets of Birmingham
Calling for her child.
She clawed through bits of glass and brick,
Then lifted out a shoe.
O, here's the shoe my baby wore,
But, baby, where are you?
הזמרת והיוצרת ג'ון באז כתבה בהשראת אירועי בירמינגהאם את שירה Birmingham Sunday.
Birmingham Sunday
Come round by my side and I'll sing you a song
Sing it so softly, it'll do no one wrong
Birmingham Sunday, the blood ran like wine
And the choirs kept singing of freedom.
That cold autumn morning no eyes saw the sun
And Addie Mae Collins, her number was one
At an old Baptist church there was no need to run
And the choirs kept singing of freedom.
Now the clouds, they were grey and the autumn wind blew
Denise McNair brought the number to two
The falcon of death was a creature they knew
And the choirs kept singing of freedom.
The church it was crowded, but no one could see
That Cynthia Wesley's dark number was three
Her prayers and her feelings would shame you and me
And the choirs kept singing of freedom.
Young Carole Robertson entered the door
And the number her killers had given was four
She asked for a blessing but asked for no more
And the choirs kept singing of freedom.
On Birmingham Sunday a noise shook the ground
And people all over the earth turned around
For no one recalled a more cowardly sound
And the choirs kept singing of freedom.
Now the Sunday has come and the Sunday has gone
And we can't do much more than to sing you a song
Sing it so loudly, you better sing along
And the choirs keep singing of freedom.
כך, דרך מוזיקה ושירה, ממשיך הסיפור של בירמינגהאם להישמע גם שנים רבות אחרי אותו יום ראשון בספטמבר 1963. לפעמים נדמה שהמוזיקה אינה יכולה לשנות את העולם, אך היא יכולה לפחות לשמור את הזיכרון חי.
