Creative Commons licenses by Richard Tucker
על ערים רבות בעולם נעשו סרטים, נכתבו ספרים והולחנו שירים, אך כמה ערים אתם מכירים אשר על שמן יש גם ריקוד? אחת כזו היא העיר צ'ארלסטון אשר בדרום קרוליינה.
צ'ארלסטון
צ'ארלסטון נוסדה בשנת 1670 ונחשבת לאחת הערים העתיקות בארה"ב. לעיר אשר במשך שנים רבות הייתה אחת מעשר הערים הגדולות בארה"ב, היה תפקיד חשוב בהיסטוריה של השחורים בארה"ב: זו עיר נמל אשר בתקופת העבדות התנהל בה סחר בעבדים שהובאו ליבשת אמריקה ממדינות אפריקה. באזור צ'ארלסטון היו בעבר לא מעט אחוזות ומטעים רבים בהם הועסקו העבדים, אך בתקופת מלחמת האזרחים, העיר נפגעה וסבלה קשות. רק לאחר מלחמת העולם הראשונה, החלה העיר לפרוח מחדש. פריחתה של צ'ארלסטון הייתה כל כך משמעותית, עד כי היא זכתה לכינוי "הרנסנס של צ'ארלסטון". הפריחה באה לידי ביטוי בעיקר בתחומי האמנויות על ידי סופרים ואדריכלים שמטרתם הייתה להשיב לעיר את מעמדה מהעבר.
בשנת 1787 הוקם בצ'ארלסטון מועדון הגולף הראשון בארה"ב וזו כמובן עוד סיבה לגאווה מקומית. היום מונה צארלסטון כ-150 אלף תושבים. יש בה עדין מבנים קולוניאליים רבים מהמאות ה-17 וה-18 שנבנו בסגנונות שהביאו איתם בעיקר המהגרים האנגלים, האירים, הסקוטים והצרפתים. יש בעיר רחובות מרוצפים וגנים ציוריים המושכים אליה מבקרים רבים ועיריית צ'ארלסטון עושה מאמצים רבים לשמר את כל אלו. אין פלא אם כך כי היא מככבת בתרבות האמריקאית.
הסופר האמריקאי הידוע פט קונרוי נולד באטלנטה ג'ורג'יה אך גדל בדרום קרוליינה ובספריו הרבה לעסוק בדרום ארה"ב ובבעיות המאפיינות אזור זה. אחד מספריו הידועים הוא רחובות צ'ארלסטון ובו הוא גם עוסק כמובן גם בבעיית האפליה.
קונרוי הוא זה שגם כתב את נסיך הגאות והשפל, ספר אשר על פיו נעשה הסרט עם ניק נולטה וברברה סטרייסנד ועלילתו מתרחשת בדרום קרוליינה.
צ'ארלסטון זכתה לאזכור גם בספרה הידוע של מרגרט מיטשל: חלף עם הרוח. רט באטלר (פראנקלי מיי דיר…) אשר לנצח נזכור אותו בדמותו של קלארק גייבל, הוא מצ'ארלסטון.
Creative Commons licenses
הריקוד
ג'יימס פרייס ג'ונסון (James P. Johnson) היה פסנתרן ג'אז ומלחין שהתפרסם בתחילת שנות ה-20 של המאה הקודמת. בתקופה זו הוא נסע לביקור בצ'ארלסטון ובעקבות אותו ביקור כתב את הקטע הנקרא צ'ארלסטון.
השנים שאחרי מלחמת העולם הראשונה היו שנים סוערות של שינויים רבים. היה זה סוף עידן האימפריות בעולם ורבים ראו בתקופה זו את הזמן המתאים לשבור מוסכמות. רבים הרגישו כי יש לחיות את החיים ולהנות מהם עד תום ולכן בסופי שבוע יצאו למועדונים ורקדו לצלילי תזמורות הג'אז הגדולות שהחלו אז לפרוח. זו הסיבה שהתקופה הזו שבין שתי מלחמות העולם, נקראת גם "עידן הסווינג".
הקטע "צ'ארלסטון" שכתב ג'ונסון הפך מאוד פופולרי וממנו התפתח ריקוד הצ'ארלסטון, אותו ריקוד המאופיין בתנועות רגליים ואגן מהירות ואנרגטיות. רקדני הצ'ארלסטון כיכבו על רחבות הריקודים אך השפעתו התרחבה הרבה מעבר לכך: היא חלחלה לתרבות הפופולרית דרך סרטים, אופנה ומוזיקה, והותירה חותם בל יימחה על הזיכרון הקולקטיבי של התקופה. גם היום נותר הצ'ארלסטון ריקוד אהוב ואייקוני המופיע לעתים קרובות באירועים בנושא רטרו, נלמד בחוגי ריקוד שונים ובהופעות בהשראת התקופה.
אז אנא הפעילו את הרמקולים, השענו לאחור ותהנו מצלילי ג'אז של פעם. אם תרצו לרקוד, בסוף הקטע יש הנחיות כיצד לעשות זאת ואפשר לנסות.
אלא שאז הגיעה שנת 1929 ודברים רבים החלו להשתנות. הבורסה בארה"ב התמוטטה, הכלכלה שקעה ושיעורי האבטלה זינקו כלפי מעלה: החלה תקופת השפל הגדול. השנים הבאות, שנות ה-30 היו תקופה סוערת בהיסטוריה האמריקאית, במיוחד עבור השחורים אשר פרט לקשיים הכלכליים נאלצו להתמודד עם אי צדק חברתי ואפליה המעוגנת בחוק על ידי חוקי ג'ים קרואו הנתעבים (Jim Crow laws) שכפו הפרדה גזעית. קהילות שחורים רבות היו קורבן לאלימות ופוגרומים וגם מעשי לינץ' בשחורים, היו דבר שבשגרה.
פורגי ובס
אדווין דובוס הייוורד (Edwin DuBose Heyward) היה סופר אמריקאי לבן יליד צ'ארלסטון כמובן ובשנת 1925 הוא כתב רומן בשם "פורגי" על מצב השחורים בעיר. הייוורד ואשתו דורותי שהייתה מחזאית, עיבדו ביחד את הסיפור למחזה שעלה לבמות כבר בסוף שנות ה-20.
העלילה מתרחשת בשכונה דימיונית בצ'ארלסטון שנקראת Catfish Raw. על פי הסיפור, פורגי הוא קבצן עני, נכה וחסר כל, המעניק מחסה לזונה בשם בס. בס מאוימת על ידי רוצח (קראון) שהוא גם מאהבה וגם הסרסור שלה. פורגי ובס מתאהבים, אוספים לביתם ילד עזוב, אך אז מגיע קראון הסרסור ותובע את נערתו. פורגי שאינו יכול לקבל זאת, מתקומם, הורג אותו, נלקח לחקירה ולבסוף משוחרר. אך אז מתברר לו כי בינתיים עבריין קטן אחר (ספורטין) פיתה את בס ולקח אותה עמו לניו יורק להמשיך בדרך חייה הקודמים. פורגי יוצא לדרכו עם עגלה כדי למצוא את אהובתו ולהשיב אותה אליו.
הרומן שכתב הייוורד הגיע גם לידיו של ג'ורג' גרשווין שקרא אותו, אהב מאוד את הסיפור והחליט לפנות להייוורד כדי לקבל את אישורו להפוך את הסיפור והמחזה, לאופרה. לאחר היסוסים רבים של בני הזוג הייוורד, הם נתנו לגרשווין את אישורם. בשנת 1929, השנה בה החל אותו משבר כלכלי ידוע, יצא גרשווין לדרך וזאת לאחר שגייס לפרויקט גם אחיו איירה שכתב את מילות השירים.
האחים גרשווין היו בנים למהגרים יהודים (במקור גרשוביץ') שהגיעו מרוסיה בסוף המאה ה-19 כחלק מגל הגירה גדול של יהודים שהגיעו באותה תקופה.
באוקטובר 1935, עלתה האופרה לראשונה על במות ברודווי וכדברי האמרה הידועה כי כל ההתחלות קשות, כך היה גם במקרה הזה. ההפקה וכמובן גם גרשווין ספגו ביקורות רבות על כך שדמויות השחורים מוצגות בצורה נלעגת. יש לומר כי הייתה בביקורת זו מידה רבה של צביעות כי הרי חלק ממבקריו של גרשווין היו כאלו אשר תמכו בעצמם במדיניות ההפרדה מכיוון שראו בשחורים אוכלוסייה נחותה יותר.
האופרה פורגי ובס הפכה גם לנקודת ציון במאבקם של השחורים לשוויון. כאשר הגיע המופע לתיאטרון בוושינגטון הבירה, דרש צוות השחקנים והזמרים כי לא תתבצע הפרדה באולם בין השחורים והלבנים. הייתה זו דרישה נועזת למדי באותן שנים של חוקי ג'ים קרואו. כאשר דרישתם נדחתה, הוצע להם לקיים הופעות נפרדות: לשחורים בלבד וללבנים בלבד. גם הפעם צוות השחקנים סירב והנהלת התיאטרון נאלצה להיכנע: לראשונה עלה המופע בפני קהל מעורב ללא הפרדה.
בשנת 1959 הפכה האופרה פורגי ובס לסרט קולנוע אותו ביים אוטו פרמינגר. סידני פואטייה שיחק בסרט את פורגי, דורותי דנדריג' היתה בס וסמי דיוויס ג'וניור שיחק את ספורטין. איזה ליהוק נפלא!
Creative Commons licenses
חשיבות היצירה
כאשר עלתה האופרה לראשונה, הייתה "פורגי ובס" פורצת דרך בזכות הצגתן של דמויות השחורים עם עומק, תחושות ורגשות. היא סיפקה פלטפורמה למבצעים שחורים להפגין את כישוריהם בתפקידים מובילים, תוך קריאת תיגר על הסטריאוטיפים שנפוצו באותה עת.
לא הייתה זו הפעם הראשונה בה יוצרים לבנים כותבים על חיי השחורים ומציגים אותם כבני אדם בעלי תחושות ורגשות ממש כמו שתוארו הלבנים. מהבחינה הזו ניתן אולי להשוות את חשיבות פורגי ובס לספרה של הארייט ביצ'ר סטו, אוהל הדוד תום. ביצ'ר סטו כתבה אמנם את ספרה כ-75 שנה לפני פורגי ובס, בתקופה בה בכלל לא תוארו השחורים כבני אנוש, אך גם בשנות ה-30 של המאה ה-20, הדבר לא היה מקובל כל כך.
מעבר לכך יש כמובן את המוסיקה הנפלאה של גרשווין ששילב בין סגנונות כמוסיקה קלאסית, ג'אז ובלוז. שירים רבים מהיצירה הפכו לאיקוניים ממש כמו Summertime, I got plenty of nothing ו- It Ain't Necessarily So . כולם היום חלק מהקאנון של ספר השירים האמריקאי וכולם זכו לגרסאות כיסוי על ידי טובי האמנים בכל הסגנונות המוסיקליים האפשריים והקיימים.
ובענין התכנים, מסתבר כי גם היום 100 שנים לאחר שהייוורד כתב את סיפורו של פורגי, מאבקים חברתיים לצדק ולשוויון עדין רלוונטיים. זו כנראה גם הסיבה שהמחזה עדין עולה מידי פעם על במות שונות ברחבי העולם. גדולי האמנים ביצעו והקליטו את שירי פורגי ובס: בין אם את כל שירי האופרה או רק את חלקם. לי יש חיבה עמוקה לביצועים של אלה פיצג'ראלד עם לואי ארמסטרונג ולביצוע של ריי צ'ארלס עם קליאו ליין הנהדרת.
Creative Commons licenses
לסיכום: מעתה כאשר תאזינו לאחד השירים מתוך פורגי ובס או כאשר תרקדו צ'ארלסטון, זכרו כי הכל החל שם באותה עיר בדרום קרוליינה…
סאמרטיים
את הפוסט הזה אי אפשר לסיים בלי אחד הביצועים הנפלאים בעייני לסאמרטיים: אין ספק כי זהו השיר המפורסם ביותר מכל שירי האופרה. במקור נכתב סאמרטיים כשיר ערש אותו שרה קלרה לבנה התינוק כבר במערכה הראשונה. מכל שלל הביצועים השונים של השיר, בחרתי הפעם בזה של להקת "פסל אהבה".
"פסל אהבה" הייתה להקת בלוז רוק בריטית וולשית שפעלה בין השנים 1966 ל-1970. מי שהוביל אותה היה הגיטריסט הנפלא דייב אדמונדס (Dave Edmunds) כאשר לצידו המתופף רוב "קונגו" ג'ונס והבסיסט ג'ון דייויס. אנא הפעילו רמקולים ותהנו מהצלילים.
