Creative Commons licenses
סונטת קרויצר של בטהובן נחשבת על ידי רבים לאחת היצירות הטובות שכתב לודביג ואן בטהובן בתחום המוסיקה הקאמרית והיא כמובן גם אחת המפורסמות שלו. מדובר ביצירה לכינור ולפסנתר אשר למרות איכותה המוסיקלית, מי שפרסם אותה היה דווקא סופר ידוע: לב טולסטוי. מה לטולסטוי ולבטהובן, מי היה קרויצר ומדוע הוא מעולם לא ניגן אותה? בואו נתחיל מהתחלה…
היצירה המוסיקלית
הכנר אשר עבורו נכתבה היצירה במקור היה ג'ורג' ברידג'טאואר (George Bridgetower), אשר על פי גרסה אחת היה בן לאמא פולניה (אי אפשר להתחמק מזה…) ולאב שחום עור, ועל פי גרסה אחרת, אביו היה סוחר עבדים פולני ואימו הייתה שפחה שחורה. ברידג'טאואר נולד בפולין בשנת 1778 , גדל בלונדון והצטיין בנגינה בכינור עד כדי כך שיורש העצר הבריטי לקח אותו תחת חסותו ושלח אותו לוינה להשתלמות. הכנר הצעיר הרשים מאוד את הוינאים לא רק בשל פטרונו המכובד, אלא גם בנגינתו המסוגננת אשר גרמה גם לבטהובן לבחור בו לביצוע הסונטה שכתב. ביצוע הבכורה של היצירה נערך במאי 1802 כאשר המלחין עצמו ישב על כיסא הפסנתרן.
Creative Commons licenses
ההופעה עצמה הייתה מוצלחת מאוד ובטהובן קרא לה "סונטה מולאטיקה" על שם צבע עורו של הכנר. אלא שזמן קצר לאחר מכן, הצליחו השניים להסתכסך. גם לסיבות הסכסוך יש שתי גרסאות: על פי אחת מהן ברידג'טאואר העליב ידידה קרובה של בטהובן ועל פי גרסה אחרת הוא פשוט עמד להינשא והמלחין חשש כי יאבד אותו והוא החליט לעשות מעשה.
בטהובן פנה לידידו הכנר רודולף קרויצר (Rodolphe Kreutzer) שחי בפריס, הקדיש לו את היצירה וקרא לה על שמו. קרויצר כבר היה אז כנר בעל שם שהלחין יצירות רבות, עסק גם בניצוח ולימים היה מנהלה המוסיקלי של האופרה של פריס.
אך בעת ההיא – תחילת המאה ה-19, יצירות רבות אשר נכתבו בעברו האחר של נהר הריין, לא התקבלו באהבה בפריס: כך גם עלה בגורלה של הסונטה של בטהובן. קרויצר טען שזו יצירה שאינה ניתנת לביצוע וגם אם תבוצע, היא אינה מוצלחת מבחינה מוסיקלית. סרובו של קרויצר היה תקיף ביותר והוא אכן מעולם לא ביצע אותה. רודולף קרויצר גם לא אישר לבטהובן לקרוא ליצירה על שמו אלא שהמלחין עשה זאת עוד לפני שקיבל את סירובו של קרויצר.
Creative Commons licenses
היצירה הספרותית
בשנת 1888, האזין לב טולסטוי בחברת חברים ואומנים לסונטת קרויצר, בקונצרט שנערך בביתו. טולסטוי התרגש מאוד מהיצירה ששמע והחליט לשלב אותה באחד מסיפוריו. באותה עת, כל גיבורי הסאגה (בטהובן, קרויצר וברידג'טאואר) היו כבר בעולם שכולו טוב.
טולסטוי כתב ספר ובו הוא מגולל פרשת נישואין עצובה למדי. זהו רומן על אישה מן המעמד הבינוני המנגנת בפסנתר ביחד עם כנר נמרץ ושובה לב, הוא מחזר אחריה והיא נופלת שבי בקסמיו. קנאת הבעל הנבגד מגיעה לשיאה כשהוא שומע את אשתו ומאהבה הכנר מנגנים ביחד את "סונטת קרויצר". הבעל, אשר כל עלילת הסיפור מובאת כמונולוג שלו, רוצח את אשתו בהתקף של קנאה. בסיפור הזה, נותן טולסטוי ביטוי לדעתו (השלילית יש לומר) על מוסד הנישואין וטוען להיעדרה מן העולם של אהבה שאינה תאווה גופנית.
"הנה כך חייתי, ממש כמו חזיר" מתוודה הבעל וממשיך לתאר את חיי הנישואין שלו: "הגרוע מכל היה שכאשר ניהלתי את אורח החיים הנפסד הזה, השליתי את עצמי שמאחר ואינני מתפתה לנשים אחרות, אני אדם מוסרי חף מכל אשם ואם נופלות ביננו מריבות – כל האשמה עליה ועל אופייה". ובמקום אחר: "יחסינו נהיו עוינים יותר ויותר ולבסוף הם הביאו למצב שלא חילוקי דעות הביאו את האיבה, אלא האיבה היא אשר גרמה למחלוקת: לא הייתי מסכים מראש לאף מילה שיצאה מפיה וגם היא נהגה בדיוק כמוני… וכך כשהיינו ביחד, נידונונו לשתיקה כמעט מוחלטת".
כך הפך שמו של קרויצר משם של כנר גדול, לשם נרדף לתשוקה, בגידה ולמשהו המייצג את כוחה של המוסיקה ויכולתה לגרום לאנשים לאבד שליטה. בחלוף השנים, נשכחו במידה רבה רוב יצירותיו של קרויצר למעט האטיודים שכתב לכינור (אטיוד – קטע מוסיקלי קצר לצורך אימון וחיזוק הטכניקה של האמן המבצע), אך דרך יצירתו של טולסטוי הוא כנראה זכה לחיי נצח.
הגרסה המומלצת לקריאה של יצירתו של טולסטוי היא זו בתרגום המחודש של פיטר קריקסונוב משנת 2006.
על כריכת הספר זו יצירתו של ז'ורז' בראק: נישואים.
הביקורת
כאשר יצירתו של טולסטוי יצאה לאור, היא עוררה מחלוקת רבה והתגובות היו מגוונות. הכנסייה הרוסית האורתודוקסית גינתה את הספר בשל תוכנו הבלתי מוסרי ובמיוחד בשל ביקורתו הקשה של טולסטוי על מוסד הנישואין. הביקורת הייתה כל כך קשה, עד שהצנזורה אסרה את פרסום הספר לתקופה מסוימת. אך לא רק הכנסייה: גם מבקרים ספרותיים רבים מצאו את תיאוריו של טולסטוי קיצוניים מדי. אך היו גם כאלו ששיבחו: בין תומכיו של טולסטוי ניתן היה למצוא את הפסיכולוג זיגמונד פרויד ואת המחזאי והסופר ג'ורג' ברנרד שו: שניהם החמיאו לטולסטוי על כך שנגע בנושאים כל כך עדינים ורגישים אשר בעייני רבים נחשבו אז לטאבו.
עם השנים הפכה סונטת קרויצר לקלאסיקה ותפסה מקום של כבוד בין יצירותיו החשובות של טולסטוי כמלחמה ושלום או אנה קרנינה.
בקולנוע ובתיאטרון
יצירתו של טולסטוי זכתה לעיבוד לתיאטרון ועלתה בארץ פעמיים כהצגת יחיד. לראשונה העלה אותה תיאטרון בית לסין בשנת 1984 כאשר אז היה זה אשר צרפתי ז"ל ובשנת 2010 ההצגה עלתה בתיאטרון גשר עם משה אבגי יבדל"א בתפקיד הבעל שרצח את אשתו.
סונטת קרויצר זכתה גם למספר עיבודים לקולנוע. העיבוד הראשון נעשה בשנת 1915, עדין בתקופת הסרט האילם. כמובן שהשחקן נאלץ אז לעשות מחוות מוגזמות לעיתים והבעות פנים עזות כדי להעביר את המסר של הקנאה והאלימות.
בשנות ה-50 של המאה הקודמת נעשו בברית המועצות מאמצים רבים כדי לעבד לקולנוע את יצירות המופת הספרותיות של היוצרים הרוסים. כחלק ממאמץ זה, גם יצירתו של טולסטוי הגיעה למסכים. הפקה נוספת של הסרט ראתה אור בברית המועצות בשנת 1987 בבימויו של מיכאיל שוויצר.
Creative Commons licenses
אך לא רק ברוסיה. בשנת 2008 עלה שוב הסרט למסכים, הפעם בבימויו של ברנארד רוז הבריטי ובהשתתפותה של אנג'ליקה יוסטון.
Creative Commons licenses
הסיפור על הרומן של הפסנתרנית והכנר מצא את ביטויו גם באמנות: הצייר הצרפתי פרינה (René-Xavier Prinet) צייר את השניים ומה קורה ביניהם תוך כדי הנגינה.
Creative Commons licenses
צייר ידוע נוסף אשר צייר את הדמויות מהנובלה של טולסטוי הוא ליאוניד פסטרנק. פסטרנק היה צייר אימפרסיוניסטי רוסי-יהודי, אביו של הסופר בוריס פסטרנק (ד"ר ז'יוואגו). בשנת 1901 הוציאו ברוסיה מהדורה מיוחדת עם כתביו של טולסטוי ופסטרנק שהיה מיודד עימו מאוד, הוזמן לאייר את יצירותיו.
לסיום כמובן מוסיקה:
לסונטת קרויצר של בטהובן יש ביצועים רבים. הנה אחד הביצועים האהובים עלי של הפסנתרנית הסינית המדהימה יוג'ה וואנג (Yuja Wang) והכנר האמריקאי ג'ושוע בל (Joshua Bell).
