על פי המיתולוגיה היוונית, זאוס היה בכיר האלים האולימפיים ומנמוסינה היתה אלת הזיכרון ואהובתו של זאוס. בספרו "תיאוגוניה" מספר המשורר הסיודוס כי זאוס ביקר את אהובתו מנמוסינה במשך 9 לילות רצופים ובמשך כל לילה הוא תינה עמה אהבים. בסופו של דבר התעברה מנמוסינה ועם תום הריונה היא ילדה לזאוס 9 בנות. כשגדלו בנותיהן של זאוס ומנמוסינה, הן הפכו ל-9 המוזות שהן אלות היצירה, האמנויות והמדעים, פטרוניותיהן של תחומי המחול, מוסיקה, היסטוריה, ספרות, מחזאות ואסטרונומיה. תשע המוזות הונהגו על ידי אפולו ויחדיו הן הנעימו את זמנם של אלי האולימפוס בשירה, ריקוד ונגינה. אך תפקידן העיקרי היה להעניק השראה ליוצרים שונים בתחומי האמנות ובעקר בתחומי הציור, השירה והפילוסופיה.
בלדסארה טומאסו פרוצי (Baldassare Tomasso Peruzzi) היה צייר איטלקי שחי בין השנים 1481-1536 (שיא תקופת הרנסנס) ובאחת מיצירותיו הידועות הוא תאר את 9 המוזות כשהן רוקדות ביחד עם האל אפולו.
יצירה זו זכתה להיות מונצחת גם על גבי בול של סן מרינו ודמיותיהן של כל 9 המוזות זכו להנצחה על גבי בולים של מדינות רבות, על גבי תבליטים, ציורים ופסלים. אחד הפסלים הידועים מוצב בכיכר המרכזית של ליובליאנה בירת סלובניה: פסלו של המשורר הלאומי של סלובניה פרנץ פרשרן ומעליו המוזה כאשר אחת מידיה פרושה מעל ראשו והיא מעניקה לו השראה. על פרשרן והמוזה שמעליו, כתבתי בפוסט נפרד.
בימים עברו, לפני שהאמן היה מתחיל לעבוד על יצירה חדשה, הוא היה פונה למוזות כדי שאלו יעניקו לו השראה. מהמילה מוזה (Muse) התפתחו המילים מוזיאון ומוסיקה וכשם שהמוזות הן אחיות ויש ביניהן קשר דם, כך גם יש קשר בין התחומים השונים של האמנות.
הפעם ברצוני להתרכז בקשר שבין מוסיקה לאמנות חזותית.
במקרים רבים נועדה המוסיקה לתת ביטוי לתחושותיו של המלחין ובאותה מידה נועדה היצירה החזותית, בין אם מדובר בציור ובין אם בפיסול, לתת ביטוי לתחושותיו של האמן היוצר. במאה ה-16, התייחס האמן ג'וזפה ארצ'ימבולדו ליחסים שבין צבעים וגוונים כאל היחסים שבין הטונים השונים במוזיקה וניסה ליישם זאת בציור. ג'וזפה ארצ'ימבולדו ניסה להשוות בין גוונים שונים של צבע, לבין גבהים שונים של סוגי צליל במוזיקה והוא אף יצר מערכת תיאורטית שתסייע לו בכך. אך ג'וזפה ארצ'ימבולדו היה רק הראשון מבין הרבה אמנים שעסקו בקשר שבין מוזיקה וצבע.
האמן המפורסם ביותר שעסק בקשר בין ציור ומוזיקה הוא וסילי קנדינסקי. בתקופת חברותו בקבוצת "הפרש הכחול" שאף קנדינסקי להגיע לכדי מיזוג בין תחומי הציור והמוסיקה. הוא ייחס לצבעים שונים "אישיות" שונה המתקשרת גם עם קול מסוים שהם מפיקים וניסה לחקות את הילוכה של היצירה המוזיקלית במדיום של הציור. התוצאות היו יצירות "מקושקשות" מלאות צבע ואנרגטיות מאוד ובעלות רמה גבוהה של מופשטות שהפכו לסימן ההיכר של וסילי קנדינסקי.
אמנים רבים עוסקים בשני התחומים כאחד: מוסיקה וציור. אזכיר רק כמה מהם:
ג'ון לנון הוציא בצעירותו ספר פרי עטו הכולל סיפורים קצרים, שירים וציורים. הספר נקרא In His Own Write ואין ספק שג'ון לנון היה מולטי טאלנט אמיתי.
בוב דילן עוסק כבר שנים בציור. אחד מציוריו הנקרא "פורטרט עצמי" נבחר על ידו לעטר את אלבומו הנושא את אותו שם.
קורטני לאב מציירת, מיילס דייויס ודייויד בואי עסקו גם בציור, קאט סטיבנס (יוסוף איסלם אם תרצו), פטי סמית, טוני בנט וג'וני מיטשל, כל אלו מציירים להנאתם. אבל בעייני אחד המוכשרים הוא רוני ווד מהרולינג סטונס. הנה ציור מעשה ידיו. האם יש צורך להציג את האובייקט המצויר?
מוסיקאים רבים שכרו את שירותיהם של טובי האמנים כדי לעצב את עטיפות אלבומיהם. הפינק פלויד למשל עבדו במשך שנים ארוכות עם קבוצת היפנוסיס: קבוצת עיצוב בריטית שעסקה בעיצוב אלבומי רוק. היא הוקמה על ידי סטורם ת'ורגרסון ואובריי פאוול לאחר שעצבו את עטיפת "הצד האפל של הירח". במשך כמה עשרות שנים עצבו חברי היפנוסיס את אלבומי הפינק פלויד והקריירה שלהם ממש נשזרה בזו של הלהקה המצליחה.
ראויה לציון העובדה כי ת'ורגרסון ופאוול עשו את שנות לימודיהם בקיימברידג' ביחד עם סיד בארט מייסד הפינק פלויד והיו חלק מאותה "חבורה". לא זו בלבד שחברי הלהקה והמעצבים השתייכו לאותה קהילה אמנותית-פסיכדלית בלונדון של שנות ה-60, אלא שבמשך תקופה מסוימת ת'ורגרסון ופאוול חלקו עם סיד בארק את אותה דירת מגורים. אמו של ת'וגרסון, היתה חברתה הטובה של אמו של רוג'ר ווטרס.
הנה שתי עטיפות (מבין רבות אחרות) של אלבומי הפינק פלויד שעוצבו על ידי חברי היפנוסיס:
Wish You Were Here – עוד עיצוב של היפנוסיס
רבות מבין העטיפות שעצבו חברי היפנוסיס, קנו אחיזה בפנתאון החזותי של המוזיקה הפופולרית.
ברור כי עטיפת האלבום יכולה להיות יצירה עצמאית העומדת בזכות עצמה אך כאשר היא מופיעה על עטיפת האלבום, היא נועדה לשרת את היצירה המוסיקלית ולעיתים רבות, יכול להיות לה חלק בהצלחתה של היצירה או כישלונה, בכל האמור למכירות.
עוד להקה ידועה אשר אלבומיה מזוהים עם יצירותיו של אמן אחר היא להקת יס (Yes). האמן אשר צייר את מרבית העטיפות לאלבומיה של יס הוא רוג'ר דין שמומחיותו היא ציור נופים דמיוניים.
אך לא רק עבור יס: גם אוריה היפ (Uriah Heep) שכרו את שירותיו של רוג'ר דין. עטיפת אלבומם The Magician's Birthday היא פרי יצירתו של דין.
אבל הקשר בין המוסיקה לאמנות החזותית לא מסתיים על העטיפה. מוסיקאים רבים כתבו ושרו על האמנים האהובים עליהם ו/או על יצירותיהם.
אתן תחילה את הכבוד לדיוק אלינגטון שהיה מעריץ של האמן הספרדי (למען הדיוק – קטלוני) חואן מירו. הערצתו של אלינגטון את חואן מירו הביאה אותו לידי כתיבה של קטע מוסיקלי המוקדש לאמן ונקרא "בלוז לחואן מירו".
בשנת 1966 ארגן המפיק נורמן גרנץ פגישה בין השניים. הפגישה נערכה בדרום צרפת בכפר בשם סנט פול דה ואנס (St. Paul de Vence) שם ניגן אלינגטון את הבלוז שכתב לחואן מירו, בנוכחותו. ג'ון למב (John Lamb) על הקונטרבס וסם וודיארד (Sam Woodyard) בעמדת המתופף.
מה לא נאמר עדיין על המונה ליזה, ציורו הידוע של ליאונרדו דה וינצ'י מהמאה ה-16? אחרי שנאמרו ונכתבו כל כך הרבה דברים על היצירה הזו, הגיע כנראה הזמן גם לשיר עליה. ג'י ליוינגסטון & ריי אוונס כתבו את השיר "מונה ליזה" בשנת 1950 עבור סרט בשם "קפטן קארי" (Captain Carey) , סרט עלילתי העוסק במלחמת העולם השנייה באיטליה. השיר התפרסם בביצועו של נט "קינג" קול אשר אמר באחד הראיונות שנתן כי זהו אחד השירים החביבים עליו. בשנת 1992 נכנס השיר בביצועו של קול, להיכל התהילה של הגראמי. אלביס פרסלי, ווילי נלסון, דין מרטין, בינג קרוסבי, נטלי קול ועוד רבים וטובים אחרים שרו את השיר על המונה ליזה אבל אני אתן כאן את הבמה לאיש שפרסם את השיר:
מחואן מירו ומיצירתו של דה וינצ'י, בואו נעבור לפיקסו. האמן הדגול הלך לעולמו בשנת 1973 והוא בן 91. בחודש דצמבר באותה השנה הוציא פול מקרטני ולהקת כנפיים את אלבומם Band on the Run.
אחד השירים באלבום זה נקרא Picasso's Last Words (Drink to Me). בראיון שנתן לאחר צאת האלבום סיפר מקרטני כי הוא שהה בחופשה בג'מאייקה באותה תקופה שצלמו שם את הסרט הידוע "הפרפר" עם דסטין הופמן וסטיב מקווין. יום אחד הוא ישב עם הופמן לארוחת צהריים ולאחריה השתעשע קצת עם הגיטרה והשיחה ביניהם גלשה לדרך בה כותב מקרטני את שיריו. מקרטני אמר להופמן כי הוא יכול לכתוב שיר על כל נושא שבעולם. הופמן שהיה קצת סקפטי למשמע דבריו של מקרטני, פתח את העיתון שהיה לידו ואז ראה את הכתבה על מותו של פיקסו. נכתב שם כי לפני שפיקסו עצם את עיניו לנצח, אמר כך לסובבים אותו:
"Drink to me, drink to my health. You know I can't drink anymore."
הנה, אמר לו הופמן, כתוב על זה שיר. לא לקח למקרטני זמן רב מדי עד שהוציא מתחת ידיו גרסה ראשונה של השיר. הנה התוצר המוגמר:
הצייר הבלגי רנה מגריט (René Magritte) היה מגדולי הציירים של המאה ה-20 ומהחשובים שבציירים הסוריאליסטיים. מי שכתב עליו שיר הוא הזמר פול סיימון שעשה זאת בהשראת שתי תמונות של מגריט ושל אשתו ג'ורג'ט שאותן צילם צלם גרמני בשם לותר וולה. לאחת מהן קרא וולה "רנה וג'ורג'ט מגריט עם הכלב בזמן המלחמה" למרות שהתמונה צולמה כנראה בשנות ה-60, שנים אחרי המלחמה. לתמונה השניה קרא הצלם בפשטות "רנה וג'ורג'ט מגריט עם הכלב".
הנה התמונות פרי מצלמתו של וולה ושירו של פול סיימון.
אלו כמובן היו רק כמה דוגמאות לקשר שבין המוסיקה לאמנות החזותית. יש עוד עשרות רבות של שירים המבטאים את הקשר הזה: דון מקלין שר על וינסנט ון-גוך, לניל יאנג יש שיר בשם "הציירת", דייויד בואי שר על אנדי וורהול, נגן הג'אז דייויד מארי הוציא אלבום בשם "פיקסו", לקינג קרימזון יש שיר הנקרא "שומר הלילה" בהשראת יצירתו הידועה של רמברנדט, מוסורגסקי כתב את "תמונות בתערוכה" בהשראת עבודותיו של ויקטור הרטמן ועוד ועוד…
