לובק: עיר של מוזיקה, לבנים אדומות ומרציפן משובח

העיר לובק (Lübeck) הנמצאת בצפון גרמניה, היא בעיניי מקום קסום. זו העיר השנייה בגודלה במדינת שלזוויג-הולשטיין (Schleswig-Holstein) שהיא אחת מ-16 המדינות המרכיבות את גרמניה. שלזויג-הולשטיין, האיזור בו דייגים רבים ממלאים את הרציפים שלאורך החופים וספינות ממדינות בלטיות סמוכות עוגנות בנמלים, הוא אזור מסקרן מאוד לטייל. העיר לובק נמצאת במרחק של כשעה מהמבורג לכוון צפון מזרח ובהחלט שווה ביקור.

העיר העתיקה של לובק מוקפת חומה ותעלות ויש בה מבנים מרשימים ביופיים, רבים מהם בנויים מלבנים אדומות אשר גם נתנו לה את הכינוי עיר הלבנים האדומות. כמו כן העיר משופעת בכנסיות גותיות, סמטאות צרות וציוריות, מוזיאונים וגלריות, בוטיקים ייחודיים ובתי קפה תוססים.
האזור בו נמצאת לובק היה מיושב כבר בסוף עידן הקרח אולם העיר המודרנית נבנתה לראשונה במאה ה-12 על גדות נהר הטרווה (Trave) והים הבלטי. הנמל של לובק הוא הנמל הגרמני הגדול ביותר בים הבלטי ומכאן יוצאות ספינות לכוון מדינות סקנדינביה ופולין. בסוף המאה ה-12 כרתו לובק והמבורג ברית להגנה על המסחר שלהן ובמאה ה-13 הצטרפו עוד ערים לברית שנודעה כברית ערי הנזה. במאה ה-14, היתה לובק העיר החזקה ביותר בברית.

מרבית האתרים בעלי העניין נמצאים בחלקה העתיק של העיר, ה-Altstadt אשר נמצא על אי בצורת אליפסה ומוקף כולו בתעלות העיר ובנהר הטרווה. סימן ההיכר של העיר הוא ההולסטנטור (Holstentor), מבנה גותי שנבנה במאה ה-15 ושימש שנים רבות כבניין העירייה. כיום משמש המבנה כמוזיאון ההיסטורי של העיר.

בשנת 1987 הוכרז המרכז ההיסטורי של לובק כאתר מורשת עולמית.

במלחמת העולם השניה

עקב היותה של לובק עיר נמל, היה לה הכבוד המפוקפק להיות העיר הראשונה שהופצצה במלחמת העולם השנייה על ידי חיל האוויר המלכותי הבריטי. ההתקפה שנערכה ב-28 במרץ 1942, גרמה נזק רב למרכז העתיק של העיר והרסה 3 כנסיות ראשיות וחלקים גדולים של אזורים בנויים. באחת הכנסיות (על שמה של מריה הקדושה) נפל אחד הפעמונים מראש המגדל ובזמן שהמקום שופץ, הוחלט להשאיר את הפעמון על רצפת המגדל כאות זיכרון לאותה הפצצה קטלנית. לצדו של הפעמון נבנתה מצבת זיכרון קטנה. היום בו הופצצה הכנסייה, היה Dominica Palmarum – יום ראשון של כפות התמרים, חג נוצרי המציין את כניסתו של ישו לירושלים לפני חג הפסחא.

ביום 2 במאי 1945, שבוע לפני כניעת גרמניה, נכבשה העיר על ידי כוחות בריטיים.

עיר של תרבות: מוסיקאים וסופרים

העיר לובק הייתה מקום מושבם של לא מעט אישים ידועים בהיסטוריה של גרמניה.
במאה ה-17 (תקופת הבארוק), חי שם המלחין הנודע דיטריך בוקסטהודה (1637-1707). בוקסטהודה לא היה רק מלחין אל גם נגן לאוטה ונגן עוגב מפורסם. הוא היה אחד ממקורות השפעתו של יוהאן סבסטיאן באך אשר בשנת 1705 בהיותו צעיר בן 20, הלך ברגל את כל 400 ה-ק"מ מארנשטאדט ללובק כדי לשמוע את בוקסטהודה מנגן בעוגב. הכנסייה בה ניגן בוקסטהודה, היא אותה כנסיית מריה הקדושה אשר הופצצה והעוגב בו ניגן, נהרס כמובן לחלוטין באותה הפצצה.
עוד מלחין ידוע אשר לבוקסטהודה הייתה השפעה רבה עליו הוא גוסטאב מאלר.

לובק היא עיר של מוסיקה לא רק בגלל שהיא מזוהה עם בוקסטהודה. בימי הקיץ ניתן ליהנות בלובק משני פסטיבלים ידועים של מוזיקה. האחד הוא "פסטיבל המוזיקה של שלזוויג הולשטיין", פסטיבל של מוזיקה קלאסית. במהלך הפסטיבל מנוגנים קונצרטים רבים במקומות פתוחים להנאת הקהל הרחב. בכל שנה מוקדש הפסטיבל לנושא אחר: כך היה פעם הנושא מוזיקה הונגרית, פסטיבל אחר הוקדש למוזיקה של המלחינים הרוסים הגדולים, פעם למוזיקה גרמנית ופעם אחרת למוסיקה מאת מלחינים פולנים וכו'. ב-2006 היה לי העונג והכבוד ליהנות שם מהופעות שכולן היו מוסיקה ספרדית. תענוג אמיתי.

לא נספיק להתאושש מפסטיבל המוזיקה הקלאסית, יתחיל בשלזוויג הולשטיין פסטיבל אחר: "ג'אז בלטיקה": 3 ימים של הופעות של מיטב נגני הג'אז בסצינה העולמית וכמובן שפסטיבל זה מביא לאיזור אלפים רבים של תיירים.

שני הסופרים הגרמנים הידועים, האחים תומאס והיינריך מאן חיו בלובק. תומאס מאן הוא זוכה פרס נובל לספרות משנת 1929 והוא ביחד עם אחיו היינריך, היו מהסופרים החשובים הבודדים שהתייצבו מול הנאצים, בניגוד לסופרים אחרים שלא העזו לעשות זאת. שניהם גלו מארצם וספריהם נשרפו על ידי הנאצים. תומאס מאן ביקר בארץ מספר פעמים, בין היתר בזמן כתיבת הרומן "יוסף ואחיו". לאחר ביקורו השני בארץ, כתב כך תומאס מאן: "רגש היושר הפנימי שלי אומר לי, כי ליהודים הרשות המלאה לבוא לארצם. ולא רק בזכותם ההיסטורית רשאים הם לכך, אלא גם בזכות מה שהם עוללו בארץ ישראל. ביקרתי בארץ לפני 17 שנה ולא אשכח את הרושם הכביר שעשו עלי שתי תופעות, האחת היא תחיית השפה העברית, דבר שלא יאומן ושלא הייתה דוגמתו בכל תולדות האנושות. והדבר השני – אף הוא מהפכה, אני מתכוון לדור החדש שקם שם לחיים."

עלילת ספרו הידוע של תומאס מאן "בֵּית בּוּדֶנבּרוֹק", הספר שזיכה אותו בפרס נובל, מתרחשת בלובק והבית עצמו (בכתובת Mengstraße 4) משמש היום כמוזיאון וכמרכז על שם תומאס והיינריך מאן.

סופר ידוע נוסף שחי בלובק עד יום מותו בשנת 2015 הוא גינטר גראס, גם הוא מזוכי פרס נובל (בשנת 1999).
הרב שלמה קרליבך (1845-1919) כיהן במשך 49 שנים כרב של הקהילה היהודית בלובק, החל משנת 1870. למרות השם הזהה, לא מדובר ברבי המרקד. בשנת 2005 נחנך בעיר פארק על שמו, פארק קרליבך.

העיר לובק מזוהה עם שתי תעשיות חשובות. בלובק ממוקמת אחת החברות הגדולות והחשובות בעולם בתחום הציוד הרפואי: חברת דרגר (Dräger) ועקב עיסוקי הקודם בתחום, זכיתי להגיע ללובק פעמים רבות.

המרציפן הטוב בעולם

החברה השניה מלובק אשר שמה הולך פניה בעולם כולו היא חברת נידרגר (Niederegger): המרציפנים של נידרגר נחשבים לטובים ביותר בעולם.
מה סודה של החברה שנוסדה על ידי יוהאן גאורג נידרגר (1777-1856) בשנת 1806? המרכיבים העיקריים במרציפן הם סוכר ושקדים, אך בעוד יצרנים רבים מעדיפים להעלות את כמות הסוכר במרציפן על חשבון השקדים, העיקרון של נידרגר הוא הפוך: לא יותר מ-10% סוכר. מכיוון שלובק היתה מרכז מסחרי חשוב (ברית הנזה, זוכרים?), יכלו אנשי נידרגר תמיד לדאוג לאספקה סדירה ואיכותית של שקדים. בנוסף לכך על פי אנשי נידרגר, הם צולים את השקדים על אש גלויה וכך נוצרת הארומה היחודית של השקדים.

חשוב לציין כי לגבי מקורו של המרציפן, הדיעות חלוקות: גרסה אחת טוענת כי מקורו של המרציפן הוא במזרח. שנים רבות לפני נידרגר כתב הרופא הפרסי ראזס (865-925) כי לתערובת של סוכר ושקדים, יש סגולות מרפא ועל פי אותה גרסה מי שהביא את הסיפורים על ממתק הקסם הזה, היו הצלבנים בשובם ממסעי הצלב. גרסה אחרת טוענת כי המרציפן הומצא בספרד ויש גם גרסה שלישית, אשר על פיה מיוחסת המצאת המרציפן לסינים. נראה לי כי כל עוד אנו נהנים מן המאכל הזה, אין כל צורך להכריע בויכוח.

במאה ה-13 אמר התיאולוג תומאס אקווינס (Thomas Aquinas) שכנראה היה חובב מרציפנים בעצמו, כי אכילת מרציפן בזמן הצום, מותרת וכי היא אינה שוברת את הצום… תמיד אהבתי את הגמישות הזו של אנשי הדת… 🙂
המרציפן היה ממתק אהוב על לא מעט בני משפחות מלוכה והידועים שבהם היא אליזבת הראשונה מלכת אנגליה ולואי ה-14, מלך צרפת.
זהו הלוגו של נידרגר ושימו לב כי עליו ההולסטנטור, סימן ההיכר של לובק:

החנות המדהימה של נידרגר נמצאת במרכז המדרחוב בחלק העתיק של לובק, באותו מקום בו פתח לראשונה יוהאן גיאורג נידרגר את בית העסק שלו בתחילת המאה ה-19. בזמן ההפצצה על לובק המקום נהרס אך לאחר המלחמה שופץ ונפתח מחדש באותו המקום בדיוק.

בקומה השניה מעל החנות, נמצא מוזיאון המרציפן של נידרגר. במוזיאון מציגה החברה את ההיסטוריה של המרציפן כולל סרט על ההיסטוריה של החברה. האטרקציה העיקרית במוזיאון היא 12 פסלים של אישים ידועים שהיו חובבי מרציפנים. הפסלים כולם עשויים ממרציפן כמובן ובין הדמויות המונצחות שם, ניתן למצוא גם את תומאס מאן.
לאחר שישבנו באחד מבתי הקפה במדרחוב ונהננו מכוס קפה עם מרציפן משובח, תמיד כדאי לצעוד קצת לאורך גדת נהר הטרווה, להתיישב באיזה פאב נחמד וללגום כוס בירה גרמנית משובחת. אחרי הבירה אני נוהג לקנח עם קצת שנאפס, אבל זה כבר ענין של טעם אישי…

לסיום קצת מוסיקה

לא יכולתי לחשוב על משהו מתאים יותר מאשר רוזה מרציפן. המילים אותן כתבה שולמית לפיד, מבוססות על סיפורו של מקסי, הילד הקטנטן בספרו של אריך קסטנר "האיש הקטן". ספרו של קסטנר עוסק ביחסה של החברה לחריגים והוא מספר לנו על מקסי, ילד בגובה של 5 ס"מ המתייתם מהוריו אך רוזה מרציפן, נערת הטרמפולינה בקרקס מעניקה לו אהבת אם. הלחן והביצוע של שלמה גרוניך.