פיראן – סלובניה: טרטיני, כתובת נסתרת וסיפורי השטן

במרחק של כשעה נסיעה ממערת הנטיפים הידועה של פוסטוינה לכוון דרום מערב, נמצאת העיר פיראן שהיא בעייני אחת מהפנינים הרבות שיש לסלובניה להציע. עוד לפני שנגיע לפיראן נעבור בדרך את עיר הנמל קופר ולאחריה את אתר הנופש הידוע פורטרוז' (Portorož) הוא נמל הורדים. מיד כשניכנס לפורטרוז' נרגיש כי הגענו למקום של נופש: ריבוי בתי המלון ובתי הקפה בכניסה לעיר, המסעדות, חנויות הבגדים והתכשיטים, כל אלו אינם מותירים מקום לספק. לאחר שנחצה את הרחוב הראשי של פורטרוז', נגיע לפיראן.

פיראן

פיראן היא עיר קטנה בת כ-4,000 תושבים והיא נחשבת לעיר היפה ביותר של החוף הסלובני וכן לאחת משלוש הערים הימי-בינימיות השמורות ביותר בסלובניה. האחרות הן שקופיה לוקה ופטוי. זוהי עיירה ציורית עם בניה בניחוח ונציאני וגותי. פיראן יושבת על לשון יבשה צרה בפינה המערבית ביותר של החוף הסלובני ומקור השם פיראן (או פיראנו כפי שיש מי המכנים אותה) הוא במילה היוונית "פיר" שמשמעותה אש. בעבר נהגו תושבי פיראן להדליק אש על חוף ימה של העיר כדי להאיר את הדרך לספינות שהגיעו בלילות. במלים אחרות, היא היתה המגדלור של החוף הסלובני.

בימי הביניים נשלטה פיראן על ידי המעצמה הימית הגדולה של ונציה והעיר שגשגה בעיקר בזכות המלח שנכרה בסביבתה. גם היום כמה מאות שנים לאחר תום השלטון הונציאני, ניתן עדין לראות את חותמם הניכר של הונציאנים בסגנון הבניה ובסמלה של ונציה – האריה המכונף, שאותו נפגוש בכמה מקומות מרכזיים בעיר.

מיד כשניכנס ברגל (הדרך היחידה לטייל בפיראן) אל העיר העתיקה, נראה את הסמטאות הצרות המאפיינות אותה ואת גגות האדומים, עוד אחד מסימני ההיכר של פיראן. הכיכר המרכזית בעיר נקראת על שמו של ג'וזפה טרטיני (Giuseppe Tartini), האישיות הדגולה ביותר שיצאה מן העיר.

אנשים מוזרים הם הסלובנים: כאשר אנו מטיילים בערים רבות באירופה, תמיד נראה בכיכרות הערים את דמויותיהם של הגיבורים המקומיים של כל מדינה. בדרך כלל יהיו אלו מלכים, מצביאים וגיבורי מלחמה רכובים על סוסיהם. הסלובנים לעומת זאת, מעדיפים להנציח בכיכרות את אנשי הרוח: כך בליובליאנה הבירה נראה את דמותו של פרנץ פרשרן המשורר הלאומי ובפיראן את טרטיני שהיה מלחין וכנר ידוע. בהחלט שינוי מרענן.

לא תמיד היתה כיכר במקום: עד המאה ה-19 המקום שבו נמצאת היום הכיכר, היה חלק מהנמל והבניינים המקיפים את הכיכר היו חלק מהמזח. אך אז החליטו שלטונות העיר להקים במקום כיכר, שלוחת הנמל שהגיעה עד לשם נקברה ולכיכר החדשה הוחלט לקרוא על שמו של טרטיני.

מי היה טרטיני?

ג'וזפה טרטיני (1692-1770) יליד פיראן היה אחד מגדולי מלחיני תקופת הבארוק ובנוסף לכך כנר מצטיין. הוא הלחין למעלה ממאה יצירות לכינור, רובן המוחלט בפורמט של קונצ'רטו. אמנם הוריו רצו שבנם יהפוך לנזיר פרנציסקני, אך לג'וזפה הצעיר היו תכניות מעט שונות.

טרטיני היה אדם ברוך כשרונות: פרט לעיסוקו במוסיקה הוא למד משפטים באוניברסיטה של פדובה והיה גם סייף חובב. טרם הגיעו לגיל 20 נשא לאשה בחורה צעירה שהיתה קרובת משפחתו של הארכיבישוף של פדובה. הארכיבישוף לא כל כך אהב את הנישואין האלו וטרטיני נאלץ לברוח מפדובה ולמצוא מקלט במנזר באסיסי שבאומבריה. בסופו של דבר התרצה איש הדת והתיר לטרטיני לשוב ולהתאחד עם אשתו. עם שובו לפדובה הקים טרטיני בעיר בית ספר לנגינה והלחנה, בית ספר בו למד שנים רבות לאחר מכן גם ניקולו פגניני.

בתקופתו של טרטיני פעל גם מלחין וכנר ידוע נוסף: פרנצ'סקו מריה וראצ'יני (Francesco Maria Veracini). יום אחד בשנת 1716 לאחר שמע טרטיני את נגינתו של וראצ'יני והתרשם עמוקות ממיכולותיו ומהמיומנות שלו, הבין כי הוא עדין רחוק מהרמה בה היה רוצה להיות. טרטיני החליט אז להסתגר תקופה באנקונה על מנת להתאמן. האימונים הניבו תוצאות ו-5 שנים מאוחר יותר הוא קיבל את תפקיד המאסטרו בבזיליקת סנט אנטוניו בפאדובה.

טרטיני היה הבעלים הידוע הראשון של כינור שיוצר על ידי אנטוניו סטרדיווארי בשנת 1715 ובמהלך הקריירה שלו הוא הרבה להופיע בעיקר באיטליה: בפארמה, בולוניה, פרארה וכמובן בונציה.

הנצחה

4 שנים לפני חגיגות ה-200 להולדתו של ג'וזפה טרטיני, בשנת 1888, עלה בפיראן הרעיון להקים אנדרטה לכבודו ולזכרו של המלחין והכנר בן העיר. המשימה הוטלה על כתפיו של האמן אנטוניו דל זוטו (Antonio Dal Zotto) שכבר יצר כמה פסלים דומים. דל זוטו, היה גם זה שקבע את המיקום המדויק בו תעמוד יצירתו. תושבת האבן עליה מוצב פסלו של טרטיני, נחצבה בטריאסטה.

הקמת האנדרטה התעכבה מסבות ביורוקרטיות שונות ובסופו של דבר טקס הסרת הלוט נערך ביום 2 באוגוסט 1896. אלפים רבים הגיעו באותו יום לכיכר הן מחצי האי איסטריה והן מאיטליה. החגיגות נמשכו אל תוך הלילה עם מופע מרהיב של זיקוקי דינור ורבים שבחו את דל זוטו על יצירתו עשויית הברונזה. על פי המבקרים, היתה זו יצירתו היפה ביותר.

במלאת 250 שנה להולדתו של טרטיני, נפתח בבית בו נולד המלחין הנמצא גם הוא בכיכר, מוזיאון קטן המנציח אותו ואת מורשתו. בין היתר מוצג שם גם כינורו של האמן.

השנים חלפו ובשנת 2016 החליט המכון לשימור המורשת הסלובנית כי אחרי 120 שנה, יש לשפץ ולנקות את הפסל. כאשר בוצעה עבודת הניקיון, התגלתה על הכינור אותו אוחז טרטיני כתובת סמויה שעד אז לא היה ידוע כלל על קיומה. מסתבר כי תוך כדי עבודתו של דל זוטו על הפסל, הלכה לעולמה אשתו של האמן. הוא החליט להנציח את זכרה וכתב על הכינור את הכתובת הבאה:

Ida Lessiak Naya Dal Zotto Buona Sapiente Bella Volò a Dio 9-19-1893 Il Suo Anton Dal Zotto

בתרגום חופשי: אידה לסיאק נאיה דל זוטו הטובה, היפה והחכמה, נלקחה על ידי אלוהים ביום 19.9.1893. בהחלט הנצחה ראויה לרעיה אהובה.
דמותו של טרטיני מונצחת גם בפדובה. זוהי דמותו בבזיליקה:

פסל נוסף בדמותו של טרטיני ניתן למצוא בפדובה בכיכר פראטו דלה ואלה (Prato della Valle). פסל זה הוא פרי יצירתו של הפסל סבסטיאנו אנדראוסי (Sebastiano Andreossi) והוא מוצב שם משנת 1806. טרטיני נראה כשהוא מצביע על דמותו של אנטוניו ואלוטי (Antonio Vallotti), מלחין גדול אחר אתו שיתף פעולה בפדובה.

סיפורי השטן

מבין שלל יצירותיו של ג'וזפה טרטיני, הידועה ביותר היא סונטת סלסולי השטן בסול מינור (il trillo del diavolo). זוהי סונטה לכינור ולפסנתר ואת סיפורה כתב האסטרונום הצרפתי ז'רום לאלנד בספרו "מסעו של צרפתי באיטליה" (Voyage d'un François en Italie), כפי שסופר לו על ידי טרטיני עצמו:

"לילה אחד בשנת 1713, חלמתי שכרתתי ברית עם השטן בתמורה לנשמתי. הכול התרחש כפי שייחלתי: משרתי החדש צפה מראש כל משאלה שלי. בין השאר, הגשתי לו את כינורי כדי להיווכח אם הוא יודע לנגן. מה גדולה הייתה השתוממותי כששמעתי סונטה נפלאה כל כך ומקסימה כל כך ביופיה, מנוגנת באמנות ובתבונה נשגבות כל כך, שכמותן לא חזיתי אף במעופי הדמיון הנועזים ביותר שלי. הרגשתי מרותק בעבותות קסם, נרגש ומכושף: נשימתי נעתקה והקיצותי. מיד חטפתי את כינורי וניסיתי לשמר ולו במעט, את רישומו של חלומי. לשווא! המוזיקה שהלחנתי אז אכן עולה על כל מה שהלחנתי מאז ומעולם ואני עדיין מכנה אותה סלסולי השטן, אך ההבדל בינה לבין מה שכה הפעים את לבי גדול כל כך, שהייתי מנתץ את כינורי ונפרד לעד מן המוזיקה לו רק יכולתי לחיות ללא העונג שהיא מסיבה לי."

ג'וזפה טרטיני אינו המוסיקאי היחיד אשר שמו נקשר לסיפורי השטן. שנים אחר כך, במאה ה-19 נפוצו סיפורים על קשריו עם השטן של כנר גדול אחר: ניקולו פגניני. נגינתו המרתקת והופעותיו המדהימות בהן נהג מידי פעם לקרוע מיתרים בכינור ולהמשיך לבצע את היצירה על פחות מיתרים, גרמו לרבים להאמין כי כרת ברית עם השטן. אלו שלא הצליחו להסביר לעצמם כיצד ניגן נגינה כה מושלמת, התעקשו פעמים רבות לגעת בו – רק כדי להאמין שהאיש אכן בשר ודם…  ניקולו פגניני אחראי לכך כי דור שלם של מוסיקאים (ולא רק כנרים), נעשה מודע לחשיבותה של הוירטואוזיות כמרכיב בהופעתם. בשנת 2013 יצא לאקרנים סרט על חייו ויצירתו של פגניני ובאופן לא מפתיע נקרא הסרט "פגניני: הכנר של השטן".

גם במאה ה-20 היו מי שקשרו בין השטן למוסיקאים. כך למשל נפוצה האגדה על הגיטריסט ונגן הבלוז האמריקאי רוברט ג'ונסון (1911-1938). על פי האגדה פגש ג'ונסון את השטן ונתן לו את הגיטרה שלו. השטן כוון את מיתרי הגיטרה, ניגן כמה שירים והחזיר אותה לג'ונסון אשר מאז שלט בכלי ללא עוררין.

יש גם לא מעט שירים על השטן עצמו: אזכיר רק את הרולינג סטונס ששרו על "סימפטיה לשטן" (Sympathy For the Devil) ואת צ'ארלי דניאלס שסיפר לנו על מעלליו של השטן בג'ורג'יה ופגישתו עם כנר בשם ג'וני המביס אותו בתחרות נגינה. כל זאת בשירו "השטן ירד לג'ורג'יה" (The Devil Went Down to Georgia).

לסיום קצת מוסיקה

הנה יצחק פרלמן מנגן את סונטת סלסולי השטן של ג'וזפה טרטיני. השילוב של טרטיני ופרלמן, מבטיח יופי צרוף.