כשהמוסיקה התגייסה למאבק: 54 שנים לבנגלדש

הפילוסוף הגרמני פרידריך ניטשה אמר כי "ללא מוסיקה החיים הם טעות". ואכן, המוסיקה מלווה אותנו בכל שלבי החיים: מרגעי שמחה כמו לידה וחתונה ועד רגעי פרידה והלוויה. היא נוגעת בנפש במקום שבו המילים אינן מספיקות, מלווה, מנחמת, מרוממת ומוסיפה רגש עמוק. לעיתים היא מעצבת זיכרונות, משפיעה על מצב הרוח ומעוררת השראה. מעבר לכך, המוסיקה משמשת גם כקול של מחאה, תקווה וחמלה – שפה אוניברסלית שמחברת בין תרבויות ויכולה להפוך לכוח של שינוי.
בשנות ה-60 וה-70 הפכה המוסיקה בארה"ב לכלי מרכזי במחאה החברתית – במאבק לזכויות אדם, לשוויון ולשלום. אמנים כמו בוב דילן, ג'ואן באז, ג'וני מיטשל, נינה סימון וניל יאנג ביטאו את קולם של מיליונים שדרשו שינוי. בסלמה אלבמה, בשיקגו, בשדות הקרב של וייטנאם ובקמפוסים בארה"ב, שירי המחאה לא רק ליוו את המאבק אלא גם חיברו, ריגשו והעניקו השראה. מתוך רוח התקופה הזו, צמח הרעיון לנצל את כוחה של המוסיקה למען בני האדם. וכך בקיץ 1971 נולד הקונצרט למען ילדי בנגלדש.

רקע: הולדתה של בנגלדש והמשבר ההומניטרי

עד ה-15 באוגוסט 1947, בנגלדש הייתה חלק מהודו הבריטית: מושבת כתר שכללה גם את שטחי הודו ופקיסטן של ימינו. עם סיום שלטון האימפריה הבריטית בתת-היבשת ההודית, חולק האזור לשתי מדינות עצמאיות: הודו, בעלת הרוב ההינדי, ופקיסטן שבתחומה נכללו אזורים בעלי רוב מוסלמי. פקיסטן הייתה מורכבת משני אזורים מופרדים גאוגרפית – מערב פקיסטן (פקיסטן של היום) ומזרח פקיסטן (כיום בנגלדש) – כשביניהם מפרידה הודו כולה.

על אף שמזרח פקיסטן השתרעה על שטח קטן בהרבה ממערב פקיסטן, התגוררה בה רוב אוכלוסיית המדינה: כ-55% מהאזרחים. הצפיפות הדמוגרפית, הכלכלה החקלאית הענפה והזהות התרבותית הנפרדת, הפכו את מזרח פקיסטן לחלק מרכזי במדינה המאוחדת. למרות זאת, יצוגה הפוליטי היה מוגבל והשליטה נשארה בידיו של המערב.

המרחק הגדול בין החלק המזרחי למערבי והשוני התרבותי והלשוני בין חלקים אלו, היו הגורמים לקיפוח ולאפליה המתמשכת של המזרח מצד השלטון המרכזי המערבי. עם השנים, גברו על כך הזעם והתסכול במזרח פקיסטן.
בבחירות הכלליות בשנת 1970 זכתה מפלגת Awami League של שייח' מוג'יבור רחמן, שייצגה את תושבי מזרח פקיסטן, ברוב מוחלט. המשמעות הפוליטית הייתה שלמזרח פקיסטן יש לראשונה הזדמנות לשלוט במדינה כולה,  דבר שמעולם לא קרה. אלא שהשלטון במערב סירב להכיר בתוצאות הבחירות, דבר שנתפס במזרח כגניבת הדמוקרטיה. בתגובה, החלו הפגנות, שביתות ואי-ציות אזרחי מצד תושבי המזרח. ב־1971 הגיב המשטר הפקיסטני המערבי בגל של דיכוי אלים ורצח המוני במזרח, שמטרתו הייתה לדכא שם את השאיפות הלאומיות ואת התרבות הבנגלית. בתגובה לכך, הכריזו מנהיגים מקומיים ב־26 במרץ אותה שנה על עצמאותה של בנגלדש.
המלחמה שפרצה בעקבות ההכרזה הביאה לגלי פליטים עצומים, רבים מהם נמלטו להודו. עוד קודם לכן, ב-12 בנובמבר 1970, פקדה את האזור סופה טרופית הרסנית שהחריפה את מצוקות האוכלוסייה. תמונותיהם של הילדים הרעבים והקהילות ההרוסות, הגיעו למערב והובילו לגל של זעזוע וחמלה.

ג’ורג’ הריסון וראווי שנקר: מפגש של מזרח ומערב

ג'ורג' הריסון נחשף למוסיקה ההודית ולכלי הסיטאר בתחילת שנות ה-60. מוסיקאים הודים ששהו באותה עת בלונדון הכירו לו את הסיטאר והוא החל לעשות בו שימוש (ממליץ להאזין לשיר "Norwegian Wood"). הריסון החליט ללמוד את הכלי לעומק ולפתח את המיומנויות של השליטה בו. הוא החל לחפש מורה ראוי ועד מהרה גילה את שמו של ראווי שנקר (Ravi Shankar). שנקר שהיה ממוצא בנגלי, היה כבר אז מוסיקאי בעל שם עולמי ונחשב לשגרירה של המוסיקה ההודית במערב. הוא ראה בשליחותו המוסיקלית גם יעוד תרבותי ורוחני. בשנת 1966 הריסון נסע להודו כדי ללמוד אצל שנקר ושם נרקמה ביניהם חברות עמוקה. שנקר לא היה רק מורה למוסיקה: עבור הריסון הוא היה מדריך רוחני וזאת לאחר שהכיר לו את עולם ההינדואיזם, המדיטציה והפילוסופיה ההודית. חברות זו השפיעה עמוקות על הריסון שאמר:

Ravi Shankar is probably the person who has influenced my life the most.

בשנת 1968 נסעו כל חברי הביטלס להודו ללימודי מדיטציה אצל המהרישי, אך שורשי המסע הזה נטועים במסעו של הריסון אל ראווי שנקר.
כאשר פרצה מלחמת העצמאות של בנגלדש ב־1971, היה זה שנקר שפנה להריסון בבקשה לעזרה. הטרגדיה שזעזעה את העולם, לא הותירה את ג'ורג’ הריסון אדיש והוא לא היסס: הוא התגייס בחפץ לב למשימה, כתב והלחין את השיר "בנגלדש" והקליט אותו. בבית האחרון של השיר קוראי הריסון לכולם לא להפנות את גבם ולהשמיע קול למען אנשי בנגלדש. כך כתב הריסון:

Bangladesh, Bangladesh
Such a great disaster, I don't understand
But it sure looks like a mess
,I've never known such distress
Now please don't turn away
I wanna hear you say
Relieve the people of Bangladesh
…Relieve the people of Bangladesh

הפקת הקונצרט למען בנגלדש

כל הכנסותיו של הריסון מהקלטת השיר הוקדשו לסיוע לפליטים בבנגלדש. משם המשיך ביוזמתו השאפתנית: לארגן מופע צדקה חסר תקדים בממדיו.
באופן טבעי פנה הריסון לחבריו מהביטלס (הלהקה התפרקה באפריל 1970, קצת יותר משנה קודם לכן). ג'ון לנון הסכים להשתתף רק אם אשתו יוקו אונו, תוכל להופיע עמו. הריסון סירב לכך והשתתפותו של לנון ירדה מן הפרק. פול מקרטני סירב מכל וכל בטענה כי הסכסוך המשפטי סביב פירוק הביטלס עודנו מתנהל. רינגו סטאר היה היחיד מהלהקה שהצטרף בפועל. לבסוף הצליח הריסון לגבש הרכב חלומות שכלל את אריק קלפטון, בילי פרסטון, לאון ראסל ובוב דילן.

אריק קלפטון ובוב דילן חוזרים לבמה

אריק קלפטון סבל באותה עת מבעיות בריאות וממשבר אישי קשה שכלל גם מאבק בהתמכרויות. תקופה זו הייתה אתגרית עבורו מבחינה מקצועית ואישית, והוא אף שקל לפרוש לחלוטין מעולם המוסיקה. הריסון נתן לו הזדמנות פז לחזור לקדמת הבמה, לחדש את הקריירה ולשוב ולהביע את עצמו באמצעות המוסיקה ועשייה חברתית.
בוב דילן כבר הפך באותן שנים לאגדה. גם הוא פרש מהבמה הציבורית בסוף שנות ה־60 ומיעט להופיע בשנים שקדמו לאירוע. דילן שמר אז על פרופיל נמוך יחסית, אך גם עבורו הייתה ההזמנה של ג'ורג’ הריסון הזדמנות לחזור ולחדש את הקשר עם מעריציו שנשארו נאמנים לו.
כך נותר הריסון ללא שני עמיתיו לשעבר, אך עם שורה של אמנים מהשורה הראשונה ונחישות חסרת פשרות להוציא לפועל את האירוע ההומניטרי הגדול ביותר שידע עולם המוזיקה עד אז.

הקונצרט – רגעים היסטוריים

הכרטיסים נמכרו תוך שעות ספורות בלבד, מה שמעיד על ההתלהבות והעניין הציבורי האדיר במופע יוצא הדופן הזה.
ביום 1 באוגוסט 1971 עלו הריסון וחבריו לבמה במדיסון סקוור גארדן לשני מופעים: האחד בצהריים והשני בערב. 40,000 איש גדשו את האולם בשתי ההופעות והמדיסון סקוור גארדן התמלא באווירה של אהבה, סולידריות וכמובן שהיו שם הרבה מאוד גיטרות ומוסיקה טובה…
שני מופעים אלו הפכו לאבן דרך בהיסטוריה של מוסיקת הרוק. זו הייתה הפעם הראשונה שנערך אירוע מוסיקלי בסדר גודל כזה לטובת מטרה הומניטרית.
הריסון עצמו ביצע כמה משיריו הגדולים: כמובן את השיר שכתב על בגלדש אך גם את "Here Comes the Sun" ו־"While My Guitar Gently Weeps", ורינגו סטאר תרם גרסה נלהבת ל-"It Don't Come Easy".

אלבום וסרט תיעודי היסטורי

בהמשך להצלחה העצומה של הקונצרט, הופק אלבום משולש בשם The Concert for Bangladesh, שכלל הקלטות חיות מהמופעים במדיסון סקוור גארדן. האלבום שיצא בדצמבר 1971 והופץ על ידי Apple Records זכה לשבחים רבים, הגיע למקום הראשון במצעד האמריקאי, נמכר במיליוני עותקים וזכה בפרס הגראמי היוקרתי.

בנוסף יצא סרט שתיעד את רגעי השיא של האירוע ונתן למי שלא נכח באולם הזדמנות לחוות את עוצמתו של האירוע. הסרט הופץ ברחבי העולם והעצים את המודעות לאסון ההומניטרי שהתרחש בבנגלדש.
האלבום והסרט התיעודי שיצאו בעקבות המופע גייסו כ-8 מיליון דולר, סכום אדיר לאותם ימים. אך מעבר לתרומה הכספית, הקונצרט לבנגלדש שינה לנצח את הקשר בין מוסיקה למעורבות חברתית והוכיח שמוסיקאים יכולים לא רק לשקף את רוח התקופה, אלא גם להשפיע עליה בפועל. מסתבר כי מוסיקה בנוסף לכל מעלותיה, היא גם כוח שיכול לעיתים לשנות את המציאות. הנה פוסטר הסרט, מימין לשמאל נראים דילן, ראסל והריסון:

הסיפור המצער הוא שההכנסות מהאלבום ומהסרט הוקפאו במשך כ-10 שנים וזאת בגלל עניינים בירוקרטיים הקשורים לשלטונות המס. הסיבה לכך היא כשהקונצרט נערך, עדיין לא הוקמה קרן רשמית שתטפל בכספים. ההכנסות נכנסו לחשבון זמני והרשויות ראו בהן הכנסה רגילה החייבת במס, ולא תרומה פטורה. רק בתחילת שנות ה־80 הוסדרו העניינים המשפטיים ואז רוב הכספים שוחררו ונמסרו לארגון יוניצ"ף.

השפעת הקונצרט

אחר שקבע רף חדש למחויבותם החברתית של מוסיקאים, הפך ג'ורג' הריסון למודל לחיקוי עבור דורות של אמנים. שמונה שנים מאוחר יותר בדצמבר 1979, הלך פול מקרטני בעקבותיו ויזם את סדרת המופעים המרשימה שנועדה לסייע לפליטים מקמבודיה ששרדו את זוועות שלטון החמר רוז':

Concerts for the People of Kampuchea

 בקונצרטים אלו השתתפו להקות כמו Queen, The Who, The Clash וכך המשיך מקרטני את המסורת שהריסון החל בה: שימוש בכוחה של המוסיקה ובתהילה הציבורית כדי לרתום לבבות, לתרום ולעורר מודעות לסבל אנושי שמעבר לגבולות התרבות והמוסיקה.
דמות חשובה נוספת שהושפעה ישירות מהאירוע היה בוב גלדוף, מוסיקאי ופעיל חברתי שיזם בשנת 1985 את Live Aid, אירוע צדקה עולמי חסר תקדים למען נפגעי הרעב באתיופיה. גלדוף אף הצהיר פעמים רבות כי ההשראה העיקרית שלו לפעולה הייתה הקונצרט של הריסון.

לאחר הקונצרט

ב־16 בדצמבר 1971 נכנע הצבא הפקיסטני במזרח פקיסטן לכוחות ההודיים ולוחמי החירות הבנגלים. למחרת הוכרזה מזרח פקיסטן רשמית כמדינה עצמאית: רפובליקת בנגלדש.
המוסיקאים שנטלו חלק בפרויקט הצדקה המשיכו בדרכם המוסיקלית, כל אחד בכיוונו.
•  ג'ורג' הריסון חיזק את מעמדו כאמן בעל מחויבות מוסרית ותרבותית, והמשיך ליצור מוסיקה עם עומק רוחני ועמדה חברתית.
•  ראווי שנקר שזכה לחשיפה דרמטית בקרב הקהל המערבי, המשיך לגשר בין מזרח ומערב והפך לסמלה של המוסיקה ההודית בעולם.
•  בוב דילן ששב אל הבמה אחרי תקופה ארוכה של היעדרות, חידש את הופעותיו ועמד בפני תקופה פורה נוספת בקריירה שלו.
•  אריק קלפטון, אף שהיה במאבק עם התמכרות באותה תקופה, שב לאולפן והפך לאחד מגיבורי הגיטרה הגדולים של הרוק.
•  ליאון ראסל שהבריק בקונצרט, זכה לגל הערכה מחודש והמשיך להפיק ולנגן עם מיטב האמנים.
•  בילי פרסטון המשיך לשתף פעולה עם ג'ורג' הריסון ורינגו סטאר. בהמשך ניגן עם הרולינג סטונס ונחשב לאחד הקלידנים הטובים בדורו.

עוד כמה מילים על הריסון

ציינתי קודם כי הוא המשיך להביע עמדות חברתיות: הריסון תמך בדלאי לאמה ובמאבקו של העם בטיבט, תרם סכומים נכבדים למקדשים, למרכזי יוגה ולמוסדות חינוכיים הקשורים לתרבות ההודית. הוא תרם כספים גם לארגוני צדקה קטנים יותר שפעלו למען זכויות אדם ובין השאר תמך בפעילותו של ראווי שנקר. הריסון הוכיח כי הקונצרט למען בנגלדש לא היה עבורו גיחה חד-פעמית אל מחוזות הצדקה והחסד.
מבין חברי הביטלס, היה הריסון האהוב עלי ביותר וכמה עצוב שבשנת 2001 הוא הלך לעולמו צעיר (58) ובטרם עת.
הנה ג'ורג' הריסון במדיסון סקוור גרדן.