מחוז טאיטו (Taito) שבטוקיו הוא אחד ממחוזותיה הרבים של בירת יפן והוא שוכן בצפון מזרחה של העיר. הרבה אטרקציות נמצאות בטאיטו, בינהן רובע אסקוסה שם נמצא מקדש סנסוג'י המוקדש לאלת הרחמים. מקדש זה נחשב לעתיק ביותר בטוקיו והמבנה המקורי שלו הוקם במאה השביעית לספירה.
כאשר הגעתי לראשונה לטוקיו, התחלתי שם את ביקורי בעיר ויתכן שזו הסיבה שעד היום יש לי חיבה למקום הנפלא הזה. המקדש, הצבעים הרבים במקום, הפגודה הגדולה בת 5 הקומות, הלוטוסים בכניסה, הריח הכל כך דומיננטי של הקטורת, כל אלו היכו בי בעצמה כזו הגורמת לי עד עתה לקנא בכל מי שמגיע לראשונה למקום הזה. וכמובן גם המוני המבקרים במקום, בין אם אלו תיירים כמונו או מאמינים הבאים לשאת תפילה ולשטוח את בקשותיהם בפני קאנון (או אם תרצו גואן ין) אלת הרחמים, אשר פיסלה נמצא במקום נסתר בתוך המקדש.
לאחר הביקור במקדש נוהגים רבים לטייל ברחוב נקמיסה (Nakamise) המגיע עד לשער קמינארי (Kaminarimon) בקצה השני של הרחוב. אורכו של הרחוב הוא בערך 250 מטר וכולו חנויות שונות לממכר בגדים, חפצי אומנות, תיקים, פאות משלימות לקימונו והרבה מזכרות לתיירים. איזור מעניין, יפה וקסום.
אך בכל האיזור הזה יש עוד כמה פינות עם סיפורים מעניינים ואני ממליץ לכל מי שמגיע לשם ומיצה את השוטטות הנפלאה ברחוב נקמיסה, לנסות ולגלות. אחת הפינות האלו נמצאת ממש קרוב למקדש ובה נמצאים פסלי שתי בודהיסטוות.
קודם כל מהי בודהיסטווה?
הבודהיסטווה היא דמות בבודהיזם אשר יש לה הרבה טוב לב וחמלה והיא קרובה מאוד להגיע לשלב של הארה (נירוואנה, כלומר שחרור מהסבל – מטרתו של כל בודהיסט) אך בחרה שלא להגיע למצב זה כדי שתוכל לעזור קודם לכל היצורים האחרים. זו נשמה שהגיע למימוש והגשמה ולא צריכה יותר להתגלגל על פני האדמה, אך בחרה לעשות זאת על מנת להאיר אחרים. הבודהיסטוות אינן נחות במצב השלווה שלהם. הן אינן לכודות עוד בסמסרה (גלגל החיים) אך טרם נכנסו לנירוואנה. הן לוקחות על עצמן לגשר בין סמסרה לנירוואנה.
אלת הרחמים, היא כמובן אחת הבודהיסטוות החשובות בבודהיזם.
בחזרה לפסלים
הפסל הימני עם פרח הלוטוס ביד (תנו מבט בתמונת הנושא) הוא של אלת הרחמים. מסופר כי כאשר היא הלכה לעולמה ונשמתה עלתה למעלה, היא שמעה את בכיים של הסובלים ובחרה לחזור לעולם הפיסי. קאנון היא התגלמות של טוב-לב אוהב ורחום. כמי שנחשבת לבודהיסטווה של הרחמים, היא שומעת את בכיו של כל יצור עלי אדמות והיא המקבילה הבודהיסטית למריה הקדושה אימו של ישו.
הפסל השני הוא של בודהיסטווה בשם סיישי (Seishi). סיישי הוא דמות חשובה באחד הזרמים של הבודהיזם הנקרא זרם "הארץ הטהורה" ותפקידו הוא לעזור לאנשים עם קשיים מכל סוג שהוא (בעיות בריאות, קשיים כלכליים, חיי משפחה וכו'). בנוסף לכך, סיישי הוא סמל לחכמה.
מה הסיפור של הפסלים?
בואו נחזור כמה מאות שנים לאחור אל המאה ה-17. בתקופה זו שולטת ביפן שושלת השוגונים לבית טוקוגאווה, לאחר שמייסד השושלת טוקוגאווה אייסו איחד את המדינה תחת שלטונו. טוקיו, אז עדין בשמה הקודם "אדו" היא מבחינה מעשית עיר הבירה (פורמלית עדין קיוטו) ומתפתחת במהירות והופכת למרכז מסחרי גדול וחשוב.
בעיר חי סוחר אורז אשר לוקח תחת חסותו בחור צעיר בשם טקסה זמבה (Takase Zembe) ממחוז גונמה (צפונית לטוקיו). הוא מלמד אותו את רזי המסחר ולאחר מכן חוזר זמבה לגונמה ועושה חיל בעסקיו. גורלו של מורו ורבו לא כל כך שפר עליו וכמה שנים לאחר מכן שומע זמבה כי האיש לו הוא חב את כל הידע שלו, הלך לעולמו בחוסר כל. הידיעה הזו גורמת לו צער רב וכדי להנציח את זכרו הוא מזמין את שני הפסלים של קאנון ושל סיישי ובשנת 1678 הם מוצבים על יד מקדש סנסוג'י, במקום בו הם נמצאים עד עתה.
בשנים הקשות של מלחמת העולם השנייה, האמריקאים הפציצו את טוקיו ללא רחמים. מקדש סנסוג'י נפגע בצורה קשה והמקדש שאנו רואים שם היום, נבנה מחדש לאחר המלחמה. באורח פלא, שני הפסלים אשר נמצאים בסך הכל במרחק של כמה עשרות מטרים מהמקדש, לא נפגעו כלל. אם תרצו, יש כאן השגחה אלוהית.
אך כאן לא תם הסיפור…
חולפות להן למעלה מ- 300 שנה ואנו בשנת 1996. אחד מצאצאיו של טקסה זמבה מכהן כשגריר יפן בסרילנקה והוא מחליט ליזום שיתוף פעולה בין מקדש סנסוג'י באסקוסה לבין מקדש איסורומוניה ויהארה (Isurumuniya Vihara) אשר בעיר אנוראדאפורה (Anuradhapura). במסגרת אותו שיתוף פעולה, שולחים מסרילנקה לטוקיו קמצוץ מאפרו של בודהה ואותו אפר נמצא עד היום בפגודה בת 5 הקומות אשר מול מקדש סנסוג'י באסקוסה.
Creative Commons License by Wikimedia
זהו מקדש איסורומוניה ויהארה בסרילנקה ממנו הובא אפרו של בודהה:
כל אזור אסקוסה הוא אזור נפלא גם לבילוי של ערב. אם ברצונכם לקבל קצת מידע על אפשרויות הבילוי באסקוסה, אני ממליץ לכם להיכנס לבלוג הנפלא של חברתי אורית שגב מצא – היפנית הקטנה ולקרוא את הפוסט שלה על בילוי של ערב באסקוסה.
ועתה לענין אחר…
ראש השנה הסיני הוא חג אותו מציינים בכל המדינות הבודהיסטיות, כולל ביפן. בעוד מספר שבועות תסתיים לה שנת החזיר שהיא האחרונה במחזור 12 השנים הסיניות וביום 25 בינואר 2020, יחגגו הבודהיסטים בעולם כולו את תחילת השנה החדשה: שנת העכבר שתתחיל מחזור חדש של 12 שנים. אך מחזור 12 השנים אינו המחזור היחיד בשנים הסיניות. קיים מחזור נוסף של 5 יסודות המייצגים את כל האפשרויות הקיימות בטבע, באופי האדם וביקום ואלו הם: עץ, אש, אדמה, מים ומתכת. השנה הבאה עלינו לטובה תהיה שנת עכבר מתכת.
אני מאחל לכולם לא רק שנת 2020 טובה ומוצלחת אלא גם שנת עכבר פוריה. כמובן גם חג חנוכה שמח עם הרבה אור.
לסיום קצת מוסיקה…
אם כבר דיברנו על שנת העכבר, הרי שאין שיר המתאים יותר מאשר השיר על ספידי גונזלס, העכבר המקסיקני מהסרטים המצוירים של האחים וורנר. פאט בון ישיר לנו.
