המוסיקה תמיד הייתה אחד מאמצעי המחאה היותר פופולריים. יש במוסיקה הישראלית כמה זמרים שעסקו בנושאים מעוררי המחאה: אהוד בנאי שר על "עגל הזהב" ("אין מי שיכה על הסלע, מי ייתן כיוון, באפילה כאן נלחמים על כל פירור, סביב עגל הזהב"), רמי פורטיס ובארי סחרוף שרו על "פנתר שחור" ("מחר כשיאיר האור, לתוך היער האפל, יבוא פנתר שחור, ויטרוף את החתול, שאכל כמו חזיר, וטיפת שמנת לא השאיר"), כמובן "מחכים למשיח" של שלום חנוך אשר למרות השנים הארוכות שחלפו מאז נכתב נשמע גם היום רלוונטי מתמיד ("הציבור מטומטם ולכן הציבור ישלם"), ועוד כהנה וכהנה.
במוסיקה הפופולרית בארה"ב, הז'אנר הזה של שירי מחאה מפותח הרבה יותר. המוסיקה, הייתה אחד מאמצעי המחאה החזקים ביותר נגד מלחמת וייטנאם בארה"ב של שנות ה-60. אחד משירי המחאה היותר חזקים, נכתב בעקבות הפגנה שגלשה לפסים אלימים במיוחד ואני מדבר על מה שקרה בשיקגו בשנת 1968, אבל בואו נתחיל את הסיפור מהתחלה.
שיקגו היא בעייני אחת הערים היפות בארה"ב. זו עיר עם ארכיטקטורה נהדרת, עם פארקים גדולים כמו פארק המילניום ו"גרנט פארק" על שמו של הנשיא ה-18 של ארה"ב, עיר בה נערך מרוץ מרתון מפורסם, עיר של תרבות עם פסטיבלים ידועים בתחום המוסיקה הקלאסית, הג'אז והבלוז, עיר שעל שמה יש מחזמר מפורסם, עיר שהוציאה מקרבה אישים ידועים כמו רם עימנואל, ברק אובמה, הריסון פורד, הסופר סול בלו, הכלכלן מילטון פרידמן, זו עירו של מייקל ג'ורדן והשיקגו בולס ועוד רבים וטובים אחרים. שיקגו זכתה לכינוי "עיר הרוחות" על שום הרוחות הנושבות מכוון אגם מישיגן אשר על גדותיו היא שוכנת.
אבל הרוחות שנשבו בעיר הכל כך יפה הזו באוגוסט 1968, היו רוחות רעות מאוד.
שנות ה-60 היו שנים קשות בארה"ב. מאבקם של השחורים ושל התנועה לזכויות האזרח למען שוויון זכויות, הגיע לשיאים חדשים. כך גם המעורבות האמריקאית בווייטנאם וכמובן המאבק נגד המעורבות הזו.
שנת 1968 הייתה שנה קשה במיוחד. ב-30 בינואר 1968 פתחו כוחות הוייטקונג במתקפה קשה על הכוחות האמריקאים. המתקפה נודעה בשם מתקפת הטט משום שהיא החלה ביומה הראשון של תחילת השנה הירחית, שנת הטט. זהו היום החשוב ביותר בלוח השנה הווייטנאמי והוכרזו בו יומיים של הפסקת אש לכבודו של טט, אשר נקרא גם "חג האביב". מתקפת הטט גרמה למשבר כבד בקרב הממשל האמריקני ואמינותו של ממשל ג'ונסון, נפגעה קשות.
ב-4 באפריל 1968 נרצח מרטין לותר קינג בממפיס טנסי והשחורים במדינה פתחו בגל של מהומות קשות אשר הקיף 110 ערים שונות ברחבי המדינה.
ארה"ב עוד לא הספיקה להתאושש מהרצח הזה, וחודשיים אחר כך, ב-6 ביוני נרצח רוברט קנדי, אחיו של הנשיא המנוח ומי שהתמודד על מועמדות המפלגה הדמוקרטית לנשיאות. אם נוסיף לכך את העובדה ששנת 1968 הייתה גם שנת בחירות, נבין באיזו מסכת של מתחים הייתה נתונה המדינה. בעקבות המצב הקשה במדינה וכנראה גם בעקבות בריאותו הרופפת, הבין הנשיא לינדון ג'ונסון כי סיכויו לנצח בבחירות קלושים ולמרות שיכול היה להתמודד על קדנציה נוספת, הוא החליט לפרוש ולפנות את הבמה לסנטור יוברט האמפרי (שבסופו של דבר הפסיד לניקסון).
על הרקע הזה התכנסה בחודש אוגוסט ועידת המפלגה הדמוקרטית בשיקגו. במהלך הועידה נערכו בעיר הפגנות גדולות שמחו נגד המשך המעורבות בווייטנאם.
במהלך אחת ההפגנות האלו פרץ עימות אלים בקנה מידה גדול מאוד בין כוחות המשטרה למפגינים, רובם צעירים. הכל החל בהפגנה בגרנט פארק כאשר בחור צעיר החליט להוריד את הדגל האמריקאי שנישא שם. השוטרים פרצו אל הקהל, תפסו את הבחור והחלו להכות אותו ומכאן העניינים התדרדרו במהירות. העימות זכה בשל כך לכינוי "מהומות השוטרים". בהתנגשות ששודרה בטלוויזיה, האמריקאים נדהמו לראות כיצד משטרת שיקגו נוקטת באלימות קשה נגד המפגינים ברחובות תוך שימוש באלות ובגז מדמיע. כמות הגז המדמיע בו עשו השוטרים שימוש הייתה כל כך גדולה, עד שגז מדמיע חדר לתוך החדרים במלון הילטון. המשטרה הצדיקה את הפעולות בטענה שהמפגינים יידו אבנים, בקבוקים וזכוכיות כלפי שוטרים. המפגינים מצדם, כינו את המשטרה "חזירים". באחד הדוחות שפורסמו לאחר המהומות וזכה לשם "דו"ח ווקר" נאמר כי השוטרים תקפו קהל שקט, לא אלים ובין היתר הם נהגו באלימות כלפי אזרחים תמימים שעברו במקום ההפגנות ולא היה להם כל קשר לאירועים.
העימותים בין המפגינים למשטרה והמשפט שנערך לאחר מכן לשמונה ממנהיגי המפגינים שנעצרו תוך כדי ההפגנות, זכו לסיקור תקשורתי נרחב כאשר חלק מהעיתונאים ציין כי התמונות ששודרו מרחובות שיקגו, הזכירו להם במידה רבה את התמונות משדות הקטל בווייטנאם. אחד העיתונאים האמריקאים הידועים וזוכה פרס פוליצר, היינס ג'ונסון, סיפר שנים אחרי האירועים כי בעקבות המהומות בשיקגו ומה שעבר על ארה"ב בשנים אלו, היה בטוח כי המדינה מתפרקת. הטראומה מאותן הפגנות הייתה כל כך חזקה, שגם שנים רבות לאחר מכן לא חזרה הועידה של המפלגה הדמוקרטית להתכנס בשיקגו, עד שהגיע ברק אובמה.
סיפור משפטם של שמונת המפגינים היווה גם את ההשראה לסרט The Chicago 8 שיצא בשנת 2010.
אותם אירועים קשים בשיקגו, הונצחו גם במוסיקה.
בין המפגינים בשיקגו היו גם 4 בחורים צעירים: אלו הם דייויד קרוסבי, גרהאם נאש, סטפן סטילס וניל יאנג. לכל אחד מהם כבר היה רזומה נאה מאחוריו: קרוסבי היה קודם לכן חבר ב-Byrds, סטילס היה חבר ב-Buffalo Springfield (בה היה חבר בעבר גם ניל יאנג) ונאש הגיע לארה"ב מלהקה בריטית מצליחה בשם The Hollies שנקראה על שמו של באדי הולי. ניל יאנג הצטרף אליהם אחרון אחרי שנפרד מלהקת הליווי שלו שנקראה Crazy Horse.
בעקבות האירועים הקשים להם היה עד, כתב גרהאם נאש את שירם הידוע "שיקגו". כך כתב:
Though your brother's bound and gagged
And they've chained him to a chair
Won't you please come to Chicago
Just to sing
In a land that's known as freedom
How can such a thing be fair
Won't you please come to Chicago
For the help that we can bring
We can change the world
Re-arrange the world
It's dying … to get better
Politicians sit yourselves down
There's nothing for you here
Won't you please come to Chicago
For a ride
Don't ask Jack to help you
'Cause he'll turn the other ear
Won't you please come to Chicago
Or else join the other side
We can change the world
Re-arrange the world
It's dying … if you believe in justice
It's dying … and if you believe in freedom
It's dying … let a man live his own life
It's dying … rules and regulations, who needs them
Open up the door
Somehow people must be free
I hope the day comes soon
Won't you please come to Chicago
Show your face
From the bottom of the ocean
To the mountains on the moon
Won't you please come to Chicago
No one else can take your place
הנה הם קרוסבי, סטילס, נאש & יאנג (CSNY) עם הסיפור הקשה של אירועי אוגוסט 1968 בעיר הרוחות.
