אם הגעתם לטייל בסרביה, אני מאוד ממליץ על טיול מבלגרד דרומה לכוון זלטיבור שעל רכס האלפים הדינאריים. ואם אכן זה מה שתעשו, התחנה הראשונה בדרך דרומה, חייבת להיות הר אוולה (Avala). הר אוולה מתנשא לגובה של 511 מטר מעל פני הים ונמצא במרחק של 18 ק"מ וחצי שעת נסיעה מבלגרד דרומה.
בשלב מסוים מערכת הנווט תורה לנו לרדת מהכביש הראשי ותתחיל להוביל אותנו בשביל העולה אל ההר, בדרך מקסימה בתוך יער אמיתי, אך אנא סעו בזהירות: זו דרך מרובת פיתולים ובה נדרש הנהג להפגין מידי פעם את כישורי הנהיגה שלו.
על הר אוולה יש כמה וכמה אתרים השווים ביקור והראשון אליו מגיעים הוא האנדרטה לזכרם של הרוגי המטוס הרוסי משנת 1964. קצת קשה להבחין באנדרטה תוך כדי נסיעה מכיוון שהיא נמצאת על צלע ההר מתחת לכביש, אך ניתן לדעת כי הגענו למקום הנכון לפי העובדה כי הכביש מתרחב לפתע, יש מקום עצירה בצד ימין שלו ועמדת תצפית מצד שמאל. עוצרים את הרכב, חוצים את הכביש בזהירות וכך נראית האנדרטה הנגלית לפנינו.
מה הסיפור של האנדרטה?
בואו נחזור קצת אחורה בזמן. במשך שנים ארוכות תמכו הרוסים בסרבים בכל המאבקים שלהם לעצמאות ובכל המרידות שלהם כנגד האימפריה העותומאנית ששלטה שם שנים רבות. גם במלחמת העולם השנייה הרוסים היו בני ברית של היוגוסלביים (אז כבר היתה סרביה חלק מיוגוסלביה). ביום 20 באוקטובר 1944, שוחררה בלגרד מידי הגרמנים על ידי כוחות המחתרת בפיקודו של טיטו. הצבא האדום הרוסי הבקיע את כל הדרך עד בלגרד והגיע עד שערי העיר. מאז יום ה-20 באוקטובר הוא יום חג בבלגרד.
לקראת ה-20 באוקטובר 1964, תוכננה חגיגה גדולה: היה זה יום השנה ה-20 לניצחון על הגרמנים ולשחרור בלגרד. הרוסים, כבני בריתם של עמי יוגוסלביה החליטו לשלוח משלחת צבאית רמת דרג במיוחד כדי להשתתף באירוע החשוב שכלל מצעד צבאי בעיר הבירה.
בבוקר ה-19 באוקטובר יצא ממוסקבה מטוס אליושין ועליו כמה מבכירי המפקדים של הצבא האדום. רשימת המכובדים שהיו במשלחת כללה גם את סרגיי ביריוזוב ואת ולדימיר זדאנוב אשר הובילו את הקרבות נגד הצבא הגרמני בחזית המזרחית והיו אחראים במידה רבה למפלות שספג הצבא הגרמני בקרבות אלו. אלא שמזג האוויר באותו בוקר גורלי היה מעונן וערפילי במיוחד ובמקום לנחות בשדה התעופה של בלגרד, התרסק המטוס על צלע ההר, בדיוק במקום בו ניצבת היום האנדרטה. כל 33 נוסעי המטוס נספו באסון והם זכו להיטמן בבית העלמין של חומת הקרמלין.
לזכרם ולכבודם של ביריוזוב וזדאנוב, קראה עירית בלגרד רחובות על שמם וברית המועצות הנציחה את דמותם של השניים על גבי בולים.
ניתן לרדת אל האנדרטה דרך המדרגות שבצד שמאל, להרכין ראש לזכרם של ההרוגים ולהצטלם. האנדרטה המרשימה היא פרי יצירתו של האמן יובאן קראטוביל(Jovan Krathovil 1924-1998) ונחנכה ביום השנה לאסון, בשנת 1965. במקום גם כתובת ברוסית המספרת את סיפור ההתרסקות.
כמה מילים על האמן: לפני שהתפרסם כפסל ידוע, קנה לו קראטוביל את פרסומו דווקא כספורטאי. הוא התחרה בשחייה ובירי בחץ וקשת אך זנח את ענפי הספורט האלו לאחר מלחמת העולם השנייה. באולימפיאדת הלסינקי בשנת 1952 הוא ייצג את יוגוסלביה בתחרויות הירי ברובה למרחק 300 מטר, אך זו היתה האולימפיאדה היחידה בה השתתף. לאחריה בחר להתרכז בתחום האמנות ובשנת 1971 קיבל תואר פרופסור לאמנות מאוניברסיטת בלגרד.
לאחר שנשוב לרכב נמשיך בנסיעה קצרה עד למגרש חניה הנמצא בהמשך הדרך ומשם נעלה קצת ברגל עד שנראה ממול את האנדרטה לזכרו של החייל האלמוני. כדי להגיע לאנדרטה, יש לטפס קצת במדרגות אך המאמץ בהחלט שווה.
במלחמת העולם הראשונה היה הר אוולה זירה של קרבות קשים בין הכוחות הסרביים לבין האוסטרו-הונגרים. ב-17 באוקטובר 1915 נכבש ההר על ידי הכוחות הסרבים אשר גם קברו את מתיהם על ההר. על אחד הקברים, נכתב על צלב העץ: חייל סרבי אלמוני.
הקבר האלמוני הווה את השראה להקמת אנדרטה במקום. בשנת 1934 לאחר שסרביה כבר היתה חלק מממלכת יוגוסלביה, החליט המלך אלכסנדר הראשון שהיה המלך השני של יוגוסלביה, על הקמת אנדרטה חדשה ומפוארת יותר. מי שנקרא אל הדגל לצורך ביצוע הפרויקט, היה גדול אומני הבלקן, הפסל איוון מסטרוביץ'. האנדרטה שנחנכה בשנת 1938, נראית כמאוזולואום בו הגג נישא על ידי 8 קריאטידות ובין הקריאטידות נקבר אותו חייל אלמוני אשר נפל בקרב בשנת 1915.
הקריאטידה היא עמוד אדריכלי מפוסל בדמות אישה ניצבת. צורת עמוד זו מכונה על שם הנשים של קאריה (כפר ביוון), אשר שש כדמותן ניצבות במרפסת הדרומית של מקדש ארכתאון באקרופוליס של אתונה.
האנדרטה שתכנן מסטרוביץ' בנויה כולה משיש שחור ו-8 הקריאטידות מייצגות את 8 הלאומים השונים של בני יוגוסלביה: בוסנים, מונטנגרים, דלמטים, קרואטים, סלובנים, בני חבל וויוודינה שבצפון סרביה, סרבים ותושבי קוסובו. מכיוון שכל קריאטידה מייצגת לאום אחר, כל אחת מהן שונה מחברותיה בצורתה.
למרות שמו של האתר, הוא משמש היום גם כאתר הנצחה לחללי 3 מלחמות שונות: שתי מלחמות הבלקן שהתחוללו בשנים 1912-1913 ולחללי מלחמת העולם הראשונה (1914-1918). ואכן על קברו של החייל האלמוני נכתב 1912-1918.
העובדה כי שם נמצא קברו של חייל אלמוני משנת 1915, אינה הסיבה היחידה בגללה בחר המלך את הר אוולה כאתר הנצחה. יש לכך סיבה נוספת: בשנים בהן נשלטה סרביה על ידי העותומנים, פרצו שם מרידות רבות כנגד השלטון הזר. אחת המרידות הקשות האלו פרצה בשנת 1804 בהר אוולה ומאז המקום כמעט מקודש עבור הסרבים.
המקום כולו מטופח, נקי ובכל פעם שהגעתי לשם ראיתי את עובדי הניקיון המשקיעים בשמירת האתר. אם נעשה סיבוב מסביב לאנדרטה, נזהה בקלות את המקומות בהן היא נפגעה כתוצאה מהפצצות כוחות נאט"ו בזמן משבר קוסובו. הפצצות אלו זכו לשם "מבצע כח מאוחד" ונמשכו בין 24 במרץ ל-10 ביוני 1999. הנזקים לא תוקנו עד היום וזו מעין עדות אילמת לאחד המשברים הקשים שידעה סרביה, בסך הכל 4 שנים לאחר תום מלחמת האזרחים.
האתר הוגדר כאתר בעל חשיבות תרבותית מיוחדת על ידי הרפובליקה של סרביה ובמקום נערכים טקסים בתאריכים בעלי חשיבות היסטורית מיוחדת: החג הלאומי הסרבי (15 בפברואר, יום השנה למרד הסרבי נגד הטורקים ב-1804) וימי הניצחון (9 במאי – הניצחון על גרמניה הנאצית, 15 בספטמבר – הניצחון בחזית סלוניקי במלחמת העולם הראשונה).
מהאנדרטה המרשימה הזו אנו נחזור לרכב וניסע מעט במורד הכביש עד שנגיע למגדל התקשורת הגבוה. לא ניתן לפספס את המגדל הזה והוא נראה היטב מכל מקום בסביבה (תמונת הנושא).
מגדל התקשורת הראשון נבנה על הר אוולה בשנת 1965 אך מגדל זה הופצץ על ידי נאט"ו בזמן המשבר בקוסובו בשנת 1999 ונהרס. רק 7 שנים מאוחר יותר בשנת 2006 הוחל בבניית המגדל החדש שנפתח בשנת 2011 ונכון להיום הוא המגדל הגבוה ביותר בבלקן: 205 מטר.
המגדל החדש מושך אליו למעלה מ-150 אלף מבקרים מידי שנה אשר עולים אל שתי נקודות התצפית: אחת עם קפטריה נחמדה בה ניתן לשבת ובמחיר הכניסה לקבל גם משקה (משקה קל, קפה, או בירה) ונקודת תצפית נוספת שהיא נטולת קפטריה. כאשר מזג האוויר נאה והראות טובה, הנופים הנראים משם יפים במיוחד: כל חבל שומדיה מדרום, בלגרד וחבל וויבודינה מצפון. אני ממליץ על עליה לתצפית עם הקפיטריה והסנפת הנוף המדהים הזה תוך כדי לגימת בירה קרה וצוננת.
לאחר הירידה מהמגדל מומלץ להמשיך בנסיעה דרומה אל עבר העיר טופולה, אך זה כבר נושא לפוסט אחר.
לסיום קצת מוסיקה
גוראן ברגוביץ נחשב היום לאחד מגדולי המלחינים בבלקן. הוא בן לאם סרבית ואב קרואטי והוא מחלק את זמנו בין בלגרד לפריס. את פרסומו העולמי קנה לו בעקבות כתיבת מוסיקה לסרטים כאשר פס הקול הידוע ביותר שלו הוא זה שכתב ל"שעת הצוענים" של אמיר קוסטוריצה. בשנת 2013 הופיע ברגוביץ בפסטיבל הג'אז בוינה ופתח את ההופעה עם השיר הידוע בלה צ'או (Bella Ciao). אם תרצו לקרוא עוד קצת על השיר הזה, תוכלו לעשות זאת בבלוג של עמירם צברי.
