לפעמים שם אחד מצליח לחבר בין עולמות שאיש לא היה מעלה על דעתו לקשור ביניהם. האחד הוא נהר אפל מן המיתולוגיה היוונית, הגבול שבין עולם החיים לעולם המתים, והאחר הוא שמה של אחת מלהקות הרוק המצליחות של שנות ה-70 וה-80. שניהם נקראים סטיקס (Styx). האם מדובר בשם שנבחר במקרה, או שיש בו הד רחוק לאחד הסיפורים העתיקים ביותר של התרבות המערבית? כדי לגלות זאת נצטרך לצאת למסע שיתחיל בעולם האלים של יוון העתיקה ויסתיים על במות הרוק של ארה"ב.
הגבול שבין החיים למתים
במיתולוגיה היוונית לא היה סטיקס עוד נהר רגיל. הוא סימל את הגבול האחרון, זה שממנו אין דרך חזרה. על פי האמונה, כל נשמה שסיימה את חייה הייתה צריכה לחצות את מימיו בדרכה אל ממלכתו של האדס, אל השאול. את המעבר הוביל כָּארוֹן (Charon), הספן הזקן שהסיע את הנשמות בסירתו תמורת מטבע. משום כך נהגו בני המשפחה להניח מטבע בפיו של המת לפני קבורתו, כדי שישמש כשכרו של כארון. מי שלא זכה לקבורה ראויה, או שלא נשא עמו את המטבע, נידון על פי המסורת לכך שנשמתו תישאר על גדות הנהר במשך שנים ארוכות, מבלי שתוכל לחצותו ולהשלים את מסעה אל עולם המתים. בעיני היוונים הייתה זו אחת הסיבות לכך שקבורה נחשבה לחובה קדושה, גם בימי מלחמה ובאסונות.
למרות פרסומו, סטיקס לא היה הנהר היחיד של השאול. על פי המיתולוגיה היוונית הקיפו את ממלכת המתים חמישה נהרות, שלכל אחד מהם הייתה משמעות משלו. אכרון (Acheron) נודע כ"נהר הצער", קוקיטוס (Cocytus) כ"נהר הקינות", פלגתון (Phlegethon) כ"נהר האש", ולתה (Lethe) כ"נהר השכחה". ממימיו של הלתה שתו הנשמות כדי לשכוח את חייהן הקודמים לפני שהמשיכו בדרכן בעולם המתים. מעל כולם ניצב סטיקס – הנהר הקדוש והחשוב ביותר, שהפך לסמל הגבול שבין החיים למתים.
אלא שמעמדו של סטיקס לא נבע רק מתפקידו בעולם המתים. בעיני היוונים היה זה נהר קדוש כל כך, עד שאפילו האלים עצמם ייחסו לו כוח מיוחד. גם זאוס, מלך האלים, לא עמד מעל מעמדו של הנהר.
השבועה שאפילו זאוס לא העז להפר
במיתולוגיה היוונית נחשבה השבועה בנהר סטיקס למחייבת ביותר. כאשר אחד האלים ביקש לתת משנה תוקף לדבריו, הוא נשבע במימיו של הנהר הקדוש. הפרת שבועה כזו לא הייתה עבירה קלה, אלא פגיעה בסדר הקוסמי עצמו.
לפי המשורר הסיודוס (Hesiod), אל שהעז להישבע לשווא בסטיקס נענש בחומרה. תחילה היה שרוי במשך שנה שלמה במעין תרדמת מבלי שיוכל לטעום נקטר או אמברוסיה, מזונם ומשקם של האלים. לאחר מכן הורחק מחברת האלים למשך תשע שנים נוספות, ורק בשנה העשירית הורשה לשוב ולהשתתף במועצות האולימפוס.
מעמדו של סטיקס היה אפוא יוצא דופן. הוא לא היה רק הנהר המפריד בין החיים למתים, אלא גם סמל לאמת ולהבטחה שאין להפר, כוח שמעליו אפילו האלים לא העזו לעמוד.
עקב אכילס – אבל לא אצל הומרוס
אם יש סיפור אחד שהפך את נהר סטיקס למוכר גם למי שמעולם לא קרא את המיתולוגיה היוונית, הרי שזהו סיפורו של אכילס.
על פי המסורת, ביקשה אימו, הנימפה תטיס (Thetis), להפוך את בנה לבלתי פגיע. לשם כך טבלה אותו במימי נהר סטיקס, שהעניקו לגופו חסינות מפני כל פגיעה. אלא שבזמן הטבילה אחזה אותו בעקבו, וחלק קטן זה של גופו לא בא במגע עם המים. שנים לאחר מכן, במהלך מלחמת טרויה, פגע חץ שנורה לעברו בדיוק באותו מקום והביא למותו. מכאן נולד גם הביטוי המוכר "עקב אכילס" – נקודת התורפה הקטנה שעלולה להפיל גם את החזק ביותר.
אלא שכאן מסתתר פרט מעניין שרבים אינם מכירים. באיליאדה של הומרוס, המקור הקדום והחשוב ביותר לסיפור מלחמת טרויה, אין כל אזכור לכך שאכילס נטבל בנהר סטיקס או שהיה בלתי פגיע. הומרוס מתאר את אכילס כלוחם אדיר, אך אנושי לחלוטין. רק מאות שנים מאוחר יותר החלו סופרים ומשוררים להוסיף את סיפור הטבילה בסטיקס, והוא הפך בהדרגה לאחד הסיפורים המזוהים ביותר עם הגיבור היווני.
Creative Commons license
סטיקס אחרי יוון העתיקה
גם לאחר שקיעתו של העולם העתיק, המשיך נהר סטיקס לזרום בדמיונם של בני האדם. במשך מאות שנים שבו אליו סופרים, משוררים, ציירים ומלחינים. במאה ה-14 שילב אותו דנטה אלגיירי ב"קומדיה האלוהית", שם הפך סטיקס לביצה אפלה המקיפה את העיר דיס (Dis), ובה נענשו החוטאים בזעם ובכעס. כך זכה הנהר המיתולוגי לחיים חדשים גם בתוך תפיסת העולם הנוצרית של ימי הביניים.
אחד הייצוגים המפורסמים ביותר של הסצנה נוצר ב-1822 על ידי הצייר הצרפתי אז'ן דלקרואה. בציורו "סירתו של דנטה" נראים דנטה & ורגיליוס חוצים את ביצת סטיקס בסירתו של פלגיאס, בעוד נשמות החוטאים נאחזות בדפנות הסירה. ברקע נראית עיר דיס הבוערת, שאליה מועדות פניהם.
Creative Commons license
גם בתקופות מאוחרות יותר המשיך סטיקס להופיע ביצירות ספרות, באמנות, בקולנוע ואפילו באסטרונומיה. כאשר חללית המחקר New Horizons הגיעה למערכת פלוטו בשנת 2015, היא צילמה מקרוב עולם שגם בשמות ירחיו ניכרת השפעת המיתולוגיה היוונית: כארון (Charon) – הספן המשיט את הנשמות אל השאול, קרברוס (Kerberos) – הכלב השומר על שערי השאול, הידרה (Hydra) – המפלצת רבת הראשים, ניקס (Nix) – הקרוי על שמה של אלת הלילה היוונית, וכמובן גם סטיקס (Styx) – הנהר המפריד בין עולם החיים לעולם המתים.
Creative Commons license
נדמה כי סטיקס חדל להיות רק נהר מן המיתולוגיה והפך לסמל: סמל לגבול שאין לחצות, למסע אל הלא נודע ולעולם המסתורי שמעבר למה שעינינו יכולות לראות. השאלה המתבקשת היא כיצד מצא את דרכו שמו של נהר מיתולוגי אל עולם הרוק. התשובה מובילה אותנו לשיקגו של תחילת שנות ה-70.
בשנת 1972 חיפשו כמה מוסיקאים צעירים שם חדש ללהקתם. על פי הסיפור המקובל, אחד מחברי הלהקה פתח ספר ובו שמות אפשריים, וכשהגיע לשם "סטיקס", נעצר. השם היה קצר, מסתורי, קליט, ובעיקר כזה שקשה לשכוח. חברי הלהקה אהבו את הצליל, אימצו אותו, וכך נולדה להקת סטיקס.
האם הבחירה נעשתה בגלל משמעותו המיתולוגית של השם? כנראה שלא. חברי הלהקה סיפרו לאורך השנים שהשם פשוט מצא חן בעיניהם. אלא שמרגע שאומץ, החל השם סטיקס לקבל חיים חדשים: הפעם לא כנהר מן המיתולוגיה, אלא כאחת מלהקות הרוק המצליחות בארצות הברית.
מהנהר אל הבמות
במהלך שנות ה-70 וה-80 הפכה סטיקס לאחת מלהקות הרוק המצליחות בארצות הברית. היא שילבה בין רוק מתקדם, רוק קלאסי ומלודיות קליטות, והצליחה לפנות בעת ובעונה אחת גם לחובבי הרוק הכבד יותר וגם לקהל רחב שחיפש שירים שניתן לשיר יחד בהופעות.
אלבומים כמו The Grand Illusion ,Pieces of Eight ו-Paradise Theatre, נמכרו במיליוני עותקים, ושירים כמו Come Sail Away ,Renegade ,Babe ,Boat on the River ו-Mr. Roboto, הפכו ללהיטים גדולים. במשך שנים הייתה סטיקס אחת הלהקות המזוהות ביותר עם הרוק האמריקאי, וגם כיום היא ממשיכה להופיע בפני קהל גדול ברחבי העולם.
יותר מ-50 שנה לאחר שאימצה הלהקה את השם סטיקס, היא עדיין ממשיכה להופיע על במות ברחבי העולם. מעטות הלהקות שהצליחו להעניק חיים חדשים לשם עתיק כל כך. נראה שגם במקרה הזה, הנהר המיתולוגי הצליח להעניק ללהקה סוג של אלמוות.
המיתולוגיה עולה על הבמה
להקת סטיקס לא הייתה היחידה שהביטה אל העולם העתיק בחיפוש אחר שם. להקתם של ואנגליס ודמיס רוסוס נקראה "בנה של אפרודיטה" (Aphrodite's Child) על שמה של אלת האהבה היוונית. גם להקת "אירופה" נושאת שם שמקורו במיתולוגיה: אירופה הייתה הנסיכה הפיניקית שזאוס חטף לכרתים בדמות שור לבן, ועל שמה נקראה היבשת. עם זאת, אין עדות לכך שחברי הלהקה בחרו בשם דווקא בשל הקשר המיתולוגי.
המיתולוגיה היוונית לא סיפקה רק שמות ללהקות, אלא גם השראה לשירים. כך למשל להקת Cream (אריק קלפטון, ג'ק ברוס וג'ינג'ר בייקר) הקליטה את Tales of Brave Ulysses. יוליסס הוא שמו הרומי של אודיסאוס, מגיבוריה הגדולים של המיתולוגיה היוונית. גם לד זפלין העניקה לשירה Achilles Last Stand את שמו של גדול גיבורי מלחמת טרויה. ואפילו כארון, שאותו פגשנו בתחילת הסיפור, הגיע אל עולם הרוק: בשירו של כריס דה ברג Don't Pay the Ferryman משנת 1982 מופיע משיט מסתורי, שדמותו נשענת על כארון ועל המסורת של תשלום למשיט המעביר את הנשמות אל עולם המתים.
Creative Commons license
מיתוסים אינם מתים
כאשר נוצרו סיפורי המיתולוגיה היוונית, איש לא העלה בדעתו שיחלפו אלפי שנים, אימפריות יקומו וייפלו, דתות יתחלפו ותרבויות ישתנו, ובכל זאת שמו של נהר אחד ימשיך להישמע ברחבי העולם.
זו בעייני גדולתם האמיתית של מיתוסים. הם אינם מבקשים שיאמינו בהם, אלא רק שימשיכו לספר אותם. בכל דור הם מוצאים לעצמם מספרי סיפורים חדשים, וכל תקופה מעניקה להם משמעות אחרת. לפעמים הם נשארים כמעט כפי שנולדו, ולפעמים הם לובשים צורה חדשה לגמרי, ועדיין מצליחים לגעת גם במי שאינו יודע כלל מה היה מקורם.
אלא שסטיקס הייתה שונה. היא לא נקראה על שם אל או גיבור, אלא על שמו של אותו נהר מסתורי, שהיוונים ראו בו את הגבול שבין עולם החיים לעולם המתים: סמל מיתולוגי בן אלפי שנים, שמצא את דרכו גם אל עולם הרוק.
לסיום, כמובן מוסיקה
בחרתי לסיים עם Boat on the River של סטיקס. השיר נכתב על ידי טומי שואו (Tommy Shaw) והופיע בשנת 1979 באלבום Cornerstone. באופן מעניין, בארצות הברית הוא לא יצא כסינגל, אך באירופה הפך לאחד מלהיטיה הגדולים של הלהקה. במדינות אחדות, אף הגיע לראש מצעדי הפזמונים.
מוצג על פי כללי שימוש הוגן
בשונה מלהיטי הרוק הגדולים של סטיקס, Boat on the River הוא שיר אקוסטי ואינטימי, שבו המנדולינה של טומי שואו והאקורדיון של דניס דה-יאנג, יוצרים אווירה כמעט עממית. אין לשיר כל קשר ישיר לנהר סטיקס מן המיתולוגיה, ובכל זאת, קשה שלא לחייך למראה הצירוף הזה: להקה שנקראה על שמו של הנהר המפורסם ביותר בעולם העתיק, שרה גם על סירה השטה בנהר.
וכמו נהר סטיקס עצמו, גם הסיפורים הגדולים באמת אינם מגיעים לעולם אל קו הסיום. הם רק ממשיכים לזרום מדור לדור.
