תגית: ארה"ב

וושינגטון, בירת ארצות הברית, ראתה לאורך השנים אין ספור הפגנות. אך זו של קיץ 1932 הייתה שונה מכל האחרות. לא היו אלו פועלים שובתים, סטודנטים או פעילי זכויות אדם. גם לא חקלאים או חברי איגודים מקצועיים. היו אלה אלפי יוצאי מלחמת העולם הראשונה – המלחמה שעדיין הייתה אז מוכרת בשם "המלחמה הגדולה" – אנשים שלחמו

כמעט על כל שולחן במסעדה אמריקאית, עומד בקבוקון קטן עם פקק אדום. רובנו מטפטפים ממנו כמה טיפות על הסטייק, על הפיצה או על הצ'יפס, מבלי להקדיש לכך מחשבה נוספת. אך המסע של אותו בקבוק התחיל הרבה לפני שהומצאה המכונית, לפני שהוקמה חברת קוקה-קולה, ואפילו הרבה לפני שבני אדם הגיעו לאזור שהוא כיום לואיזיאנה. כדי להבין

בבוקר יום ראשון 9 באפריל 1939, החלו אלפי אנשים לנהור אל הלינקולן ממוריאל (Lincoln Memorial) בוושינגטון. הם הגיעו מכל רחבי העיר, שחורים ולבנים, צעירים ומבוגרים, סקרנים שבאו לשמוע זמרת מפורסמת לצד אנשים שהבינו כי הם עומדים להיות עדים לרגע היסטורי. חלקם עמדו על המדשאות הרחבות המשתרעות מול האנדרטה, אחרים טיפסו על הגבעות שמסביב בניסיון למצוא

יש ערים בארצות הברית שנראות אמריקאיות לחלוטין כבר מן הרגע הראשון. ניו אורלינס (New Orleans) לבטח אינה אחת מהן. כבר במהלך סיור ראשוני ברובע הצרפתי (French Quarter), הרובע ההיסטורי העתיק והמפורסם ביותר של העיר, נדמה כי נכנסים לעולם אחר. החצרות הפנימיות, הבתים הצבעוניים, מרפסות הברזל המעוטרות והצלילים הבוקעים מן הברים השוקקים של רחוב בורבון (Bourbon

מאז שעמדתי על דעתי, יש לי חיבה עמוקה לנינה סימון. החיבה הזאת מעולם לא נבעה רק מהמוסיקה שלה. נינה סימון תמיד הייתה בעיניי הרבה יותר ממוסיקאית, הרבה יותר מקול יוצא דופן, מפסנתרנית מחוננת או מזמרת גדולה. היא ייצגה עמדה, היא הייתה מצפון, והקול שלה מעולם לא נועד להרגיע או לבדר: קולה הכריח את המאזין להקשיב

בקיץ 1942 ירד שקט מוזר על אולפני ההקלטות של ארה"ב. במקום שבו נהגו התזמורות לנגן ללא הפסקה, עמדו לפתע המיקרופונים דוממים. תזמורות הג'אז חדלו להקליט, התזמורות הסימפוניות הפסיקו את עבודתן, ואולפני ההקלטה הגדולים נסגרו בזה אחר זה. לא הייתה זו תקלה טכנית ולא קיצוץ חירום. זו הייתה שביתה. איגוד המוסיקאים האמריקאי הכריז מלחמה על תעשיית