תגית: מחאה

בבוקר יום ראשון, 15 בספטמבר 1963, ירדה קבוצה של בנות צעירות במדרגות אל מרתף הכנסייה הבפטיסטית שברחוב 16 בעיר בירמינגהאם שבאלבמה. עוד מעט תתחיל תפילת יום ראשון, והן התכוננו להצטרף למקהלת הילדים של הכנסייה. הן לבשו שמלות חג, סירקו את שיערן והתלחשו בהתרגשות שלפני השירה. עבור חלקן זו הייתה הפעם הראשונה שבה ישירו בפני הקהל.

ב-50 השנים האחרונות זכו אומנים אפריקאים רבים להכרה ותהילה בינלאומית, אך רק אמנית אחת זכתה לתואר " קולה של אפריקה". זוהי כמובן מרים מקבה. את מה שהייתה מרים מקבה לשחורים, ניתן אולי להשוות רק למה שהייתה מרסדס סוסה לדוברי הספרדית בדרום אמריקה. מרים מקבה התפרסמה לא רק בזכות היותה זמרת מחוננת אשר שילבה בשירתה ג'אז, בלוז

המוסיקה תמיד הייתה אחד מאמצעי המחאה היותר פופולריים. יש במוסיקה הישראלית כמה זמרים שעסקו בנושאים מעוררי המחאה: אהוד בנאי שר על "עגל הזהב" ("אין מי שיכה על הסלע, מי ייתן כיוון, באפילה כאן נלחמים על כל פירור, סביב עגל הזהב"), רמי פורטיס ובארי סחרוף שרו על "פנתר שחור" ("מחר כשיאיר האור, לתוך היער האפל, יבוא

לוס אנג'לס שבקליפורניה היא עיר נהדרת.  העיר הוקמה ב-4 בספטמבר 1781 על ידי המושל הספרדי פליפה דה נווה (Felipe de Neve) ובשנת 1821 הפכה לחלק ממקסיקו. רק בשנת 1848 לאחר מלחמת ארצות הברית-מקסיקו, נרכשו לוס אנג'לס ושאר מדינת קליפורניה על ידי ארצות הברית במסגרת הסכם גואדלופה הידלגו. היום משמשת לוס אנג'לס כמרכז עסקי חשוב מאוד ויש

ההיסטוריה האמריקאית מלאה בסיפורים על עוותי דין. העוותים הם לשני הצדדים: פעם לחומרא ופעם לקולא (אין כאן שגיאת כתיב…), הכל תלוי כמובן בזהותו של הנאשם או הנאשמים. כאשר על כיסא הנאשמים ישב אדם שחור או מהגר, הוא נידון בדרך כלל לכף חובה וכאשר הנאשם היה אדם לבן, הוא נהנה מהקלה בדינו. יש בדברים שלי אולי