
וושינגטון, בירת ארצות הברית, ראתה לאורך השנים אין ספור הפגנות. אך זו של קיץ 1932 הייתה שונה מכל האחרות.
לא היו אלו פועלים שובתים, סטודנטים או פעילי זכויות אדם. גם לא חקלאים או חברי איגודים מקצועיים. היו אלה אלפי יוצאי מלחמת העולם הראשונה, אנשים שלחמו במדי צבא ארצות הברית רק 14 שנים קודם לכן. הם הגיעו אל בירת המדינה כדי לדרוש מהממשלה לקיים הבטחה שניתנה להם לאחר המלחמה.
החיילים שבאו לגבות חוב
כששבו מאות אלפי החיילים האמריקאים ממלחמת העולם הראשונה בשנת 1918, הם התקבלו אמנם כגיבורים, אך רבים מהם חשו כי ההוקרה הסתיימה במילים יפות. במהלך שירותם הצבאי הם השתכרו סכומים נמוכים בהרבה מאלה שיכלו להרוויח בעבודות אזרחיות, ורבים חזרו הביתה לאחר חודשים ואף שנים שבהן משפחותיהם התקשו מאוד להתפרנס.
הלחץ הציבורי הלך וגבר, ובשנת 1924 אישר הקונגרס חוק שנועד לפצות את יוצאי המלחמה על ההפסדים הכלכליים שנגרמו להם. אלא שהפיצוי לא ניתן במזומן. כל חייל קיבל תעודה שהבטיחה לו מענק כספי, אך את רובו יוכל לפדות רק בשנת 1945, יותר מ-20 לאחר סיום המלחמה.
באותם ימים לא נראה היה שמדובר בבעיה. הכלכלה האמריקאית פרחה, לא חסרו בשוק מקומות עבודה, ורבים מן הוותיקים האמינו שיוכלו להמתין בסבלנות.
ואז הגיע אוקטובר 1929.
קריסת הבורסה בניו יורק בשנת 1929 סימנה את תחילתו של השפל הגדול. בתוך זמן קצר נסגרו מפעלים, בנקים התמוטטו ומיליוני אמריקאים איבדו את עבודתם. המשבר פגע לא רק בערים: במישורים הגדולים נוספו לכך גם שנות הבצורת הראשונות, שהיו תחילתה של תקופת "קערת האבק" (Dust Bowl) והעמיקו את מצוקתם של החקלאים. רבים מאותם חיילים לשעבר מצאו את עצמם ללא פרנסה, ללא חסכונות ולעיתים אף ללא קורת גג. עבורם, תעודת הבונוס שכבר הייתה בידיהם, חדלה להיות הבטחה לעתיד והפכה לקרש ההצלה היחיד שנותר להם. הם לא ביקשו תוספת חדשה או מענק מיוחד. הם ביקשו לקבל כבר עכשיו כסף שהממשלה כבר התחייבה לשלם להם בעתיד.
הדרך לוושינגטון
באביב 1932 החלו להגיע מכל רחבי ארצות הברית ותיקי מלחמת העולם הראשונה אל וושינגטון. חלקם עלו על רכבות משא, אחרים נסעו במשאיות, במכוניות ישנות או פשוט צעדו ברגל קטעים ארוכים. רבים מהם נשאו בגאווה את דגל ארצות הברית. הם לא ראו את עצמם כמורדים, אלא פטריוטים שבאו להזכיר לממשלתם הבטחה שניתנה להם. לרבים מהם לא היה כמעט כסף, אך הייתה להם מטרה אחת: לשכנע את הקונגרס להקדים את תשלום הבונוס שהובטח להם.

Creative Commons license
מי שעמד בראש ההתארגנות, היה רב-סמל לשעבר שלחם באירופה במלחמת העולם הראושנה. שמו היה וולטר וווטרס (Walter Waters) והוא הציע לקרוא למחאה בשם – Bonus Expeditionary Force, כמחווה לשמו של חיל המשלוח האמריקאי (American Expeditionary Forces). העיתונות אימצה במהרה כינוי קצר יותר, והוא נחרת בזיכרון ההיסטורי בשם "צבא הבונוס" -The Bonus Army.

Creative Commons license
ככל שנקפו השבועות הלך מספר המפגינים וגדל, ובסופו של דבר הגיעו לוושינגטון כ-17,000 יוצאי צבא. יחד עם בני משפחותיהם ותומכים נוספים צמח המחנה לכ-40,000 בני אדם.
רבים מהם התיישבו באזור הביצתי שעל גדות נהר האנאקוסטיה (Anacostia River), שם הקימו במו ידיהם עיר ארעית של אוהלים, צריפים ופחונים. למרות התנאים הקשים, המחנה לא היה אוסף אקראי של בקתות. הוותיקים הקימו מטבחים משותפים, מרפאה, שירותי ניקיון ואף ארגנו שמירה פנימית כדי לשמור על הסדר. הם ביקשו להוכיח לציבור האמריקאי כי הם אינם אספסוף או פורעי חוק, אלא חיילים לשעבר המבקשים יחס הוגן מהמדינה.

Creative Commons license
עד מהרה הפך המחנה לאחת האטרקציות המדוברות ביותר בבירה. עיתונאים, פוליטיקאים וסקרנים רבים, הגיעו לראות במו עיניהם את העיר המאולתרת שקמה לא הרחק מבנין הקפיטול. עבור חלק מהאמריקאים, הייתה זו עדות מרגשת למצוקתם של הוותיקים. אחרים ראו בה איום על הסדר הציבורי ואף חששו כי גורמים קיצוניים מנסים לנצל את המחאה.
המאבק לא התנהל רק ברחובות. ברחבי ארצות הברית הודפסו כרזות, עלונים ואף "בולי תעמולה" שנשאו את הסיסמה Pay the Bonus. אלו לא היו בולי דואר רשמיים, אלא מה שמכונה "בולי סינדרלה" (Cinderella Stamps), כינוי לבולים שנראו כבולי דואר, אך שימשו למטרות תעמולה, פרסום או גיוס תמיכה ציבורית. במקרה זה, הם נועדו להזכיר לציבור ולמחוקקים את ההבטחה שניתנה ליוצאי מלחמת העולם הראשונה, ולהגביר את הלחץ להקדמת תשלום הבונוס. באותם ימים אפשר היה למצוא אותם מודבקים על מעטפות, כרוזים ומסמכים – תזכורת קטנה לכך שמאחורי כל בול עמד ותיק מלחמה שהמתין שהמדינה תקיים את התחייבותה.

Creative Commons license
התקווה שנגוזה
במשך שבועות עקבו הוותיקים בדריכות אחר הדיונים בקונגרס. חברי בית הנבחרים אישרו הצעת חוק שנועדה להקדים את תשלום הבונוס, והמחנה התמלא בתקווה. נדמה היה שהמאבק נושא פרי.
אלא שב-17 ביוני 1932 הגיעה המכה. הסנאט דחה את ההצעה, והבונוס לא אושר. רבים מן המפגינים הבינו כי אין עוד סיבה להישאר בוושינגטון והחלו לשוב לבתיהם. אחרים החליטו להישאר בתקווה שהנשיא הרברט הובר (Herbert Hoover) או הקונגרס, ישנו את עמדתם. מחנה האוהלים שעל גדות נהר האנאקוסטיה המשיך להתקיים, אך האווירה השתנתה: את התקווה החליפו תסכול, אכזבה וחוסר ודאות.

Creative Commons license
בממשל, ובראשו הנשיא, גבר החשש שהמחנה שנותר על כנו למרות דחיית החוק, יהפוך למוקד של אי שקט. בעיצומו של השפל הגדול חשש הובר כי המשך קיומו של המחנה יעודד מחאות נוספות ויערער את הסדר הציבורי. אף שלא נמצאו ראיות לכך שהמחאה הייתה מאורגנת בידי גורמים קיצוניים, היו בממשלה ובתקשורת מי שהזהירו מפני חדירת קומוניסטים ואנרכיסטים לשורות המפגינים. בעיצומו של השפל הגדול, כאשר הפחד מאי יציבות חברתית הלך וגבר, די היה בחששות הללו כדי להשפיע על האופן שבו התייחס הממשל למחאה.
היום שבו הצבא פנה נגד חייליו
ב-28 ביולי 1932 הגיע המתח לשיאו. הכול החל כאשר משטרת וושינגטון ניסתה לפנות כמה מבנים שבהם התבצרו חלק מן המפגינים סמוך לקפיטול. במהלך העימות נפתחה אש, ממנה נהרגו שני מפגינים יוצאי מלחמת העולם הראשונה. הידיעה הגיעה במהירות אל הבית הלבן. הנשיא הובר הורה לצבא לסייע בפינוי המפגינים מן האזור הממשלתי, אך הדגיש כי אין לחצות את הגשר אל המחנה המרכזי שעל גדות נהר האנאקוסטיה.
על ביצוע המשימה הופקד ראש המטה של צבא ארצות הברית, הגנרל דאגלס מקארתור. בשנים הבאות מקארתור יהפוך לאחד המפקדים המפורסמים והמשפיעים ביותר בהיסטוריה האמריקאית, ויוביל את כוחות ארצות הברית בזירת האוקיינוס השקט במלחמת העולם השנייה. תחת פיקודו יצאו הכוחות לפינוי המחנה. כוחות הפינוי כללו מאות חיילים, יחידות פרשים ושישה טנקים קלים, שעליהם פיקד קצין צעיר שעתיד היה להתפרסם בכל העולם – ג'ורג' פטון. בין קציני המטה של מקארתור היה גם מייג'ור צעיר נוסף, דווייט אייזנהאואר – מי שעתיד לפקד על כוחות בעלות הברית במלחמת העולם השנייה ולהיבחר לימים לנשיא ארצות הברית.

Creative Commons license
עבור תושבי וושינגטון היה זה מחזה בלתי נתפס. אותם רחובות שבהם נערכו בדרך כלל מצעדים צבאיים חגיגיים התמלאו לפתע בחיילים חמושים שנשלחו לפנות יוצאי מלחמה אמריקאים. החיילים התקדמו כשהם משתמשים בגז מדמיע כדי לפזר את ההמון. המפגינים נסוגו בהדרגה לעבר הגשר המוביל למחנה הגדול באנאקוסטיה. שם, לפי הוראות הנשיא, היה אמור המבצע להסתיים.
אלא שמקארתור היה משוכנע שהמחנה כולו מהווה סכנה לסדר הציבורי. בניגוד להוראתו המפורשת של הובר, הוא החליט להמשיך את המבצע, חצה את הגשר עם כוחותיו והורה לפנות גם את המחנה המרכזי.
בתוך שעות אחדות עלו באש מאות אוהלים וצריפים. משפחות נמלטו עם מעט החפצים שהצליחו להציל, ועשן סמיך כיסה את האזור. התמונות שפורסמו בעיתוני ארצות הברית זעזעו רבים. לפתע נחשף הציבור למראה שכמעט איש לא העלה על דעתו: חיילים אמריקאים, מצוידים בקסדות, רובים וטנקים, מפנים בכוח אנשים אשר רק 14 שנים קודם לכן לבשו גם הם מדים ונלחמו למען אותה מדינה.
יש בכך אירוניה היסטורית מרה. דאגלס מקארתור, ג'ורג' פטון ודווייט אייזנהאואר עתידים היו להפוך כעבור שנים אחדות לשלושה מגיבוריה הגדולים של ארצות הברית במלחמת העולם השנייה. אולם בקיץ 1932 הם ניצבו מן העבר השני של המתרס, מול יוצאי מלחמת העולם הראשונה, אנשים שחלקם אף שירתו במלחמה זו תחת פיקודם הישיר או במסגרת הכוחות שעליהם פיקדו. במקום להובילם בשדה הקרב, הם השתתפו כעת בפינוי בכוח של מחאתם.
התמונות שטלטלו את אמריקה
עמודיהם הראשונים של העיתונים המחישו את עוצמת האירוע: אוהלים וצריפים בוערים, ותיקי מלחמה נמלטים עם בני משפחותיהם, וחיילים אמריקאים מפטרלים בין הריסות המחנה. עבור רבים, המראות הללו הפכו לסמל של אחד הרגעים השנויים ביותר במחלוקת בתקופת השפל הגדול.

Creative Commons license

Creative Commons license
אף שהיו מי שסברו כי המחנה היה צריך להתפנות, רבים הזדעזעו מן הדרך שבה בחר הממשל להתמודד עם המחאה. לרבים בציבור האמריקאי היה קשה להשלים עם המראה של חיילים שנשלחו נגד אנשים אשר בעבר לחמו למענם.
הנשיא הרברט הובר טען כי פעל לשמירה על הסדר הציבורי וכי בין המפגינים פעלו גם גורמים קיצוניים שניסו לנצל את המחאה. אולם בעיני רבים כבר היה מאוחר מדי. התמונות של העשן העולה ממחנה הוותיקים נצרבו בזיכרון הציבורי והפכו לאחד הסמלים הבולטים של תקופת השפל הגדול.
בבחירות שנערכו חודשים אחדים לאחר מכן הובס הובר על ידי פרנקלין דלאנו רוזוולט (Franklin D. Roosevelt). אין ספק כי המשבר הכלכלי היה הסיבה המרכזית לתבוסתו, אך פרשת צבא הבונוס פגעה עוד יותר בתדמיתו, וחיזקה את התחושה שהוא איבד לחלוטין את אמון הציבור.
גם רוזוולט אמר "לא"
כאשר נבחר פרנקלין דלאנו רוזוולט לנשיאות בשנת 1932, רבים מיוצאי מלחמת העולם הראשונה האמינו שהנשיא החדש יאשר מיד את הקדמת תשלום הבונוס. להפתעתם, גם רוזוולט התנגד לכך. הוא סבר כי בעיצומו של השפל הגדול אין ביכולתה של הממשלה לשאת בהוצאה כה גדולה.
אולם היה הבדל משמעותי בין שני הנשיאים. רוזוולט לא ראה בוותיקים אויב או איום על הסדר הציבורי. כאשר אלפי יוצאי מלחמה הגיעו שוב לוושינגטון בשנת 1933, ממשלו דאג להם למזון, למקומות לינה ואף אפשר לרבים מהם להשתלב בתוכניות התעסוקה של ה"ניו דיל". במקום טנקים וגז מדמיע, הם פגשו יחס אנושי ונכונות להקשיב למצוקתם. אף שרוזוולט לא שינה את עמדתו באשר לבונוס, הדרך שבה בחר להתמודד עם המחאה הייתה שונה לחלוטין מזו של קודמו.
המורשת של צבא הבונוס
בשנת 1936, ארבע שנים לאחר המחאה, אישר הקונגרס חוק שהקדים את תשלום הבונוס ליוצאי מלחמת העולם הראשונה. הנשיא רוזוולט אמנם הטיל עליו וטו מטעמים תקציביים, אך הקונגרס ביטל את הווטו ברוב הדרוש, והוותיקים קיבלו סוף סוף את הכסף שעליו נאבקו.
אלא שחשיבותו של צבא הבונוס לא הסתכמה בקבלת הבונוס. המחאה של 1932 הותירה חותם עמוק על החברה האמריקאית ועל מקבלי ההחלטות. היא המחישה עד כמה עלולה להיות גדולה האכזבה כאשר חיילים ששירתו את מדינתם, חשים כי נשכחו לאחר שחזרו הביתה.
הלקח הזה ליווה את ארצות הברית גם בשנים שלאחר מכן. בשנת 1944 נחקק חוק ה-GI Bill שהעניק למיליוני חיילים משוחררים מימון ללימודים אקדמיים, הלוואות לרכישת בתים והטבות נוספות שסייעו להם להשתלב מחדש בחיים האזרחיים. היסטוריונים רבים סבורים כי פרשת צבא הבונוס, הייתה מן הגורמים שעיצבו את הגישה החדשה כלפי ותיקי הצבא.

Creative Commons license
כמעט 100 שנים חלפו מאז הוקם מחנה האוהלים על גדות נהר האנאקוסטיה. הטנקים נעלמו, הצריפים נשרפו, והבונוס שולם בסופו של דבר. אך הסיפור הזה מעולם לא היה רק על כסף. הוא עסק באותו הסכם בלתי כתוב שבין המדינה לבין אזרחיה: כשהמדינה מבקשת מהם להילחם למענה, הם מצפים שלא תשכח אותם גם ביום שבו ישובו הביתה.
גם המוסיקה זכרה
השאלה הזו המשיכה להעסיק גם אמנים ומוסיקאים. אחד הבולטים שבהם היה ברוס ספרינגסטין.
יותר מ-50 שנה מפרידות בין מחאת צבא הבונוס לבין השיר Born in the U.S.A. של הבוס. לכאורה אין קשר ביניהם. אנשי צבא הבונוס היו יוצאי מלחמת העולם הראשונה, ואילו גיבור שירו של ספרינגסטין שב הביתה ממלחמת וייטנאם. אלא שהשאלה ששני הסיפורים מעלים, דומה להפליא.
ספרינגסטין כתב את השיר בתחילת שנות ה-80, בתקופה שבה ארה"ב עדיין התמודדה עם פצעי מלחמת וייטנאם. השיר מספר על צעיר שגויס לצבא, נשלח להילחם, וכשחזר הביתה גילה שהמדינה אינה יודעת כיצד לקבל אותו בחזרה. למרות הפזמון הסוחף, זהו אינו שיר ניצחון או המנון פטריוטי, אלא שיר על אכזבה, על בדידות ועל המחיר שמשלמים חיילים גם אחרי שהמלחמה מסתיימת.
במובן הזה, נדמה כי ספרינגסטין העניק קול גם לאותם ותיקי מלחמת העולם הראשונה שהקימו בשנת 1932 את מחנה האוהלים על גדות נהר האנאקוסטיה. המלחמות השתנו, הדורות התחלפו, אך השאלה נותרה בעינה: כיצד צריכה חברה להוקיר את אלו שנשלחו להילחם בשמה בשדה הקרב, ביום שבו הם שבים הביתה?
עשרות שנים אחרי מחאת צבא הבונוס, הסיפור שלהם עדיין נשמע אקטואלי.






