נינה סימון: להיות צעיר, מוכשר ושחור

מאז שעמדתי על דעתי, יש לי חיבה עמוקה לנינה סימון. החיבה הזאת מעולם לא נבעה רק מהמוסיקה שלה. נינה סימון תמיד הייתה בעיניי הרבה יותר ממוסיקאית, הרבה יותר מקול יוצא דופן, מפסנתרנית מחוננת או מזמרת גדולה. היא ייצגה עמדה, היא הייתה מצפון, והקול שלה מעולם לא נועד להרגיע או לבדר: קולה הכריח את המאזין להקשיב לה. היה זה קול שמסרב להתפשר.

אני אוהב אותה דווקא משום שהיא סירבה להיות "נעימה", היא לא ביקשה ללטף את הקהל או להתאים את עצמה למה שמצפים מאומן מצליח. כאשר האוכלוסייה השחורה בארה"ב נאבקה למען שוויון זכויות, נינה סימון בחרה להשתמש במוסיקה שלה לא כמפלט מן המציאות, אלא כמקום לעמוד בו זקוף ולומר את דברה. היא שילמה על כך מחיר כבד, מקצועי ואישי, אך מעולם לא חזרה בה וזה בעיניי, מקור כוחה האמיתי.

לא במקרה נינה סימון נהגה לומר שמה שהיא עושה איננו ג'אז, בלוז או פולק, אלא מוסיקה קלאסית שחורה. בעיניה, המוסיקה של הקהילה השחורה לא הייתה ז'אנר משני או בידור עממי, אלא ביטוי של מסורת עמוקה, מורכבת, ובעלת ערך היסטורי השווה לזה של באך או בטהובן.

האמירה הזו שלה לא נבעה מיוהרה, אלא מדרישה לכבוד: לכבוד של יצירה שחורה, של זהות שחורה ושל סיפור שאינו זקוק לאישור חיצוני. מתוך התודעה הזו נולדה גם הבחירה שלה להפוך את המוסיקה לבמה של עמדה מוסרית – לא כקישוט פוליטי, אלא כהמשך טבעי של המסורת שהיא ראתה את עצמה חלק ממנה.

כאשר המוסיקה הופכת לעמדה

שנות השישים של המאה הקודמת בארצות הברית היו תקופה של התנגשות חזיתית בין אידיאלים למציאות. הקהילה השחורה נאבקה אז לא על פריבילגיות, אלא על זכויות אזרח בסיסיות: זכות הצבעה, חינוך שוויוני, תעסוקה הוגנת וחיים ללא אלימות ממסדית. מאבקי זכויות האזרח לא התנהלו רק באולמות בית המשפט או בנאומים היסטוריים, אלא ברחובות, בבתי ספר, באוטובוסים ובכנסיות. המאבק הזה גבה לעיתים קרובות גם מחיר דמים. אל מול ההבטחה האמריקאית לשוויון עמדו הפרדה גזעית, מעשי לינץ', דיכוי משטרתי ותחושת פחד יום יומית. זה היה הרקע שבו אמנים שחורים נדרשו לבחור: האם להמשיך לבדר, או להשתמש בקולם כדי לומר משהו שאי אפשר עוד להשתיק. עבור נינה סימון, הבחירה הזו לא הייתה תאורטית, היא הייתה קיומית.

באותן שנים הלכה והתקרבה סימון גם אל הדמויות המרכזיות של תנועת זכויות האזרח. היא הכירה את מרטין לותר קינג, השתתפה בעצרות ובהופעות שנועדו לתמוך במאבק, והבינה יותר ויותר כי המוסיקה שלה אינה יכולה להישאר מחוץ לסערה. היא העריכה מאוד את קינג ואת דרכו הלא אלימה, אך לעיתים גם הרגישה שהקצב האיטי של השינוי, קשה מנשוא. היא הייתה אדם חסר סבלנות מול עוול. בעוד שמרטין לותר קינג דיבר על חלום, נינה סימון נתנה ביטוי גם לזעם, לתסכול ולכאב של קהילה שלמה. במובן הזה, היא לא רק שרה את רוח התקופה – היא גם חשפה את הפצעים שהסתתרו מאחוריה.

שיר שנולד מזעם

הרגע שבו המוסיקה של נינה סימון הפכה במובהק לכלי של מחאה, הגיע בשנת 1963. ביוני אותה שנה נרצח במדינת מיסיסיפי פעיל זכויות האזרח מדגר אוורס (Medgar Evers). כעבור חודשים אחדים זועזעה אמריקה שוב כאשר בפיגוע גזעני בכנסייה בבירמינגהאם שבאלבמה, נהרגו ארבע ילדות אפרו-אמריקאיות. עבור נינה סימון היו אלה רגעים של שבר וזעם. היא סיפרה לימים כי כאשר שמעה על האירועים הללו, הרגישה שאינה יכולה עוד להסתפק בשירה בלבד. במקום זאת התיישבה ליד הפסנתר וכתבה בתוך זמן קצר את השיר Mississippi Goddam. לא מדובר בבלדה עדינה אלא בזעקה ישירה וכואבת נגד הגזענות בדרום ארצות הברית. מרגע זה ואילך היה ברור שהמוסיקה שלה איננה רק אומנות, אלא גם כלי של מאבק. כך כתבה נינה סימון:

Alabama’s got me so upset
Tennessee made me lose my rest
And everybody knows about Mississippi Goddam.

נינה סימון ביצעה את השיר לראשונה בשנת 1964 בהופעתה באולם הקרנגי הול בניו יורק, והביצוע הוקלט ויצא באלבום  Nina Simone in Concert. בתחילה נדמה היה לקהל שמדובר בשיר קליל, עד שהמילים החלו להישמע.
התגובה הייתה מיידית: תחנות רדיו החרימו את השיר, ויש אף שסיפרו כי החזירו לחברת התקליטים את התקליט שבור לשניים. אמרגנים החלו להירתע, בעלי מועדונים העדיפו לא להסתכן במופעים שעלולים לעורר מחלוקת והקריירה שלה בארצות הברית החלה לדעוך. למרות זאת, נינה סימון לא חזרה בה – להפך. היא הבינה שאם היא כבר משלמת מחיר, עדיף שהוא לא יהיה לשווא. המוסיקה שלה הפכה בהדרגה למוזיקת מחאה ולקול של מאבק ושל חינוך.

לוריין הנסברי ו"צעירה, מוכשרת ושחורה"

כאן נכנסת לתמונה דמות חשובה נוספת: המחזאית והפעילה לוריין הנסברי (Lorraine Hansberry), מחברת המחזה A Raisin in the Sun וחברתה הקרובה של סימון.

לוריין הנסברי לא הייתה רק מחזאית מצליחה, אלא גם קול בולט במאבק למען זכויות האזרח. היא כתבה מאמרים ונאומים, השתתפה בדיונים ציבוריים על גזענות, קולוניאליזם ואי-שוויון חברתי. הנסברי הייתה מעורבת מאוד בשאלות של זהות וכבוד עצמי. בעיני רבים היא ייצגה דור חדש של יוצרים שחורים שביקשו לא רק ליצור אמנות, אלא גם לעצב את השיח הציבורי.

המחזה שכתבה לוריין הנסברי, אשר בתרגום חופשי נקרא "צימוק בשמש", קיבל את שמו משירו של המשורר לנגסטון יוז (Langston Hughes), ששאל מה קורה לחלום שנדחה שוב ושוב: האם הוא מתייבש כמו צימוק בשמש? לנגסטון יוז היה אחד המשוררים הבולטים של התרבות האפרו-אמריקאית במאה ה-20, ועסק בשירתו בשאלת החלומות שנדחים במציאות של גזענות ואי-שוויון.

המחזה של הנסברי עוסק בדיוק בשאלה הזאת. הוא מספר על משפחה שחורה בשיקגו המבקשת להגשים חלום פשוט של בית, כבוד ועתיד טוב יותר, אך נתקלת שוב ושוב במציאות של אפליה וגזענות. במובן מסוים, השאלה שהציב לנגסטון יוז על חלום שנדחה מרחפת מעל המחזה כולו. המחזה, שעלה בברודוויי בשנת 1959, היה הראשון שנכתב בידי אישה אפרו-אמריקאית והוצג על הבמה המרכזית של התיאטרון האמריקאי. הוא הפך לאחד הטקסטים המכוננים של התרבות האפרו-אמריקאית.

לוריין הנסברי הייתה חולה מאוד והיא הלכה לעולמה בטרם עת כשהיא בת 34 בלבד. אף ש-A Raisin in the Sun נותרה יצירתה הידועה ביותר, היא כתבה גם מחזות נוספים ומאמרים פוליטיים שעסקו בגזענות, בקולוניאליזם ובזהות, עדות לרוח אינטלקטואלית חדה שלא הסתפקה בהצלחה בתחום התיאטרון.

עוד בחייה השתמשה הנסברי בביטוי "Young, Gifted and Black" כדי לתאר דור שלם של צעירים שחורים – דור מוכשר ומלא פוטנציאל, אך כזה שנשללה ממנו לעיתים קרובות האפשרות לראות את עצמו כך. לאחר מותה בשנת 1965, לקחה נינה סימון את הביטוי הזה והפכה אותו לשיר.

השיר – To Be Young, Gifted and Black יצא בשנת 1969 לא כהתפרצות של כעס, אלא כהצהרה. כך כתבה:

To be young, gifted and black —
Oh what a lovely precious dream.

השיר הופיע באלבום ההופעה החיה של סימון Black Gold, שהוקלט בשנת 1969 בפילהרמוניק הול שבמרכז לינקולן בניו יורק. בביצוע הזה סימון אינה שרה לבדה: קולות ליווי מצטרפים אליה בפזמון ויוצרים תחושה של שירה משותפת, כמעט קהילתית, כאילו זהו קול של דור שלם. בתוך זמן קצר הפך השיר להמנון של הגאווה השחורה בסוף שנות ה־60. הוא פונה ישירות אל הילדים והצעירים השחורים ואומר להם משהו שלא נאמר להם כמעט אף פעם בארה"ב: אתם יפים, אתם מוכשרים, אתם בעלי ערך, לא למרות שאתם שחורים, אלא משום שאתם מי שאתם.

אלבומה של נינה סימוןהשפעתו הייתה כה גדולה עד שגם אריתה פרנקלין קראה לאחד מאלבומיה בשם Young, Gifted and Black וכמובן הוסיפה שם ביצוע שלה לשיר.

שיר לדור שלם

זהו שיר יוצא דופן גם בתוך הרפרטואר של סימון. אין בו סרקזם, אין בו זעם מתפרץ, אך יש בו חום, הדרכה ואפילו רוך. במובן מסוים זהו שיר חינוכי, אך לא כזה שמטיף. הוא נשמע כמו קול של מבוגר אחראי בעולם עוין: מישהי שכבר ראתה הכול, נפגעה ונכוותה, ובכל זאת בוחרת לדבר אל הדור הבא לא מתוך ייאוש אלא מתוך אמונה.

המוסיקה עצמה פשוטה יחסית: פסנתר, מקצב ברור ומלודיה ישירה. יש בה מבנה כמעט המנוני – פזמון שחוזר ומזמין לשיר אותו יחד. זה לא שיר שנועד להדהים בתחכום מוסיקלי או לכבוש מצעדים, אלא כזה שנועד להיטמע, להישאר ולהפוך לאמירה שאפשר לשאת אותה בלב ולשיר בקול של רבים.

ואכן, השיר הפך להמנון לא רשמי של רוח התקופה ושל רעיון ה-Black Power. הוא הושר בבתי ספר, בעצרות ובכנסיות. אמנים רבים הקליטו אותו בהמשך, אך הביצוע של נינה סימון נותר הגרעין הרגשי שממנו הכול התחיל.

מחיר האמת

גם במקרה הזה, המחיר כמובן לא איחר לבוא. נינה סימון המשיכה להיתפס כאמנית "בעייתית". היא סירבה להפריד בין אמנות לפוליטיקה, ובין הבמה לבין המציאות. במקביל, התערערו גם חייה האישיים. נישואיה למנהלה האישי אנדרו סטרוד (Andrew Stroud), שוטר לשעבר שהפך לדמות מרכזית בקריירה שלה, היו קשים ולעיתים אלימים. לאחר הגירושים ובצל תחושת ניכור הולכת וגוברת, עזבה נינה סימון את ארה"ב (1974) ויצאה לגלות מרצון, תחילה לאפריקה ואחר כך לאירופה. ארה"ב, כך הרגישה, לא הייתה מקום שבו תוכל לחיות בשלום. אף שעזבה את ארצות הברית וחיה שנים רבות מחוץ לה, נינה סימון שבה אליה מדי פעם להופעות – אך מעולם לא חזרה לחיות בה באופן קבוע.

במובן זה גורלה של סימון הזכיר במשהו גם את זה של מרים מקבה, הזמרת הדרום-אפריקאית שהפכה לקול בולט במאבק נגד האפרטהייד. גם מקבה שילמה מחיר כבד על עמדותיה הפוליטיות ונאלצה לחיות שנים ארוכות מחוץ למולדתה. אצל שתיהן המוסיקה לא הייתה רק אמנות, אלא גם עמדה.

וכאן עולה שאלה לא נוחה אך הכרחית: איך אנחנו זוכרים היום את נינה סימון? האם אנו רק מעריצים את יכולותיה המוסיקליות – או גם זוכרים את המחיר שהיא שילמה?
קל לאהוב היום את To Be Young, Gifted and Black כסמל מעצים, קשה יותר לזכור שהוא נולד מתוך עולם אלים, ושהאישה ששרה אותו חוותה שנים של בדידות, נדודים וכאב. ובכל זאת, אולי דווקא משום כך השיר ממשיך להיות רלוונטי. בעולם שבו שאלות של זהות, גזע, ייצוג וכבוד עצמי שוב ניצבות במרכז השיח הציבורי, הוא נשמע פחות כמו מסמך היסטורי ויותר כמו קול חי. הוא לא מציע פתרון פוליטי ולא מתווה דרך פעולה, אך הוא עושה משהו אחר אולי עמוק יותר: מחזיר לאדם את זכותו לראות את עצמו כראוי.

מורשת של חירות וכבוד

נינה סימון לא ביקשה להיות סמל, היא ביקשה להיות אמיתית. לפעמים האמת שלה הייתה זועמת, לפעמים כואבת, ולפעמים כמו בשיר הזה, גם מחזקת. To Be Young, Gifted and Black הוא לא שיר של זעם אלא של עידוד: קול שמבקש להזכיר לדור הבא שיש לו ערך ומקום בעולם.

גם במותה נינה סימון סירבה להיסגר בגבולות ברורים. היא הלכה לעולמה בשנת 2003 בדרום צרפת, וגופתה נשרפה לבקשתה. אפרה פוזר במספר מקומות שהיו משמעותיים עבורה, בהם גם באפריקה – יבשת שהיא מעולם לא ראתה בה "גלות" אלא בית רוחני. אין לה קבר אחד שאפשר לעלות אליו, אין נקודה אחת שמכילה את סיפורה. זהו סיום מדויק לחיים של אישה שלא הרגישה שייכת למקום אחד, לדגל אחד או לזהות אחת פשוטה. ואולי משום כך קולה נשאר חי כל כך גם היום. כמו אפרה, הוא התפזר בעולם: במוסיקה, בזיכרון ובמאבקים שעדיין לא הסתיימו.

To Be Young, Gifted and Black מזכיר שחירות אינה מתחילה רק בשינוי חוקים או משטרים, אלא ביכולתו של אדם צעיר להאמין שהוא מוכשר, ראוי ושיש לו מקום בעולם. לפעמים זהו המעשה המשמעותי ביותר שניתן לעשות, ואולי גם תחילתה של החירות.

כך נשמעת נינה סימון בהופעה שהוקלטה בשנת 1969.

וכאן היא לבד עם הפסנתר, בביצוע משנות גלותה באירופה.