הבונקרים של טיראנה: מפחד ואימה אל זיכרון והנצחה

כאשר אנו מטיילים באלבניה בין רכסי ההרים הירוקים לבין חופי הים האדריאטי הצבועים בטורקיז וכחול, בין ערים עתיקות למצודות מתקופות שונות, לא נוכל להתעלם מהמבנים האפורים העגולים המבצבצים להם כמו פטריות בטון מתוך האדמה. אלו הם אינם מחסני תחמושת או שאריות ממלחמה, אלא חלק מתופעה ייחודית שהותיר אחריו שליט אלבניה הקומוניסטית, אנוור חליל הודג'ה (Enver Halil Hoxha). מתוך פחד עמוק מפני פלישה – אמיתית או מדומיינת, הוא הורה על בניית עשרות אלפי בונקרים ברחבי המדינה. תופעת "הבונקריזם" (bunkerization) לא רק עיצבה את הנוף האלבני, אלא גם הפכה עם השנים לסמל של פראנויה, שליטה וניתוק שאפיינו את שלטונו. כיום, עומדים בונקרים אלו דוממים, חלקם הפכו למוזיאונים, אחרים לגלריות או לבתי קפה, אך כולם מהווים עדות מוחשית לעידן שבו הפחד מהעולם החיצון היה יסוד למדיניות לאומית.

שנות השישים של המאה הקודמת, היו עשור פוליטי מאוד. העולם היה עסוק במרוץ לחלל, במאבקי המלחמה הקרה ובמאבקים אזרחיים שונים. במקומות רבים בעולם סטודנטים ופועלים שיתפו פעולה על מנת לנסות ולהביא לשינוי חברתי. גם במדינות קומוניסטיות כמו פולין ויוגוסלביה, מחו הסטודנטים נגד השלטון. בצ'כוסלובקיה ניסה אלכסנדר דובצ'ק להעניק זכויות וחירויות נוספות לאזרחים (האביב של פראג), ובארה"ב הגיע מאבקם של השחורים לשיוויון זכויות לשיאים חדשים.

באותה עת פנה שליט אלבניה אנוור הודג'ה, לכיוון שונה לחלוטין. הודג'ה שעלה לשלטון באוקטובר 1944 עם תום  מלחמת העולם השנייה בבלקן, פעל מתוך אמונה עמוקה שהמדינה הקטנה שלו נתונה לאיום קיומי תמידי מצד כוחות זרים כמו נאט"ו, ברית המועצות, יוגוסלביה ואפילו סין. כדי להתגונן מפני כל הגורמים האלו, הוא החל במדיניות בנייה מסיבית של בונקרים. המדיניות הזו כונתה כאמור "בונקריזם", מילה שהפכה למעין סמל לחרדה הלאומית.

במשך כ-25 שנה נבנו ברחבי אלבניה כ- 200,000 בונקרים, עמדות ירי קטנות הנראות ככיפות בטון שקועות באדמה. צפיפות הבונקרים היתה גדולה במיוחד וכמעט כל משפחה הייתה אמורה להילחם מתוך אחד מהם בעת מלחמה. הם נבנו ביערות, בחופים, בין הרים, באמצע שדות חקלאיים ולעיתים גם על מדרכות הערים. אנשים אומנו להיכנס לבונקרים, כולל הילדים שעבורם זה היה חלק מתוכנית הלימודים. כל אזרח היה אמור לדעת לאיזה בונקר הוא שייך במקרה חירום. האובססיה של המשטר לבונקרים הייתה כל כך חזקה, עד שהתחושה בציבור הייתה כאילו הבונקר הוא ממש חלק משגרת החיים. כל בונקר נבנה כך שיוכל לעמוד בפני פגיעה ישירה וכמובן שכל הפרויקט המגלומני הזה דרש תקציבי עתק. תקציבים אלו הגיעו כמובן על חשבון הבריאות, החינוך, התחבורה והדיור, דבר שהותיר את אלבניה במשך שנים כמדינה נחשלת.

האיום הדמיוני הזה כמובן מעולם לא התממש: לא הייתה פלישה ולא הייתה מלחמה כוללת. הבונקרים רובם חסרי שימוש, נותרו כל השנים לעמוד דוממים. לאחר מותו של הודג'ה ב-1985 ועם השנים שחלפו מאז, הם הפכו לחלק מהנוף האלבני. חלקם נהרסו, אחרים הוזנחו, ומעטים שופצו והוסבו לחללים חדשים: חלקם משמש היום כבתי סטודיו לאמנות, מועדוני לילה, בתי קפה תת-קרקעיים ואפילו מקלטים לבעלי חיים. אך יש בונקר אחד יוצא דופן בגודלו ובייעודו, שבסיפור הזה שמור לו מקום של כבוד.
עמוק מאוד מתחת לאדמה, מסתתר אחד הבונקרים המסתוריים והחשובים ביותר שנבנו באותה תקופה. הבונקר הזה לא נועד לחיילים פשוטים או לתושבים, אלא להנהגת המדינה עצמה ובראשה אנוור הודג'ה. הוא נבנה בשיא הסודיות בידי אנשי צבא שנשבעו לשמור את דבר קיומו בסוד מוחלט.

מתחת לאדמה – הבונקר של השליט

הרעיון להקים בונקר תת-קרקעי ענק שישמש את ההנהגה האלבנית במקרה של מתקפה, החל להתגבש בראשו של הודג'ה בתחילת שנות ה־70, שיא תקופת הפאראנויה שלו. הודג'ה שבעבר כרת בריתות עם ברית המועצות ואחר כך עם סין אך ניתק את כולן בעקבות "בגידה אידיאולוגית" לכאורה, האמין שאלבניה מוקפת באויבים. הוא היה משוכנע שפלישה היא רק עניין של זמן – בין אם מצד נאט"ו, טיטו מיוגוסלביה, או אפילו סין הקומוניסטית עצמה.

על רקע זה הוחלט על הקמת מתחם מקלטים תת-קרקעי אדיר ממדים, מוסתר מתחת להרים שבקצה המזרחי של טיראנה, קרוב להר דאייטי (Mount Dajti). זהו הפרויקט המוכר כיום כ- Bunk’Art 1. הבונקר נבנה בין השנים 1972 ל־1978, תחת פיקוח ישיר של משרד ההגנה והמחלקה לביטחון המדינה (הסיגורימי – Sigurimi). כדי להבטיח את סודיות המבצע, הבנייה בוצעה תוך סינון קפדני של העובדים, ברובם אנשי צבא ומהנדסים שהיו נתונים לפיקוח מתמיד.

הבונקר נחפר לעומק של כ-60 מטרים בתוך ההר ובנייתו כללה 5 קומות, 106 חדרים ומעל ל-2,800 מ"ר של שטח פנימי. הוא צויד בכל שנדרש לאפשר את פעולתה של הממשלה בזמן מלחמה: מערכות חשמל, אוורור, מים, תיעוד, חדרי חקירה, מרכז בקרה ותקשורת ואפילו מערכת לשידור רדיו. אחד החדרים החשובים באתר הוא לשכתו של אנוור הודג'ה עצמו: חדר מרווח יחסית אך מרוהט בפשטות סובייטית, עם שולחן עץ כבד, טלפון, מיטה ומנורת שולחן.
הקירות ברובם צבועים בגוונים בהירים, מצוידים במאווררים ענקיים, בדלתות פלדה כבדות ויש שם אפילו ניסיון לעצב "נוחות ביתית" עם שטיחים פשוטים וריהוט מינימליסטי.

מבונקר של פחד לאתר של זיכרון

לאחר מותו של הודג'ה ב-1985 ונפילת הקומוניזם ב-1991, נשאר הבונקר סגור ונסתר מן הציבור. רק בשנות האלפיים המאוחרות גילו אותו מחדש וב-2014 הוא נפתח לקהל הרחב כמוזיאון בשם BunkArt 1 (משחק מילים המשלב את המילה "בונקר" עם "אמנות"). מאז שנפתח הוא מושך אלפי מבקרים מדי שנה, כולם סקרנים להציץ אל תוך עולמו של השליט שפחדיו כנראה היו אלו שניהלו אותו. כך מה שנבנה ככלי שלטוני ליום הדין, הפך שנים רבות לאחר מכן לאתר תרבותי יוצא דופן.

הבונקר הפך למוזיאון היסטורי־אמנותי, המחולק לשני חלקים:

חלק היסטורי: בחדרים המקוריים מוצגים כיום מסמכים, תמונות, הקלטות ופריטים מקוריים מתקופת הדיקטטורה הקומוניסטית. זאת לצד הסברים על מערכת הביטחון החשאית, על החינוך האידאולוגי, על הרדיפות הדתיות, הגבלות התנועה ומערכת המחנות לעבודת כפייה. המבקרים מקבלים מבט נדיר אל תוך מנגנוני השלטון שמנעו כל ביטוי של חופש ודכאו את האוכלוסייה באכזריות.

חלק אמנותי: במקביל, חללים רבים בבונקר מארחים תערוכות מתחלפות ומיצגים מודרניים, כולל מיצגי וידאו-ארט. האמנים משתמשים במבנה עצמו – בקירות, במדרגות ובמסדרונות הארוכים, כפלטפורמה לתיעוד ופירוש מחדש של העבר. האפקט לעיתים מצמרר ולעיתים פיוטי ממש: למשל, מסדרון ארוך שבו מושמעת הקלטה של קריאות שמחה לאחר נפילת המשטר, או חדר שעל תקרתו מוקרנת הדמייה של עיניים עוקבות, כסמל לפיקוח ששרר בכל מקום.

התחושה הבולטת ביותר במקום היא של קלסטרופוביה: המקום צר, שקט מאוד, והאוויר עומד. נראה שהבונקר משקף לא רק את חרדתו של השליט אלא גם את הדרך שבה הוא ראה את עולמו: מקום בו הפחד הוא מציאות מתמשכת. למרות שהמקום מוכר לי היטב, בכל פעם שאני יוצא ממנו התחושה היא קשה, כבדה ומעוררת מחשבות רבות.

סיפורו של הבונקארט הוא בעייני גם סיפור של תיקון והתבוננות עצמית. הפיכת הבונקר למוזיאון לא רק חושפת את האמת, אלא גם מבקשת לבנות מחדש את האמון בין החברה לבין השלטון. המקום מסמל כנראה את מעברה של אלבניה מתקופת החושך בה הייתה נתונה, אל עבר עידן חדש. זו ההוכחה לכך שגם ממרחבים של בידוד ובונקריזציה, אפשר לבנות מסר של פתיחות, חשבון נפש ותקווה לעתיד אחר.

בונקארט 2 ובית העלים

משמו של בונקארט 1 ניתן להבין כי יש בונקר נוסף והוא כמובן בונקארט 2 (Bunk'Art 2).
מדובר באתר זיכרון ומוזיאון הנמצא בלב העיר טיראנה, סמוך למשרד הפנים. בשונה מבונקארט 1 הממוקם בפרברי העיר ומוקדש להיסטוריה הרחבה של המשטר הקומוניסטי ולחיי היומיום תחתיו, הרי שבונקארט 2 מתמקד במיוחד בפעילות של משרד הפנים, המשטרה והסיגורימי, שירות הביטחון החשאי של המדינה. הבונקר עצמו שימש בעבר כמקלט חירום לצמרת הביטחונית והוא כולל מסדרונות צרים, דלתות פלדה כבדה וחדרי חקירה משוחזרים. המוזיאון מציג מסמכים, צילומים ותצוגות מולטימדיה שמשרטטים את מנגנוני הפחד והמעקב שפעלו בלב הבירה. הביקור שם משלים את המבט הרחב שמציע אחיו הגדול, בונקארט 1. בונקארט 2 נמצא ממש בסמוך לכיכר המרכזית של טיראנה, כיכר סקנדרבג. מיד בכניסה אליו אנו נראה תמונות רבות של קורבנות השלטון הקומוניסטי. כניסה זו יוצרת אפקט דרמטי: אנו נכנסים דרך  “מסדרון של זיכרון” המזכיר לנו כי לא מדובר רק בהיסטוריה מופשטת, אלא באנשים אמיתיים שסבלו. זוהי בחירה עיצובית נוקבת המכינה את המבקר לרוח האתר.

הסיגורימי (Sigurimi) היה כאמור שירות הביטחון החשאי של אלבניה בתקופת שלטון אנוור הוג'ה הקומוניסטי (1944–1991). הוא שימש ככלי הדיכוי המרכזי של המשטר: מעקבים, חקירות, מאסרים, עינויים ואף הוצאות להורג. השירות עקב אחרי כל מי שזוהה כמתנגד אידיאולוגי, בעל אמונה דתית, אדם משכיל או מקושר לחו"ל – תוך הסתמכות על רשת ענפה של מודיעים, שכללה לעיתים שכנים, תלמידים ואפילו בני משפחה. תיקים אישיים נפתחו לעשרות אלפי אזרחים ובחלקם מופיעים תיעודים מצמררים של חקירות ומעקבים. כיום ניתן ללמוד על פעילות הסיגורימי במוזיאון "בית העלים" בטיראנה – בניין ששימש בעבר כמרכז מודיעין והוסב לאתר זיכרון לאותה תקופה אפלה. עבור רבים באלבניה, הסיגורימי ממשיך לייצג את הפחד, השתיקה והפגיעה באמון שבין אדם לזולתו.
"בית העלים" הממוקם ממש במרכז העיר בסמוך לבנק הלאומי של המדינה ומול הקתדרלה האורתודוכסית, נקרא כך עקב הצמח המטפס המכסה את חזיתו. המוזיאון מציג את פעילות השירות החשאי בתקופה זו ומנסה להנגיש את ההיסטוריה הקשה הזו לצעירים ולתיירים.

לסיום קצת מוסיקה

סיפור כל כך קשה חייב להסתיים עם שיר אהבה. אלינה דוני (Elina Duni) היא זמרת אלבנית ילידת 1981 המתגוררת בשוויץ כבר מגיל 10. למרות זאת היא גאה מאוד במוצאה ומרבה לשיר בשפת אמה.
פירוש שם השיר Ka një mot e gjysëm viti הוא "כבר שנה וחצי" והוא מושר מנקודת מבט גברית: הגבר מדבר אל אהובתו ומתאר את הקשר הרומנטי ביניהם, את הזמן שעבר מאז שהתאהבו ואת העובדה שהקשר נשמר בסוד.
כידוע לכולנו, רק אהבה תנצח.