כמו מלחמות רבות אחרות, מלחמת וייטנאם נתפסת לרוב כעימות בין צבאות גבריים: חיילים בג'ונגל, גנרלים סביב מפות, רעש מטוסים ומסוקים חגים מעל. אך מאחורי הדימויים האלו פעל כוח נוסף, שקט ולעיתים אך מכריע: נשים. בשני צידי המתרס, בצפון ובדרום וייטנאם וגם בצבא ארצות הברית, נשים נטלו חלק פעיל במאמץ המלחמתי: כלוחמות גרילה, מפקדות, מרגלות, אחיות ורופאות בשטח, נושאות אספקה ועוד. חלקן הפכו לסמלים לאומיים וזכו להנצחה רחבה, בעיקר בצפון וייטנאם. אחרות, במיוחד בדרום, מילאו תפקידים חיוניים אך נשכחו מן הזיכרון הרשמי לאחר תום המלחמה. סיפורן של הנשים במלחמת וייטנאם חושף צד מורכב ופחות מוכר של העימות, כזה שבו הגבול בין חזית לעורף, בין נשיות למלחמה, היטשטש לחלוטין.
הרבה לפני שמלחמת וייטנאם הפכה נשים ללוחמות, אחיות, מרגלות ומנהיגות, כבר עמדו שתי נשים בראש מרד לאומי נגד אימפריה אדירה. סיפורן של האחיות טְרוּנג (Trưng) לא היה פרק שולי בהיסטוריה הוייטנאמית, אלא אחת מאבני היסוד שלה.
סיפורן של האחיות טְרוּנג: Trắc ו -Nhi
האחיות טְרוּנג חיו בראשית המאה הראשונה לספירה, בתקופה שבה וייטנאם נשלטה על ידי שושלת האן הסינית. לאחר שבעלה של Trắc הוצא להורג על ידי המושל הסיני, הנהיגו השתיים מרד לאומי. היה זה בשנת 40 לספירה: הן גייסו לוחמים ולוחמות, הצליחו לשחרר אזורים נרחבים ולהקים ישות וייטנאמית עצמאית קצרת ימים. שלטונן נמשך כשלוש שנים בלבד, עד לדיכוי המרד בשנת 43 לספירה. על סופן קיימות גרסאות שונות, אך בזיכרון הוייטנאמי הן נחרתו כסמל של כבוד, הקרבה וסירוב להיכנע. מאז הפכו האחיות טרונג למיתוס מכונן, הוכחה מוקדמת לכך שבוייטנאם, המאבק על חירות מעולם לא היה נחלתם הבלעדית של גברים.
באמנות הוייטנאמית מתוארות האחיות טרונג לעיתים כרוכבות על פילים: לא כתיעוד היסטורי מדויק, אלא כסמל להנהגה, ריבונות וכוח, בהתאם למסורת של דרום מזרח אסיה שבה הפיל שימש סמל של סמכות צבאית ומלכותית.
מן המיתוס אל המאבק: נשים בצפון וייטנאם
המיתוס של האחיות טרונג לא נותר חקוק באבן בלבד. הוא שב והתעורר כאשר וייטנאם מצאה את עצמה כמעט אלפיים שנה מאוחר יותר במאבק קיומי נוסף מול כוח זר. במאה העשרים הפך המאבק הזה למלחמה על עצם זהותה של המדינה: בין צפון וייטנאם הקומוניסטית, שביקשה לאחד את הארץ תחת שלטון אחד, לבין דרום וייטנאם שנתמך בידי ארצות הברית ובעלות בריתה. תחת הפצצות, גיוסי המונים ומלחמת גרילה מתמשכת, חזר הדימוי של האישה הלוחמת מן העבר הרחוק אל ההווה. נשים לא נדרשו להצדיק את נוכחותן במאבק, המסורת כבר עשתה זאת עבורן. כך, כאשר פרצה מלחמת וייטנאם, היה זה כמעט מובן מאליו שנשים ייטלו בה חלק פעיל, לא כתופעה חריגה אלא כמרכיב יסודי במאמץ הלאומי.
בצפון וייטנאם ובמסגרות המהפכניות שפעלו בדרום, נתפסה השתתפותן של נשים כערך אידאולוגי ולא רק ככורח מעשי. המדינה והתנועה המהפכנית הדגישו את ערך השוויון, ההקרבה המשותפת וההתגייסות הכוללת של החברה. נשים שירתו כלוחמות גרילה, מפעילות תותחי נ״מ, אחיות ורופאות בשטח, נושאות תחמושת, עובדות במפעלי נשק ומפעילות רשתות מודיעין. בתעמולה הרשמית הן הוצגו כמי שמחזיקות ביד אחת רובה וביד השנייה כלי עבודה – סמל לאישה שאינה בוחרת בין חיים למלחמה, אלא נושאת את שניהם יחד.
אך מעבר לדימויים, היו אלה נשים בשר ודם, שחייהן התנהלו בתוך מרחב שבו הגבול בין חזית לעורף כמעט ונמחק. רבות מהן פעלו ללא מדים רשמיים וללא דרגות, בתוך כפרים, שווקים ודרכים צדדיות, שם נוכחות נשית יכולה להיות דווקא יתרון מבצעי. מתוך המרחב הזה צמחה אחת התופעות הייחודיות והמרתקות של המלחמה: תופעה שבה הנשיות עצמה הפכה לכלי מאבק.
כאן נכנסת לתמונה אשה בשם נגוּיֶין תִ׳י דִין (Nguyễn Thị Định) והמסגרת שהנהיגה ונקשרה בשמה: "צבא ארוכות השיער". לא היה זה צבא במובן הקלאסי של שורות חיילים ומדי קרב, אלא רשת רחבה של נשים שפעלו בלב החברה האזרחית והפכו את היומיום עצמו לזירת לחימה. זהו הרגע שבו המיתוס העתיק של האחיות טרונג פגש את המציאות האפורה של מלחמת גרילה מודרנית, וקיבל צורה חדשה.
Creative Commons license
צבא ארוכות השיער – מאבק ללא מדים
"צבא ארוכות השיער" (Đội quân tóc dài) שהובילה נגוּיֶין תִ׳י דִין, היה אחת התופעות הייחודיות והחמקמקות ביותר במלחמת וייטנאם. היה זה מאבק עממי נשי, שנולד בראשית שנות ה-60 במחוז בן טרה (Bến Tre) שבדלתת המקונג, והתפשט בהדרגה לאזורים נוספים בדרום וייטנאם. חברותיו היו נשים מן השורה: איכרות, אימהות, נערות צעירות ולעיתים גם נשים מבוגרות, שחיו בלב החברה האזרחית, ודווקא משם הן הפכו לשחקניות פעילות במאבק המהפכני.
השיער הארוך, סמל מובהק של נשיות כפרית, הפך כאן גם ליתרון מעשי. נשים בעלות מראה כפרי תמים יכלו לנוע בכפרים, בשווקים ובמחסומים, להעביר מסרים, להבריח ציוד, לאסוף מידע מודיעיני ולהפעיל רשתות קשר. במקרים רבים הן גם ארגנו הפגנות המוניות לא אלימות שעיקרן היה עמידה מול חיילים, חסימת דרכים, שכנוע לנטישת עמדות ולעיתים יצירת מצבי בלבול שאפשרו פעילות מאחורי הקלעים. זה היה מאבק שבו הנוכחות, הגוף והקול הפכו לכלים, לא פחות מרובה או רימון.
מטרות "צבא ארוכות השיער" לא היו הכרעה צבאית ישירה, אלא שחיקה מתמשכת של מנגנוני השלטון הדרומי ושל שגרת היומיום. הנשים פעלו במרחב שבו הגבול בין אזרחי לצבאי היטשטש, ודווקא בכך טמון היה כוחן.
עם סיום המלחמה בשנת 1975 זכו נשות "צבא ארוכות השיער" להכרה סמלית בזיכרון הרשמי של וייטנאם, והוצגו כדוגמה לגבורה עממית ולשוויון מגדרי. אך מאחורי ההאדרה עמדו חיים מורכבים בהרבה. רבות מהנשים חזרו לחיי שגרה קשים של עבודה חקלאית מפרכת, עוני ולעיתים גם פגיעות פיזיות ונפשיות. בעוד דמויות בודדות השתלבו בממסד החדש והפכו לסמלים לאומיים, רובן נעלמו שוב אל תוך האנונימיות. המתח הזה בין מיתוס לאומי לבין חיי היומיום ביום שאחרי, מלווה את סיפור "צבא ארוכות השיער" עד היום. זהו סיפור על נשיות שהפכה לכלי מאבק, אך גם על המחיר השקט שנגבה מן הנשים ביום שאחרי.
נערות שביל הו צ'י מין – כשהדרך עצמה הופכת לחזית
אם "צבא ארוכות השיער" פעל בלב החברה האזרחית, הרי שנערות שביל הו צ'י מין פעלו בליבה הפיזי של המלחמה. שביל הו צ'י מין (על שמו של מנהיג הצפון כמובן) לא היה דרך אחת, אלא רשת מסועפת של נתיבים, דרכי עפר ושבילים הרריים, שחיברו בין צפון ודרום וייטנאם דרך רכס טרונג סון (Trường Sơn), ולעיתים גם דרך לאוס וקמבודיה. היה זה עורק החיים של המלחמה: בלעדיו לא הייתה אספקה ולא היו לוחמים.
אלפי נשים צעירות, רבות מהן בנות 16-22 בלבד, גויסו ליחידות טרונג סון כדי לתחזק את המערכת הזו. הן לא הוצגו כלוחמות קרב, אך עבודתן הייתה מסוכנת לא פחות: תיקון דרכים לאחר הפצצות, מילוי בורות, פינוי עצים והריסות, נשיאת תחמושת, העברת מזון ופינוי פצועים. לעיתים פעלו שעות ספורות בלבד לאחר תקיפה אווירית, בידיעה שכל חזרה של מטוסים עלולה להיות קטלנית.
העבודה על השביל הייתה מאבק מתמיד נגד הזמן. המשימה לא הייתה "לנצח", אלא לאפשר תנועה: שהמשאיות יעברו, שהאנשים ימשיכו, שהמלחמה תוכל להתקיים. במובן הזה, נערות השביל לא רק תמכו בלחימה, הן החזיקו אותה. בלי הדרך, לא הייתה מלחמה.
דוֹנְג לוֹק – המקום שבו הדרך גבתה מחיר
אחד המקומות המסוכנים והאסטרטגיים ביותר לאורך המערכת היה צומת דוֹנְג לוֹק (Đồng Lộc Junction) במחוז הא-טִין (Hà Tĩnh) שבמרכז וייטנאם. זהו צומת שחיבר בין דרכי ההר הפנימיות לבין הנתיבים שהובילו מערבה, לכיוון לאוס. בשל חשיבותו הלוגיסטית, הפך דונג לוק למטרה קבועה של הפצצות אוויריות כבדות.
ביום 24 ביולי 1968 במהלך יום של הפצצות חוזרות ונשנות, שהו במקום עשר מתנדבות צעירות מיחידת נוער. תפקידן היה לתקן קטע דרך שנפגע, כדי לאפשר מעבר משאיות אספקה. כשהחלה התקפה נוספת, הן ירדו למקלט זמני סמוך לדרך אך פצצה אחת פגעה ישירות בפתח המקלט וכל העשר נהרגו במקום. גילן נע בין 17 ל-22. הן לא היו לוחמות חמושות, לא נשאו דרגות, ולא עמדו בחזית במובן המקובל. הן מילאו בורות בכביש.
מותן של עשר הנערות בדונג לוק הפך במהרה לאחד הסמלים החזקים ביותר של ההקרבה הנשית במלחמת וייטנאם. לאחר המלחמה הוקם במקום מתחם הנצחה לאומי: קבר משותף, אולם זיכרון, מקדש הנצחה ורחבת טקסים. המבקרים המגיעים למקום מדליקים קטורת, מניחים פרחים ומשתחווים קלות, לא כמעשה דתי פורמלי, אלא כחלק מפולחן זיכרון אזרחי.
דונג לוק אינו רק אתר היסטורי, הוא מרחב של קדושה חילונית. אין בו גיבורים עטורי נשק, אלא צעירות שעסקו בעבודה אפורה. זהו מקום שבו וייטנאם מספרת לעצמה סיפור על מחיר ההתמדה: על כך שהמלחמה לא הוכרעה רק בקרבות, אלא גם בעבודה שקטה, מסוכנת ובלתי נראית.
Creative Commons license
Creative Commons license
בשנת 1997 יצא בוייטנאם סרט בשם "הנערות מצומת דונג לוק" המספר את סיפורן של הבנות: הסרט עוסק במתח התמידי הכרוך בחיים תחת אש, מציג את רגעי החברות ביניהן וכן מציג את החלומות והתקוות שלהן כנשים צעירות: למצוא אהבה ולהקים משפחה, חלומות ותקוות שהן כמובן לא זכו להגשים.
מה נשאר מן הדרך?
כמו רבות מנשות "צבא ארוכות השיער", גם נערות שביל הו צ'י מין זכו להאדרה סמלית, אך לא תמיד להכרה אישית. מי ששרדו חזרו לעיתים לחיים קשים, עם פציעות, טראומות ושגרה דלה במדינה הרוסה. חלקן זכו להכרה כגיבורות עממיות, רבות אחרות נותרו אנונימיות. אך בזיכרון הקולקטיבי, דונג לוק הפך לנקודת ציון: תזכורת לכך שבמלחמת וייטנאם, הדרך עצמה הייתה חזית והנשים שהחזיקו אותה שילמו מחיר מלא.
נשים בדרום וייטנאם – השירות שנשכח
אם בצפון וייטנאם הונצחו נשים כלוחמות עממיות והפכו לחלק מן המיתולוגיה הלאומית, הרי שבדרום וייטנאם הסיפור היה שונה ולעיתים שקט יותר. גם בצבא הרפובליקה של וייטנאם (ARVN – Army of the Republic of Vietnam), וגם במערך האזרחי והמודיעיני שסבב אותו, שירתו נשים רבות. הן לא היו חריגות, אך גם לא הועמדו במרכז הנרטיב. השתתפותן נתפסה פחות כמעשה מהפכני ויותר כחלק מ"שירות למדינה" במסגרת מוסדות קיימים.
באמצע שנות ה-60 הוקם בדרום חיל הנשים של דרום וייטנאם שנקרא WAFC:
(Women’s Armed Forces Corps). היה זה חיל התנדבותי שפעל כחלק אינטגרלי מן הצבא. הנשים שירתו כאחיות, קצינות מנהלה, מפעילות קשר, מדריכות ונהגות. חלקן עברו גם הכשרה צבאית בסיסית ונשאו נשק, בעיקר לצורכי הגנה. במתקפת הטת (ראש השנה הוייטנאמי) של הצפון על הדרום בשנת 1968, תועדו נשים חמושות מגינות על מבנים ציבוריים בערים כמו סייגון, דה-נאנג והואה, עדות לכך שהקו בין עורף לחזית היטשטש גם בדרום.
תפקיד מרכזי נוסף מילאו נשים בדרום בתחום המודיעין והביטחון הפנימי. נשים פעלו כסוכנות שאספו מידע, לעיתים אף בלב שכונות וכפרים שבהם פעלו כוחות וייטקונג. נוכחות נשית נתפסה כפחות מאיימת, ולכן אפשרה תנועה חופשית יותר במרחב האזרחי. חלק מן הנשים הללו פעלו גם במסגרת תוכניות לוחמה נגד גרילה, ולעיתים שילמו מחיר כבד: חטיפה, הוצאה להורג או היעלמות.
בניגוד לנשים בצפון, שהוצגו בתעמולה כדמויות הרואיות, הרי שנשות הדרום הוצגו גם בתעמולה כדמויות מקצועיות ללא תדמית הרואית: אחיות המטפלות בפצועים, פקידות במדים ומתנדבות בשירות המדינה. זה היה דימוי מאופק יותר, נטול מיתוס, כזה שמבקש לייצב מציאות ולא להפוך אותה לאגדה.
לאחר 1975 עם נפילת סייגון, ניצחון הצפון ואיחוד וייטנאם, הפך הפער הזה לדרמטי. ההיסטוריה הרשמית של המדינה המאוחדת (שכמובן נכתבת על ידי המנצחים) אימצה כמעט בלעדית את נרטיב הצפון. שירותן של נשים בדרום לא הונצח באנדרטאות, לא נלמד בבתי הספר, ולעיתים אף הפך למעמסה אישית. נשים רבות איבדו את מעמדן, חלקן נשלחו ל"חינוך מחדש" ואחרות הגרו בעיקר לארצות הברית. שם נשמר זיכרון שירותן בקהילות גולים, באנדרטאות קטנות ובספרי זיכרונות.
כך נוצר אחד הפערים הכואבים ביותר בזיכרון מלחמת וייטנאם: נשים שפעלו, סיכנו את חייהן ותרמו למאמץ המלחמתי, אך מצאו עצמן מחוץ לסיפור הרשמי. אם בצפון הנשים הפכו לסמל, הרי שבדרום הן הפכו לשתיקה. ודווקא השתיקה הזו מדגישה עד כמה הזיכרון אינו רק תיעוד של העבר, אלא בחירה פוליטית ותרבותית של מה ומי ראויים להיזכר.
סיכום: בין זיכרון, שתיקה ודרך
ראינו אם כך כי סיפורן של הנשים במלחמת וייטנאם אינו סיפור אחיד. בצפון, נשים הפכו לחלק מן המיתוס הלאומי: מן האחיות טרונג, דרך נגוּיֶין תִ׳י דִין ו"צבא ארוכות השיער", ועד נערות שביל הו צ’י מין ודונג לוק – זיכרון של הקרבה שהועלה לדרגת קדושה. בדרום נשים שירתו, טיפלו, ריגלו והגנו, אך לאחר 1975 נדחק סיפורן לשוליים ונשמר בעיקר בזיכרון פרטי ובקהילות גולים. ובתווך, אלפי נשים מן השורה, שלא חיפשו תהילה, אלא מילאו תפקידים חיוניים במלחמה שחדרה אל כל פינה בחייהן.
ההבדל בין האדרה לשתיקה אינו מבטל את תרומתן של אף אחת מן הנשים הללו. להפך: הוא חושף עד כמה הזיכרון הוא תוצר של בחירה, ועד כמה קל להעלות סמלים וקשה יותר לזכור חיים שלמים שנמשכו אחרי הקרב האחרון. אולי זו המסקנה העמוקה ביותר של הסיפור הזה: מלחמות אינן מסתיימות ביום חתימת ההסכם, והנשים שנשאו אותן על גבן אינן נעלמות, רק הזיכרון שלנו לעיתים עושה זאת.
לסיום כמובן מוסיקה
אם יש שיר אחד שמצליח ללכוד את רוח הסיפור הזה בלי לדבר על קרבות או ניצחונות, זהו השיר הווייטנאמי:
"Trường Sơn Đông, Trường Sơn Tây"
טרונג סון מזרח – טרונג סון מערב, הוא שיר על מרחק: על שני בני אדם הצועדים משני עברי רכס הטרונג סון ועל חיים המתקיימים "בדרך". דרכים שנשים ונערות סללו, נשאו בהן ציוד, המתינו לצידן והמשיכו ללכת, גם כשאיש לא כתב עליהן שירי גבורה.
קשה שלא להיזכר גם בשאלה שמעלה יוסי גמזו בשירו "אז איפה הן הבחורות ההן", לא כשאלה נוסטלגית בלבד, אלא כקריאה לזיכרון: לזכור את הנשים שנשאו בחייהן גם את האש וגם את השגרה. אולי המוסיקה, יותר מכל אנדרטה, מאפשרת להן להישאר נוכחות לא כסמל, אלא כבני אדם.
