גלגלי המטוס עוד לא הספיקו להתקרר על מסלול הנחיתה, וכבר המתינה לרגלי המדרגות שורה של גברים בחליפות כהות, פניהם קפואות ועיניהם נעוצות בה: איווה איקוקו טוג'ורי (Iva Ikuko Toguri), צעירה אמריקאית הנראית תשושה למדי, אוחזת בידה מזוודה קטנה, ציפתה סוף סוף לשוב הביתה אחרי שנים של פחד ובידוד ביפן. היה זה ב-25 בספטמבר 1948, היום שבו הובאה לארצות הברית תחת פיקוח צבאי והוטסה אל סן פרנסיסקו בתקווה לפתוח דף חדש.
אך במקום זרי הפרחים והחיבוקים שניתנו לשבים מהמלחמה, המתינו לה אנשי ה-FBI, צלמים ועיתונאים, ובפיהם שאלה אחת:
"Are you Tokyo rose?"
איווה קפאה, היא לא הייתה “טוקיו רוז”. הדמות עצמה לא הייתה אלא מיתוס, ברייה שנולדה מתעמולה ומפחדיהם של חיילים הרחק מהבית. אך מול עשרות צלמים וכתבים הצמאים לסקופ, היה ברור כי האמת היא ענין משני. כיצד הפכה איווה טוג'ורי לסמל מאיים כל כך, ולקורבן של אחד מעיוותי הדין הבולטים בתולדות ארצות הברית?
בואו נתחיל בהתחלה…
איווה איקוקו טוג’ורי נולדה בשנת 1916 למשפחה יפנית אמריקאית חרוצה ושקטה בלוס אנג'לס. הוריה, מהגרים קשי יום, שמרו על מסורת יפנית בבית אך הקפידו לגדל את ילדיהם קודם כל כאמריקאים גאים. היא גדלה בעיר רב תרבותית, למדה בבתי ספר מקומיים, אהבה מוסיקה ואופנה מערבית, וחלמה על קריירה צנועה כטכנאית רפואית. ידידיה ומוריה תיארו אותה כמאופקת, אחראית ונדיבה, אחת שלא מתבלטת ולא מחפשת צרות. זה היה הרקע ממנו הגיעה: היא לא הייתה מרגלת ולא פעילה אידאולוגית, אלא צעירה אמריקאית רגילה לחלוטין, שאירועים היסטוריים שלא הייתה לה כל שליטה עליהם, יעמידו אותה בקרוב בלב אחת הסערות הציבוריות הגדולות של תקופת המלחמה.
הנסיעה ליפן ב-1941: החלטה תמימה עם מחיר גורלי
בקיץ 1941, חודשים ספורים לפני שיפן תגרור את ארצות הברית אל תוך מלחמת העולם השנייה, החליטה איווה לנסוע לבקר קרובי משפחה חולים באוסקה. היא יצאה לדרכה עם דרכון אמריקאי ותחושה ברורה שמדובר במסע קצר בלבד: ביקור משפחתי שיסתיים בחזרה ללוס אנג'לס, ללימודיה ולעבודתה.
אך ב-7 בדצמבר 1941 כאשר יפן תקפה את פרל הארבור, הכל השתנה. הרשויות היפניות החרימו את מסמכיה כולל דרכונה האמריקאי, והפכו אותה בפועל ל"נתינת אויב" ללא יכולת לצאת מהמדינה. מה שהתחיל כנסיעה תמימה הפך לשבי אזרחי ממושך, שבו נאלצה להתמודד עם מלחמה הולכת ומתעצמת, חשדנות מכל עבר ומנגנוני תעמולה של שני הצדדים.
בתוך המציאות הזו מצאה עצמה איווה, צעירה אמריקאית תמימה, לכודה בין שתי מעצמות לוחמות, ובעל כורחה בדרך להפוך לאויבת גם בעיני יפן וגם בעיני ארצות הברית.
עולם השידורים של רדיו טוקיו
איווה נותרה ביפן ללא מעמד, ללא מסמכים וללא זכויות בסיסיות, מצב שהקשה עליה להשיג עבודה, קורת גג ואפילו מזון. מתוך צורך קיומי החלה לעבוד בעיתון דובר אנגלית, ושם הוצעה לה משרת עוזרת טכנית בתחנת "רדיו טוקיו". בתחילה היה זה תפקיד שולי מאחורי הקלעים, נטול כל ממד פוליטי. אך ככל שהמלחמה התקדמה, נזקקה התחנה לקרייניות בעלות אנגלית מושלמת, שיוכלו לפנות ישירות לחיילים האמריקאים בחזית. כך כמעט בעל כורחה, מצאה עצמה איווה מול המיקרופון.
איווה טוג'ורי לא תמכה במשטר היפני, לא ביקשה להשתתף בתעמולה, ובוודאי לא התכוונה לפגוע בארה"ב מולדתה. אך המצוקה הכלכלית, הלחצים של מנהלי התחנה ומעמדה חסר הברירה, דחקו אותה להשתלב בתוכנית הבידור "שעת האפס" (Zero Hour). הייתה זו תכנית בעלת פורמט קליל, מוסיקלי ומתובל בהומור, אך יועדה גם לערעור מורל החיילים האמריקאים. ברגעים האלה, בלי שתבין ובלי שתדמיין את ההשלכות, החלו להיטוות החוטים שיקשרו בינה לבין הדמות המיתולוגית של "טוקיו רוז", דמות שלא באמת הייתה קיימת.
מיתוס שנולד מפחד ובלבול
עוד לפני שאיווה טוג'ורי התקרבה למיקרופון, הכינוי "טוקיו רוז" כבר חלחל לשיח במחנות האמריקאים ברחבי האוקיינוס השקט. לא היה זה שמה של אישה מסוימת, אלא כינוי כללי לכל קריינית יפנית דוברת אנגלית ששידרה מטעם רדיו טוקיו. החיילים שהיו מותשים ובודדים, איחדו את הקולות הנשיים ששמעו לדמות אחת מפתה, מסוכנת וכמעט שטנית, שנועדה לערער את רוחם. בפועל, היו לא מעט נשים שעסקו בשידורים הללו, וכל אחת מהן נשאה חלק קטן בלבד בתפקיד שהפך בדמיון האמריקאי, למפלצת תעמולה אחת.
איווה טוג'ורי, למרות הדימוי שדבק בה, לא הייתה האויבת שעליה דיברו החיילים. שידוריה היו רחוקים מעימות או הסתה: היא שימשה בעיקר כמגישה קלילה, הקריאה ברכות קצרות, הציגה קטעי מוסיקה אמריקאית אהובה, ולעיתים הוסיפה הערות אירוניות שנשמעו כמעט ידידותיות. בניגוד מובהק למיתוס, היא לא תקפה את ארצות הברית, לא ניסתה לאיים, ובוודאי שלא חשפה מידע צבאי. חיילים רבים העידו לאחר המלחמה שקולה נשמע כמו קול מוכר מהבית, לא של אויב, אלא של מישהי מהשכונה בלוס אנג'לס, שגדלה על ג'אז ורדיו אמריקאי.
מרבית מקטעי התעמולה האגרסיביים כלל לא היו פרי עטה. הם הוכנו מראש על ידי עורכים ופקידי צנזורה יפנים, והיא עצמה הסתייגה מחלקם. לעיתים אף החלישה את עוקץ המסרים באמצעות טון קליל או בדיחה, מחווה דקה שנועדה לאותת לחיילי ארצה שהיא אמנם ביפן, אך לא עם היפנים. עדויות מאוחרות של אנשי צוות בתחנה ושל חיילים שהאזינו לה מאשרות זאת: איווה לא הייתה "טוקיו רוז". היא הייתה מגישה אנושית, לעיתים אפילו חמימה, שנלכדה במערכת תעמולה שלא מרצונה.
אך כאשר המלחמה הסתיימה, דבר לא עמד לזכותה. המיתוס גבר על דמותה האמיתית. "טוקיו רוז" הפכה לסמל, וכמו שקורה לעיתים בהיסטוריה, הדימוי שדבק בה היה חזק יותר ממנה עצמה.
Creative Commons license
הציבור האמריקאי שחיפש דמות לפרוק עליה את כאב השנים הקשות, מצא באיווה טוג'ורי קורבן מושלם: אישה ממוצא יפני, דוברת אנגלית מושלמת ובעלת קול מוכר מהרדיו. העובדה שהיא לא הייתה "טוקיו רוז" משום שדמות כזו כלל לא התקיימה, לא הפריעה לאיש.
בימים שאחרי המלחמה, בתקופה של חשדנות גוברת וממש על סף עידן המקרתיזם, החל לחץ פוליטי ותקשורתי כבד למצוא "בוגדים מבית". בתוך האווירה הזו הוחלט להעמיד אותה לדין באשמת בגידה, מן האישומים החמורים ביותר בחוק האמריקאי. במהלך המשפט נשענו האישומים על עדויות רופפות, וחלקן אף נגבו תחת איומים. אך באותם ימים של חיפוש אשמים וסגירת חשבונות, הפחד ויצר הנקמה גברו על העובדות.
Creative Commons license
באוקטובר 1949 הורשעה טוג'ורי בסעיף אחד בלבד מתוך שבעה שבהם הואשמה, ונידונה לעשר שנות מאסר וקנס כבד. היא נשלחה לכלא הפדרלי לנשים אלדרסון בוירג'יניה, שם עבדה במטבח, השתתפה בקורסים פנימיים, ושמרה על יחס מנומס ואדיב כלפי הסגל והאסירות.
בשנת 1956, לאחר שריצתה יותר משש שנים, שוחררה על התנהגות טובה, אך הסטיגמה נותרה. בעיני רבים היא הייתה עדיין בוגדת, מוקצה חברתית, נאסר עליה לשוב לקליפורניה שבה גדלה, והיא נאלצה להתחיל פרק חדש בחייה, הפעם בשיקגו.
רק עם חלוף השנים החלו הסדקים במשפטה להתגלות: עדים מרכזיים הודו ששיקרו, חוקרים פעלו תחת לחץ "להביא תוצאות", וחלק מההקלטות שיוחסו לה התבררו כבלתי מפלילות לחלוטין. לאט ובהדרגה החלו בארה"ב להבין שהאישה שכונתה "טוקיו רוז" לא הייתה אויבת אלא קורבן של תקופה שבה פחד, דעות קדומות ולחץ ציבורי גברו על האמת.
החנינה הנשיאותית של 1977: תיקון עוול היסטורי
שנים לאחר הרשעתה המשיכו עיתונאים, משפטנים וחיילים לשעבר להיאבק למען ניקוי שמה. נקודת המפנה הגיעה בשנות ה-70 כאשר שני עדים מרכזיים הודו כי העידו נגדה תחת לחץ חוקרים אמריקאים. עדויותיהם החדשות חשפו כי משפטה נשען על פחד ציבורי, גזענות ותעמולה, ולא על עובדות.
סיפורה של טוג'ורי השתלב אז במאבקי צדק רחבים יותר של יפנים אמריקאים, ובהם פרשת פרד קורמאטסו, שגם הוא נפל קורבן למדיניות מפלה שהוכרה לימים כטעות היסטורית. על רקע זה העניק לה הנשיא ג׳רלד פורד, חנינה נשיאותית שהסירה מעליה את כתם הבגידה והשיבה לה את מעמדה. היה זה מקרה יחיד מסוגו בתולדות ארצות הברית. הנשיא פורד עשה זאת ביום האחרון לכהונתו בינואר 1977, לפני שהוחלף על ידי הנשיא ג'ימי קרטר,
איווה טוג'ורי היא כבר הייתה בת 61, חיה בצניעות בשיקגו ורחוקה מכל המולה ציבורית. החנינה כמובן לא החזירה לה את שנותיה האבודות, אך הושב לה כבודה.
לאחר קבלת החנינה המשיכה טוג'ורי בחייה הצנועים. היא ובעלה ניהלו חנות מתנות קטנה בשיקגו, והיא התרחקה כליל מאור הזרקורים. בקהילה היפנית אמריקאית היא זכתה להערכה הולכת וגוברת, והיסטוריונים הקדישו פרקים שלמים להפרכת המיתוס שנבנה סביבה. אך טוג'ורי עצמה לא ביקשה תהילה או הכרה, היא רק רצתה לחיות בשקט, לא כגיבורה ולא כקורבן.
בשנת 2006 כשהיא בת 90, הלכה איווה טוג'ורי לעולמה. כיום היא נחשבת לדמות מרכזית במאבק לזכויות האזרח של יפנים אמריקאים, עדות לנוספת לכוחם ההרסני של מיתוסים ודעות קדומות, אך גם ליכולתה של האמת להופיע, גם אם באיחור. כיצד נולדות דמויות תעמולה נשיות בזמן מלחמה?
"טוקיו רוז" הייתה רק אחת מתוך תופעה רחבה בהרבה: במלחמות המאה ה-20 הפך קול נשי ברדיו לכלי תעמולה רב עוצמה. הקול שבזמנים רגילים משדר רוך וביטחון, קיבל בחזית משמעות אחרת לגמרי: מפתה, מערער ומאיים. חיילים בודדים שנמצאו הרחק מהבית, שמעו קול נשי מדבר אליהם באנגלית רהוטה, ומאחורי הצליל הזה דמיינו דמות אחת ברורה, גם אם במציאות עמדו מאחוריו נשים רבות ושונות. כך נולד מיתוס.
התופעה הזו לא הייתה ייחודית ליפן. בגרמניה הנאצית שידרה מילדרד גילארס (Mildred Gillars), אזרחית אמריקאית שהפכה ל-"Axis Sally". היא שילבה מוסיקה אמריקאית מוכרת במסרים שנועדו לשבור את רוחם של החיילים, ולעיתים השתתפה בתוכניות תעמולה מובהקות כמו "Vision of Invasion": היה זה תסכית אפל שתיאר את הפלישה הצפויה לנורמנדי ככישלון ודאי ונועד לערער את רוחם של החיילים האמריקאים. קולה המלטף והאנגלית המושלמת שלה העניקו לה בעיני חיילים אמריקאים דימוי מאיים הרבה מעבר למה שעשתה בפועל.
בקוריאה הופיעה דמות מקבילה: אנה ווליס סו (Anna Wallis Suh) שכונתה "Seoul City Sue". היא הייתה מורה אמריקאית שנלכדה באזור שנפל לשליטת צפון קוריאה, ובשידוריה קראה לעיתים שמות של חיילים אמריקאים שנפלו או נשבו. גם היא שילבה מסרים שנועדו לערער את רוח הלוחמים, וגם במקרה שלה המציאות האישית הייתה מורכבת בהרבה מן הדימוי שנבנה סביבה.
Creative Commons license
בכל שלושת המקרים של יפן, גרמניה וקוריאה, התגבשה תופעה דומה: קול נשי שהועבר בגלי הרדיו הפך לדמות על, לא משום שהדוברת הייתה כל יכולה, אלא משום שהמאזינים האמינו שהיא כזו. החיילים, העיתונות והציבור הרחב איחדו עשרות נשים שונות לכמה כינויים קליטים ונוחים. וכמו במקרה של איווה טוג'ורי, הדמות הדמיונית שנולדה מתוך פחד, בדידות ודמיון, הייתה לעיתים חזקה בהרבה מהאישה האמיתית שעמדה מאחורי המיקרופון.
היום, שנים לאחר מותה, מוכרת איווה טוג'ורי לא כבוגדת, אלא כקורבן של תקופה שסימנה אנשים על פי מוצאם ולא על פי מעשיהם. דמותה נלמדת בבתי ספר, נבחנת בספרי היסטוריה, ומופיעה במחקרים על חופש הביטוי, זכויות אדם ופסיכולוגיית המלחמה. המיתוס של "טוקיו רוז", לא נעלם אך עם השנים הוא הפך לביטוי אבסורדי, ונחשף הפער העצום בינו לבין דמותה האמיתית של איווה.
סיפורה של איווה טוג'ורי מזמין אותנו לשאול שאלות קשות על כוחו של קול אנושי, על העוצמה של פחד ציבורי, ועל הצורך המתמיד לבחון מחדש את מה שנראה לנו מובן מאליו, כי כידוע לכולנו, חיים ומוות ביד הלשון.
מרלן דיטריך: הקול הנשי ששירת את בעלות הברית
בתעמולה הרדיופונית של מלחמת העולם השנייה, לא רק היפנים השתמשו בקול נשי: כל הצדדים הבינו את כוחו. אך בעוד שביפן נוצרו דמויות מאיימות כמו "טוקיו רוז", בצד של בעלות הברית עלה קול אחר לגמרי, קולה האמיץ והאנושי של מרלן דיטריך. הכוכבת הגרמנייה דחתה הצעות מפתות מהמשטר הנאצי לשוב לגרמניה ולהפוך לסמל תרבות של "הרייך החדש", ובחרה במקום זאת להתייצב בגלוי לצד ארצות הברית לא רק כעמדה פוליטית, אלא כבחירה מוסרית עמוקה.
דיטריך הפכה לאחד הקולות המשפיעים במערכה הפסיכולוגית נגד גרמניה הנאצית. היא השתתפה בשידורי רדיו בגרמנית, קראה טקסטים חדים ולעיתים אירוניים שנועדו לערער את ביטחונם של חיילי הציר, ושילבה בהם מוסיקה מוכרת ושירי אהבה. היא הבינה שקול נשי חם, דווקא כשהוא נושא מסר מורכב, עשוי לחדור למקומות שבהם תעמולה רשמית מתקשה לגעת.
מעבר לשידורים, דיטריך יצאה מהאולפן, הופיעה בעשרות בסיסים ברחבי אירופה וצפון אפריקה וביקרה בקווי חזית מסוכנים. היא שרה לחיילים, לחולים ולפצועים, ללא תנאים וללא פחד. שירה המפורסם לילי מרלן (Lili Marleen) הפך להמנון אוניברסלי של געגוע, שנגע בלבבות חיילים משני צידי המתרס והעניק להם רגע של קרבה ונחמה בתוך הכאוס של המלחמה.
על פועלה יוצא הדופן העניק לה הנשיא הארי טרומן בשנת 1947 את מדליית החירות הנשיאותית, העיטור האזרחי הגבוה ביותר בארצות הברית. טרומן ציין כי תרומתה "העלתה את רוחם של החיילים בזמנים החשוכים ביותר" וכי התנגדותה הפומבית לנאצים, הייתה מעשה של אומץ ומצפון.
קולה של דיטריך היה אולי יותר מכל הוכחה לכך שקול נשי בזמן מלחמה אינו חייב להיות כלי תעמולה מאיים, הוא יכול להיות גם מקור של תקווה, נחמה ואנושיות.
Creative Commons license
ואולי זו נקודת הסיום הנכונה לסיפורה של איוה טוג'ורי: בין עולמות של תעמולה, פחד ומיתוסים קולניים, קול אחד קטן ואמיתי יכול להזכיר לנו שבסופו של דבר, גם במלחמה, כולנו רק מחכים שמישהו ישיר לנו שיר של בית.
הנה לילי מרלן.
