אש בעיר המלאכים

שיתוף פוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב print
שיתוף ב email

לוס אנג'לס שבקליפורניה היא עיר נהדרת.  העיר הוקמה ב-4 בספטמבר 1781 על ידי המושל הספרדי פליפה דה נווה (Felipe de Neve) ובשנת 1821 הפכה לחלק ממקסיקו. רק בשנת 1848 לאחר מלחמת ארצות הברית-מקסיקו, נרכשו לוס אנג'לס ושאר מדינת קליפורניה על ידי ארצות הברית במסגרת הסכם גואדלופה הידלגו.

היום משמשת לוס אנג'לס כמרכז עסקי חשוב מאוד ויש בה הרבה מרכזי תרבות, אופנה, חינוך, מדע, טכנולוגיה ותקשורת. זו עירם של ה- Lakers, של דיסני והיא כמובן מובילה את תעשיית הקולנוע בעולם.  השלט של הוליווד המוצב בלוס אנג'לס, הוא כנראה השלט הידוע והמוכר ביותר בעולם.

התמונה מתוך "מסע אחר"

אבל העיר הנהדרת הזו ידעה במהלך השנים מהומות קשות בין שחורים ללבנים. אחד מגלי המהומות הקשים האלו, עבר על העיר בחודש אוגוסט  1965. היה זה קיץ קשה וחם במיוחד, לא רק בגלל השרב הקשה שפקד אז את קליפורניה. כדי להבין את הרקע למהומות, בואו נחזור קצת אחורה בזמן.

בדיוק 100 שנים קודם לכן, הסתיימה בארה"ב מלחמת האזרחים. המלחמה הסתיימה בחורבן מוחלט של מדינות הדרום. לקראת סיום המלחמה ובשנים שלאחריה, הצליחו הנשיא לינקולן וממשיכי דרכו (הנשיאים ג'ונסון & גרנט) להעביר כמה תיקונים לחוקה האמריקאית:

• התיקון ה-13 (1865) אשר ביטל חוקתית את העבדות בארה"ב.

•  התיקון ה-14 (חוק האזרחות – 1868) הקובע כי כל אדם שנולד או התאזרח בארצות הברית ונתון תחת תחום שיפוטה, הנו אזרח ארצות הברית והמדינה שבה הוא גר. כלומר השחורים הינם אזרחים שווי זכויות.

• התיקון ה-15 (חוק ההצבעה 1870) הקובע כי זכותם של אזרחי ארצות הברית להצביע לא תישלל מהם על ידי ארצות הברית או אחת מהמדינות בשל גזע, צבע או מצב קודם של עבדות.

לכאורה היה זה מצב אידיאלי עבור השחורים אלא שמדינות הדרום אשר נוצחו במלחמה, סרבו לקבל את התכתיבים של מדינות הצפון וכדי לעקוף זאת, החלו לחוקק חוקים ותקנות שונות שהידועים בהם הם חוקי ההפרדה הגזעית שזכו לשם "חוקי ג'ים קרואו" (Jim Crow). מטרת חוקים אלו הייתה למנוע את האינטגרציה של השחורים בחברה (תוך יישום הדוקטרינה "נפרד אבל שווה") ולמנוע מהם את זכות ההצבעה.

שנות ה-60 של המאה ה-20 בארה"ב היו שנים קשות מאוד לשחורים. היו אלו שנים בהן הגיע המאבק לשוויון זכויות לשיאים חדשים, עם הרבה מאוד אלימות  ושפיכות דמים:
רצח מדגר אוורס במיסיסיפי ביוני 1963, הפיגוע הקשה בכנסייה הבפטיסטית בבירמינגהאם אלבמה בספטמבר 1963 (אירוע אשר לו יוקדש פוסט נפרד), רצח מלקולם X בפברואר 1965, האלימות הקשה של השוטרים כנגד המשתתפים במצעדים מסלמה למונטגומרי (מרץ 1965) ועוד.

אך יחד עם זאת היו גם הישגים:

ביום 2 ביולי 1964 חתם הנשיא לינדון ג'ונסון על חוק זכויות האזרח. חוק זה שם קץ לתזה של "נפרד אבל שווה" ובעצם ביטל חוק זה את חוקי ג'ים קרואו.

ב-1964 קיבל מרתין לותר קינג את פרס נובל לשלום.

ביום 6 באוגוסט 1965 חתם ג'ונסון על חוק זכויות ההצבעה הקובע כי אלבמה, אלסקה, אריזונה, ג'ורג'יה, לואיזיאנה, מיסיסיפי, דרום קרוליינה, וירג'יניה וטקסס, כל המדינות "הבעייתיות" בדרום תהיינה מעתה תחת פיקוח פדרלי ולא יוכלו עוד על ידי חקיקה כלשהי למנוע משחורים את זכות ההצבעה.

בנוסף לכך, הייתה בשנים אלו בחלקים גדולים של החברה, סולידריות בין שחורים ולבנים על רקע מלחמת וייטנאם וההתנגדות לה. צריך לזכור כי במלחמה זו לחמו השחורים והלבנים ביחידות מעורבות וזאת לאחר שבשנת 1947 ביטל הנשיא הארי טרומן את ההפרדה הגזעית בצבא.

ביום 11 באוגוסט 1965, פרצו בלוס אנג'לס בקליפורניה מהומות קשות שנמשכו 6 ימים, מהומות שגבו את חייהם של 34 איש והביאו לפציעתם של למעלה מאלף. מה בעצם קרה שם ומדוע דווקא בקליפורניה, מדינה שלכאורה הייתה קצת מנותקת מכל האירועים הקשים של הדרום? ולמה דווקא בעיר המלאכים?

בואו נחזור כמה שנים לאחור אל שנות ה-20 של המאה ה-20. בשנים אלו החל תהליך הגירה של שחורים ממדינות הדרום אל המערב ואל מדינות הצפון. גל זה של הגירה התעצם עוד יותר לאחר מלחמת העולם השנייה. מדינות הדרום היו מזוהות עם העבדות והאפליה ושחורים רבים העדיפו לעזוב אותן. בנוסף לכך הכלכלה בצפון הייתה כלכלה שהתבססה יותר על תעשייה מתקדמת מאשר על חקלאות ואפשרויות התעסוקה היו רבות יותר.

והנה מתברר כי דווקא בקליפורניה בשנים האלו, חלה נסיגה בכל האמור לזכויות השחורים. חוקים ליברלים אשר היו אמורים להבטיח שוויון זכויות בוטלו כמו החוק המבטיח שוויון זכויות בדיור: ב-95% משטחה של לוס אנג'לס נאסר על שחורים לרכוש ו/או לשכור דירות וכך נוצר אזור שהיה למעשה גטו שחור בו גרו בצפיפות ובתנאי דיור קשים אלפי שחורים אשר גם הרווחה הכלכלית הייתה מושג זר להם לחלוטין. עם השנים התסכול גבר והשחורים הרגישו שלא יתכן שהם מספיק טובים כדי לשרת בצבא ולמות למען המדינה בשדות הקרב באירופה ודרום מזרח אסיה, אך לא מספיק טובים כדי לגור היכן שירצו. במצב הזה, לא נדרש יותר מטריגר קטן כדי להצית את המהומות.

ביום 11 באוגוסט בלילה עצרה המשטרה נהג צעיר בן 21 אשר לדבריהם ביצע עברת תנועה. היה זה בשכונת וואטס (Watts) אשר על שמה נקראו המהומות. שמו של הנהג הצעיר היה מרקט פריי (Marquette Frye) וכשהשוטרים שעצרו אותו טענו שהוא נהג תחת השפעת אלכוהול, רץ אחיו הצעיר שישב לידו לביתם והזעיק את אמו, רנה פרייס (Rena Price). רנה פרייס נזפה בבנה על צורת הנהיגה שלו אך כשהשוטרים רצו לעצור אותו, החלה גב' פרייס להכות בארנקה את השוטרים ומכאן העניינים החלו להתדרדר במהירות רבה.
המוני שחורים ירדו מבתיהם בשכונה הצפופה והחלו להשליך חפצים על השוטרים. לאחר מעצרם של האחים פריי ואמם החלו הפגנות אלימות בשכונת וואטס. השחורים תושבי השכונה החלו לפרק את המדרכות ברחוב וכשהגיעו השוטרים הם חטפו מטר של בלוקים וגושי בטון.

לאחר שהמהומות נמשכו גם ביום שלמחרת, ניסו מנהיגי הקהילה השחורה לכנס ישיבת חירום עם אנשי המשטרה, אך הישיבה נכשלה והמהומות נמשכו.

התמונה מתוך LA Times
התמונה מתוך LA Times

בצר לו, קרא מפקד משטרת לוס אנג'לס וויליאם פרקר לעזרת אנשי המשמר הלאומי. פרקר טען כי מדובר כאן במרד של ממש ומושל קליפורניה פאט בראון, טען כי השחורים בשכונות לוחמים ממש כמו אנשי הווייטקונג ולכן נדרשת כאן תגובה מלחמתית.
ההתפרעויות החריפו, וביום שישי, ה -13 באוגוסט, הצטרפו כ -2,300 אנשי המשמר הלאומי לכוחות המשטרה בניסיון לשמור על הסדר ברחובות. חנויות שהיו בבעלותם של לבנים, נפרצו, נבזזו והוצתו. דרכם של מכוניות כיבוי אל תוך השכונה, נחסמה ונהגים לבנים הוכו. מתוך 34 ההרוגים במהומות, 31 נהרגו מירי השוטרים. אחד מאנשי המשטרה אמר כי  "הרחובות של וואטס דומים לזירת קרבות  בארץ זרה ורחוקה.  אין למראות האלו כל קשר לארצות הברית", טען.

 

התמונה מתוך LA Times

 

התמונה מתוך LA Times

רק לאחר כ-5 ימים החלו המתפרעים להירגע מעט.

להערכת המשטרה, למעלה מ-30,000 איש השתתפו במהומות אלו שהיו המהומות הקשות ביותר בארה"ב מאז תום מלחמת העולם השנייה.

אחד הדברים המדהימים בסיפור הזה היא תגובתו של מרתין לא קינג. הוא כמובן קרא להרגעת הרוחות אך טען בתוקף כי המהומות פרצו לא על רקע של אפליה גזעית אלא בגלל המצב הכלכלי הקשה של השחורים בלוס אנג'לס. היה זה לדבריו פרי של תחושות ייאוש וקיפוח של השחורים. לותר קינג טען כי אוכלוסייה מדוכאת,  סופה שתתמרד. יחד עם זאת טען כי האלימות אינה פתרון בין אם היא באה מצד הלבנים באלבמה ובין אם היא באה מצדם של השחורים בקליפורניה. "מה שקרה בוואטס" אמר קינג "זו התקוממות של אנשים מקופחים שהקידמה עקפה אותם והשאירה אותם מאחור".

למרתין לותר קינג הייתה כמובן אופוזיציה בקרב מנהיגי השחורים. עבור חלק מהם היו מהומות וואטס הטריגר להקמת ארגון הפנתרים השחורים, קצת יותר משנה לאחר מכן, באוקטובר 1966.

לאחר שהושבו על כנם השקט והסדר, החליט מושל קליפורניה פאט בראון להקים ועדה שתבדוק את הסיבות והגורמים למהומות. הועדה נקראה "ועדת מקון" על שמו של היושב בראשה John A. McCone אשר קודם לכן היה ראש ה-CIA.  הועדה קבעה כי המהומות פרצו עקב אחוזי אבטלה גבוהים בקרב תושבי שכונת וואטס, בתי ספר חסרי תקציבים ואמצעים ותנאי חיים ירודים ונחותים בשכונת וואטס, בהשוואה לשאר שכונות העיר.

ההמלצות לטיפול בבעיות אלו כללו תכניות לימודים מיוחדות לגיל הרך, תכנית לשיפור קשרי המשטרה עם הקהילה, סיוע לבעלי הכנסה נמוכה, פרויקטים להכשרת עובדים, שירותי בריאות משודרגים ותחבורה ציבורית יעילה יותר ועוד רבים.
רק חלק קטן מכל אלו, יצאו אל הפועל. החוקים האוסרים על השחורים רכישת דירות בחלקים רבים של העיר, נשארו כשהיו.
השקט היחסי שב ללוס אנג'לס עד שנת 1992, אז פרצו המהומות הקשות בעקבות האלימות המשטרתית נגד רודני קינג וזיכויים של השוטרים האלימים.

ומה עלה בגורלם של מציתי אש המרד?

מרקט פריי, הנהג הצעיר שנעצר המשיך לשתות לשכרה ובנוסף לכך היה מעשן כבד. הוא הלך לעולמו כתוצאה מדלקת ריאות בשנת 1986 והוא בן 42.

אמו רנה פרייס האריכה ימים עד גיל 97 והלכה לעולמה בשנת 2013.

אירועי לוס אנג'לס בתרבות

המהומות הקשות האלו זכו כמובן גם לביטוי בתרבות האמריקאית.
בשנת 1990 יצא הסרט "גל חום" (Heat Wave) המספר את סיפור המהומות מנקודת מבטו של העיתונאי בוב ריצ'ארדסון שהיה בזמן המהומות הכתב של הלוס אנג'לס טיימס בשוכנת וואטס.

פוסטר הסרט

מספר שירים נכתבו בעקבות המהומות ואזכיר שניים מהם. פרנק זאפה כתב בעקבות האירועים את השיר "Trouble Every Day" והזמר פיל אוקס כתב את השיר "In the Heat of the Summer".

כך כתב אוקס:

In the heat of the summer
When the pavements were burning
The soul of a city was ravaged in the night
After the city sun was sinkin'

Now no one knows how it started
Why the windows were shattered
But deep in the dark, someone set the spark
And then it no longer mattered

Down the streets they were rumbling
All the tempers were ragin
Oh, where, oh, where are the white silver tongues
Who forgot to listen to the warnings?

On and On come the angry
No longer following reason
And all the stores were the target now
Where just the other day they were buyin

Drunk with the memory of the ghetto
Drunk with the lure of the looting
And the memory of the uniforms shoving with their sticks
Asking, "Are you looking for trouble?"

"No, no, no," moaned the mayor
"It's not the way of the order
"Oh stay in your homes, please leave us alone
"We'll be glad to talk in the morning."

"For shame, for shame," wrote the papers
"Why the hurry to your hunger?
"Now the rubble's resting on your broken streets
"So you see what your rage has unraveled."

Baricades sadly were risin
Bricks were heavily flyin
And the loudspeaker drowned like a whisperin' sound
When compared to the angered emotions
And when the fury was over
And the Shame was replacing the anger
So wrong, so wrong, but we've been down so long
And we had to make somebody listen
In the heat of the summer

 

שירו של פיל אוקס התפרסם דווקא בביצועה של ג'ודי קולינס הנפלאה.
הנה הביצוע שלה.

 

חלפו שנתיים ימים בלבד מאז אירועי לוס אנג'לס וארה"ב חוותה שוב מהומות קשות, הפעם בדטרויט.

הרשמה לרשימת דיוור

פוסטים אחרונים

האטורי האנזו - הגיבור היפני של טרנטינו

האטורי האנזו - הגיבור היפני של טרנטינו

בתחילת המילניום הנוכחי (הרבה לפני שהכיר את דניאלה פיק), יצאו לאקרנים שני סרטיו של קוונטין טרנטינו: להרוג את ביל (1…
1966: הביטלס במזרח אסיה

1966: הביטלס במזרח אסיה

שנות ה-60 של המאה הקודמת היו שנים סוערות ביותר והן הביאו לתמורות ושינויים במקומות רבים בעולם. במדינות רבות התחוללו בעשור…
פרחי הירושימה וקרן אדיתה & איירה מוריס

פרחי הירושימה וקרן אדיתה & איירה מוריס

למרות עשרות השנים הרבות שחלפו מאז הסתיימה מלחמת העולם השניה, שמה של הירושימה עדין מעביר בנו צמרמורת וזאת בגלל אירועי…
טקאיימה: שוק הבוקר ושבעת אלי המזל

טקאיימה: שוק הבוקר ושבעת אלי המזל

אחת הערים החביבות עלי ביפן היא טקאיימה. מדובר בעיר לא גדולה במושגים יפניים (כ-90 אלף תושבים) אך היא בהחלט מסוג…
הפגנות ומחאה: צבעים ותמונות

הפגנות ומחאה: צבעים ותמונות

הימים הם ימי מחאה במדינתנו, ימים של הפגנות בירושלים, על הגשרים, בתל אביב ובקיסריה. המחאה נמצאת בכותרות העיתונים ופותחת את…
סראייבו - מלחמה, סביל וספורט

סראייבו - מלחמה, סביל וספורט

מאז שנסעתי לראשונה ליוון לפני שנים רבות, פיתחתי חיבה עמוקה לאזור הבלקן ויש לכך כמה וכמה סיבות טובות. זהו איזור…
x
סייען נגישות
הגדלת גופן
הקטנת גופן
גופן קריא
גווני אפור
גווני מונוכרום
איפוס צבעים
הקטנת תצוגה
הגדלת תצוגה
איפוס תצוגה

אתר מונגש

אנו רואים חשיבות עליונה בהנגשת אתר האינטרנט שלנו לאנשים עם מוגבלויות, וכך לאפשר לכלל האוכלוסיה להשתמש באתרנו בקלות ובנוחות. באתר זה בוצעו מגוון פעולות להנגשת האתר, הכוללות בין השאר התקנת רכיב נגישות ייעודי.

סייגי נגישות

למרות מאמצנו להנגיש את כלל הדפים באתר באופן מלא, יתכן ויתגלו חלקים באתר שאינם נגישים. במידה ואינם מסוגלים לגלוש באתר באופן אופטימלי, אנה צרו איתנו קשר

רכיב נגישות

באתר זה הותקן רכיב נגישות מתקדם, מבית all internet - בניית אתרים.רכיב זה מסייע בהנגשת האתר עבור אנשים בעלי מוגבלויות.

error: Content is protected !!
גלילה למעלה

קבלו עדכונים וחדשות למייל

הירשמו לרשימת הדיוור והבטיחו לעצמכם קבלת עדכונים