אש בעיר המלאכים

שיתוף פוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב print
שיתוף ב email

לוס אנג'לס שבקליפורניה היא עיר נהדרת.  העיר הוקמה ב-4 בספטמבר 1781 על ידי המושל הספרדי פליפה דה נווה (Felipe de Neve) ובשנת 1821 הפכה לחלק ממקסיקו. רק בשנת 1848 לאחר מלחמת ארצות הברית-מקסיקו, נרכשו לוס אנג'לס ושאר מדינת קליפורניה על ידי ארצות הברית במסגרת הסכם גואדלופה הידלגו.

היום משמשת לוס אנג'לס כמרכז עסקי חשוב מאוד ויש בה הרבה מרכזי תרבות, אופנה, חינוך, מדע, טכנולוגיה ותקשורת. זו עירם של ה- Lakers, של דיסני והיא כמובן מובילה את תעשיית הקולנוע בעולם.  השלט של הוליווד המוצב בלוס אנג'לס, הוא כנראה השלט הידוע והמוכר ביותר בעולם.

התמונה מתוך "מסע אחר"

אבל העיר הנהדרת הזו ידעה במהלך השנים מהומות קשות בין שחורים ללבנים. אחד מגלי המהומות הקשים האלו, עבר על העיר בחודש אוגוסט  1965. היה זה קיץ קשה וחם במיוחד, לא רק בגלל השרב הקשה שפקד אז את קליפורניה. כדי להבין את הרקע למהומות, בואו נחזור קצת אחורה בזמן.

בדיוק 100 שנים קודם לכן, הסתיימה בארה"ב מלחמת האזרחים. המלחמה הסתיימה בחורבן מוחלט של מדינות הדרום. לקראת סיום המלחמה ובשנים שלאחריה, הצליחו הנשיא לינקולן וממשיכי דרכו (הנשיאים ג'ונסון & גרנט) להעביר כמה תיקונים לחוקה האמריקאית:

• התיקון ה-13 (1865) אשר ביטל חוקתית את העבדות בארה"ב.

•  התיקון ה-14 (חוק האזרחות – 1868) הקובע כי כל אדם שנולד או התאזרח בארצות הברית ונתון תחת תחום שיפוטה, הנו אזרח ארצות הברית והמדינה שבה הוא גר. כלומר השחורים הינם אזרחים שווי זכויות.

• התיקון ה-15 (חוק ההצבעה 1870) הקובע כי זכותם של אזרחי ארצות הברית להצביע לא תישלל מהם על ידי ארצות הברית או אחת מהמדינות בשל גזע, צבע או מצב קודם של עבדות.

לכאורה היה זה מצב אידיאלי עבור השחורים אלא שמדינות הדרום אשר נוצחו במלחמה, סרבו לקבל את התכתיבים של מדינות הצפון וכדי לעקוף זאת, החלו לחוקק חוקים ותקנות שונות שהידועים בהם הם חוקי ההפרדה הגזעית שזכו לשם "חוקי ג'ים קרואו" (Jim Crow). מטרת חוקים אלו הייתה למנוע את האינטגרציה של השחורים בחברה (תוך יישום הדוקטרינה "נפרד אבל שווה") ולמנוע מהם את זכות ההצבעה.

שנות ה-60 של המאה ה-20 בארה"ב היו שנים קשות מאוד לשחורים. היו אלו שנים בהן הגיע המאבק לשוויון זכויות לשיאים חדשים, עם הרבה מאוד אלימות  ושפיכות דמים:
רצח מדגר אוורס במיסיסיפי ביוני 1963, הפיגוע הקשה בכנסייה הבפטיסטית בבירמינגהאם אלבמה בספטמבר 1963 (אירוע אשר לו יוקדש פוסט נפרד), רצח מלקולם X בפברואר 1965, האלימות הקשה של השוטרים כנגד המשתתפים במצעדים מסלמה למונטגומרי (מרץ 1965) ועוד.

אך יחד עם זאת היו גם הישגים:

ביום 2 ביולי 1964 חתם הנשיא לינדון ג'ונסון על חוק זכויות האזרח. חוק זה שם קץ לתזה של "נפרד אבל שווה" ובעצם ביטל חוק זה את חוקי ג'ים קרואו.

ב-1964 קיבל מרתין לותר קינג את פרס נובל לשלום.

ביום 6 באוגוסט 1965 חתם ג'ונסון על חוק זכויות ההצבעה הקובע כי אלבמה, אלסקה, אריזונה, ג'ורג'יה, לואיזיאנה, מיסיסיפי, דרום קרוליינה, וירג'יניה וטקסס, כל המדינות "הבעייתיות" בדרום תהיינה מעתה תחת פיקוח פדרלי ולא יוכלו עוד על ידי חקיקה כלשהי למנוע משחורים את זכות ההצבעה.

בנוסף לכך, הייתה בשנים אלו בחלקים גדולים של החברה, סולידריות בין שחורים ולבנים על רקע מלחמת וייטנאם וההתנגדות לה. צריך לזכור כי במלחמה זו לחמו השחורים והלבנים ביחידות מעורבות וזאת לאחר שבשנת 1947 ביטל הנשיא הארי טרומן את ההפרדה הגזעית בצבא.

ביום 11 באוגוסט 1965, פרצו בלוס אנג'לס בקליפורניה מהומות קשות שנמשכו 6 ימים, מהומות שגבו את חייהם של 34 איש והביאו לפציעתם של למעלה מאלף. מה בעצם קרה שם ומדוע דווקא בקליפורניה, מדינה שלכאורה הייתה קצת מנותקת מכל האירועים הקשים של הדרום? ולמה דווקא בעיר המלאכים?

בואו נחזור כמה שנים לאחור אל שנות ה-20 של המאה ה-20. בשנים אלו החל תהליך הגירה של שחורים ממדינות הדרום אל המערב ואל מדינות הצפון. גל זה של הגירה התעצם עוד יותר לאחר מלחמת העולם השנייה. מדינות הדרום היו מזוהות עם העבדות והאפליה ושחורים רבים העדיפו לעזוב אותן. בנוסף לכך הכלכלה בצפון הייתה כלכלה שהתבססה יותר על תעשייה מתקדמת מאשר על חקלאות ואפשרויות התעסוקה היו רבות יותר.

והנה מתברר כי דווקא בקליפורניה בשנים האלו, חלה נסיגה בכל האמור לזכויות השחורים. חוקים ליברלים אשר היו אמורים להבטיח שוויון זכויות בוטלו כמו החוק המבטיח שוויון זכויות בדיור: ב-95% משטחה של לוס אנג'לס נאסר על שחורים לרכוש ו/או לשכור דירות וכך נוצר אזור שהיה למעשה גטו שחור בו גרו בצפיפות ובתנאי דיור קשים אלפי שחורים אשר גם הרווחה הכלכלית הייתה מושג זר להם לחלוטין. עם השנים התסכול גבר והשחורים הרגישו שלא יתכן שהם מספיק טובים כדי לשרת בצבא ולמות למען המדינה בשדות הקרב באירופה ודרום מזרח אסיה, אך לא מספיק טובים כדי לגור היכן שירצו. במצב הזה, לא נדרש יותר מטריגר קטן כדי להצית את המהומות.

ביום 11 באוגוסט בלילה עצרה המשטרה נהג צעיר בן 21 אשר לדבריהם ביצע עברת תנועה. היה זה בשכונת וואטס (Watts) אשר על שמה נקראו המהומות. שמו של הנהג הצעיר היה מרקט פריי (Marquette Frye) וכשהשוטרים שעצרו אותו טענו שהוא נהג תחת השפעת אלכוהול, רץ אחיו הצעיר שישב לידו לביתם והזעיק את אמו, רנה פרייס (Rena Price). רנה פרייס נזפה בבנה על צורת הנהיגה שלו אך כשהשוטרים רצו לעצור אותו, החלה גב' פרייס להכות בארנקה את השוטרים ומכאן העניינים החלו להתדרדר במהירות רבה.
המוני שחורים ירדו מבתיהם בשכונה הצפופה והחלו להשליך חפצים על השוטרים. לאחר מעצרם של האחים פריי ואמם החלו הפגנות אלימות בשכונת וואטס. השחורים תושבי השכונה החלו לפרק את המדרכות ברחוב וכשהגיעו השוטרים הם חטפו מטר של בלוקים וגושי בטון.

לאחר שהמהומות נמשכו גם ביום שלמחרת, ניסו מנהיגי הקהילה השחורה לכנס ישיבת חירום עם אנשי המשטרה, אך הישיבה נכשלה והמהומות נמשכו.

התמונה מתוך LA Times
התמונה מתוך LA Times

בצר לו, קרא מפקד משטרת לוס אנג'לס וויליאם פרקר לעזרת אנשי המשמר הלאומי. פרקר טען כי מדובר כאן במרד של ממש ומושל קליפורניה פאט בראון, טען כי השחורים בשכונות לוחמים ממש כמו אנשי הווייטקונג ולכן נדרשת כאן תגובה מלחמתית.
ההתפרעויות החריפו, וביום שישי, ה -13 באוגוסט, הצטרפו כ -2,300 אנשי המשמר הלאומי לכוחות המשטרה בניסיון לשמור על הסדר ברחובות. חנויות שהיו בבעלותם של לבנים, נפרצו, נבזזו והוצתו. דרכם של מכוניות כיבוי אל תוך השכונה, נחסמה ונהגים לבנים הוכו. מתוך 34 ההרוגים במהומות, 31 נהרגו מירי השוטרים. אחד מאנשי המשטרה אמר כי  "הרחובות של וואטס דומים לזירת קרבות  בארץ זרה ורחוקה.  אין למראות האלו כל קשר לארצות הברית", טען.

 

התמונה מתוך LA Times

 

התמונה מתוך LA Times

רק לאחר כ-5 ימים החלו המתפרעים להירגע מעט.

להערכת המשטרה, למעלה מ-30,000 איש השתתפו במהומות אלו שהיו המהומות הקשות ביותר בארה"ב מאז תום מלחמת העולם השנייה.

אחד הדברים המדהימים בסיפור הזה היא תגובתו של מרתין לא קינג. הוא כמובן קרא להרגעת הרוחות אך טען בתוקף כי המהומות פרצו לא על רקע של אפליה גזעית אלא בגלל המצב הכלכלי הקשה של השחורים בלוס אנג'לס. היה זה לדבריו פרי של תחושות ייאוש וקיפוח של השחורים. לותר קינג טען כי אוכלוסייה מדוכאת,  סופה שתתמרד. יחד עם זאת טען כי האלימות אינה פתרון בין אם היא באה מצד הלבנים באלבמה ובין אם היא באה מצדם של השחורים בקליפורניה. "מה שקרה בוואטס" אמר קינג "זו התקוממות של אנשים מקופחים שהקידמה עקפה אותם והשאירה אותם מאחור".

למרתין לותר קינג הייתה כמובן אופוזיציה בקרב מנהיגי השחורים. עבור חלק מהם היו מהומות וואטס הטריגר להקמת ארגון הפנתרים השחורים, קצת יותר משנה לאחר מכן, באוקטובר 1966.

לאחר שהושבו על כנם השקט והסדר, החליט מושל קליפורניה פאט בראון להקים ועדה שתבדוק את הסיבות והגורמים למהומות. הועדה נקראה "ועדת מקון" על שמו של היושב בראשה John A. McCone אשר קודם לכן היה ראש ה-CIA.  הועדה קבעה כי המהומות פרצו עקב אחוזי אבטלה גבוהים בקרב תושבי שכונת וואטס, בתי ספר חסרי תקציבים ואמצעים ותנאי חיים ירודים ונחותים בשכונת וואטס, בהשוואה לשאר שכונות העיר.

ההמלצות לטיפול בבעיות אלו כללו תכניות לימודים מיוחדות לגיל הרך, תכנית לשיפור קשרי המשטרה עם הקהילה, סיוע לבעלי הכנסה נמוכה, פרויקטים להכשרת עובדים, שירותי בריאות משודרגים ותחבורה ציבורית יעילה יותר ועוד רבים.
רק חלק קטן מכל אלו, יצאו אל הפועל. החוקים האוסרים על השחורים רכישת דירות בחלקים רבים של העיר, נשארו כשהיו.
השקט היחסי שב ללוס אנג'לס עד שנת 1992, אז פרצו המהומות הקשות בעקבות האלימות המשטרתית נגד רודני קינג וזיכויים של השוטרים האלימים.

ומה עלה בגורלם של מציתי אש המרד?

מרקט פריי, הנהג הצעיר שנעצר המשיך לשתות לשכרה ובנוסף לכך היה מעשן כבד. הוא הלך לעולמו כתוצאה מדלקת ריאות בשנת 1986 והוא בן 42.

אמו רנה פרייס האריכה ימים עד גיל 97 והלכה לעולמה בשנת 2013.

המהומות הקשות האלו זכו כמובן גם לביטוי בתרבות האמריקאית.
בשנת 1990 יצא הסרט "גל חום" (Heat Wave) המספר את סיפור המהומות מנקודת מבטו של העיתונאי בוב ריצ'ארדסון שהיה בזמן המהומות הכתב של הלוס אנג'לס טיימס בשוכנת וואטס.

פוסטר הסרט

מספר שירים נכתבו בעקבות המהומות ואזכיר שניים מהם. פרנק זאפה כתב בעקבות האירועים את השיר "Trouble Every Day" והזמר פיל אוקס כתב את השיר "In the Heat of the Summer".

כך כתב אוקס:

In the heat of the summer
When the pavements were burning
The soul of a city was ravaged in the night
After the city sun was sinkin'

Now no one knows how it started
Why the windows were shattered
But deep in the dark, someone set the spark
And then it no longer mattered

Down the streets they were rumbling
All the tempers were ragin
Oh, where, oh, where are the white silver tongues
Who forgot to listen to the warnings?

On and On come the angry
No longer following reason
And all the stores were the target now
Where just the other day they were buyin

Drunk with the memory of the ghetto
Drunk with the lure of the looting
And the memory of the uniforms shoving with their sticks
Asking, "Are you looking for trouble?"

"No, no, no," moaned the mayor
"It's not the way of the order
"Oh stay in your homes, please leave us alone
"We'll be glad to talk in the morning."

"For shame, for shame," wrote the papers
"Why the hurry to your hunger?
"Now the rubble's resting on your broken streets
"So you see what your rage has unraveled."

Baricades sadly were risin
Bricks were heavily flyin
And the loudspeaker drowned like a whisperin' sound
When compared to the angered emotions
And when the fury was over
And the Shame was replacing the anger
So wrong, so wrong, but we've been down so long
And we had to make somebody listen
In the heat of the summer

 

שירו של פיל אוקס התפרסם דווקא בביצועה של ג'ודי קולינס הנפלאה.
הנה הביצוע שלה.

הרשמה לרשימת דיוור

פוסטים אחרונים

דטרויט 1967: חום יולי אוגוסט

דטרויט 1967: חום יולי אוגוסט

שנות ה-60 של המאה הקודמת נחשבות על ידי פרשנים רבים לעשור "הפוליטי" ביותר של המאה העשרים. במדינות רבות בעולם התחוללו…
ג'ורג' בסט והשילוש (הקדוש) ממנצ'סטר

ג'ורג' בסט והשילוש (הקדוש) ממנצ'סטר

שנת 1968 היתה שנה סוערת ומרובת אירועים בעולם כולו. • בתחילת חודש ינואר החלה בפראג התקופה שנודעה אח"כ בשם האביב של…
יאמאטו טאקרו וגן שש המעלות

יאמאטו טאקרו וגן שש המעלות

העיר קנזאווה (Kanazawa) שביפן היא בירתו של מחוז אישיקווה שבחבל צ'ובו והיא שוכנת על שפת ים יפן (הים המפריד בין…
ליובליאנה: מזרקת רובה וכיכר העיר

ליובליאנה: מזרקת רובה וכיכר העיר

ליובליאנה, בירתה של סלובניה, היא עיר קטנה, מקסימה וידידותית למבקרים בה כמו גם הסלובנים עצמם. העיר מוקפת בנוף אלפיני, משופעת…
בלגרד: כיכר הרפובליקה ופסלו של מיכאילו אוברנוביץ'

בלגרד: כיכר הרפובליקה ופסלו של מיכאילו אוברנוביץ'

בלגרד כידוע לכולנו היא בירתה של סרביה והיא שוכנת בנקודה בה נפגשים שני נהרות: הדנובה והסאווה. זהו גם האיזור בו…
דיוק אלינגטון  פינת טיטו פואנטה

דיוק אלינגטון פינת טיטו פואנטה

דיוק אלינגטון נחשב לאחד מגדולי המוסיקאים של המאה ה-20. במהלך הקריירה הארוכה שלו הוא כתב מאות רבות של יצירות בסגנונות…