בעברי המפוקפק, אי שם בסוף שנות ה-80, למדתי צילום בבית הספר קמרה אובסקורה. באותן שנים שכן בית הספר ברחוב אלנבי בתל אביב, לא רחוק מפינת רחוב ברנר. אני חייב להודות שהתקופה בה ביליתי חלק ניכר מזמני בחדרי חושך עם אורות אדומים, זכורה לי כתקופה נהדרת של יצירה מלאת סיפוק. חודשים ארוכים לא הצלחתי להסיר מידי את ריח הפיקסר שדבק בהן. הצילום הוא בעייני תחום יצירתי במיוחד ועד היום ספרי הצילום תופסים חלק נכבד מהספרייה בביתי.
אחד המורים הנפלאים שאצלם זכיתי ללמוד היה בחור אנגלי בשם סטיב סגל. סטיב סגל המורה, לא הזכיר במאומה את אותו שחקן גברתן הנושא את אותו שם. למען הדיוק הוא היה ממש אנטיתזה שלו: איש קטן, צנום ועדין, נראה לפלף (או שהיום כבר מכנים אותם "היפסטרים"?) עם קוקו ומשקפי עיגולדים ובעל נפש של אמן. צלם בחסד עם יכולת ראייה מופלאה של דברים. לא ניתן היה לתפוס את סטיב כשאינו חמוש במצלמה אחת לפחות ולא משנה היכן הוא היה. עד כמה שאני זוכר סטיב הגיע לארץ מהממלכה המאוחדת בעקבות בחורה שאהב. כמה שנים לאחר שסיימתי את הלימודים, הצטערתי לשמוע שהאהבה כבר הסתיימה וסטיב החליט לחזור לממלכה.
באחד השיעורים שלו התנהל דיון סביב הנושא מהי תמונה טובה. לכל אחד מאתנו הייתה כמובן דעה שונה. היו שטענו כי הקריטריונים לצילום טוב הם הדפסה טובה ואיכות טכנית גבוהה, היו שטענו כי הנושא צריך להיות מעניין והיו כאלו שדברו בזכות הקומפוזיציה. לאחר שכל אחד הביע את דעתו, אמר לנו סטיב בשפה בה היה לו קל יותר להתבטא את המשפט הבא:
A good picture is a picture which demands an emotional response.
תגובה רגשית, זה כל הסיפור חברות וחברים. וניתן לומר את הדברים האלו על כל יצירת אמנות באשר היא, על מוסיקה, על ספר, על משחק כדורגל וגם על בן או בת זוג. על מה שלא מעורר אצלנו תגובה רגשית, אנחנו יכולים כנראה לוותר.
בחזרה לצילום: בין יתר הנושאים שלימד אותנו סטיב, היה תולדות הצילום ובשיעורים דיברנו על הצלמים המפורסמים של המאה הקודמת. כך נחשפתי לצילומיו של רוברט פרנק ובכל תמונה של פרנק שראיתי, נזכרתי בהגדרה הנ"ל. יש מעט צלמים שאני אוהב את צילומיהם באותה רמה שאני אוהב את יצירותיו (ממש כך) של רוברט פרנק. אזכיר כאן רק את יוג'ין סמית ואת הנרי קרטייה ברסון.
יום אחד באמצע שנות החמישים של המאה הקודמת, החליט רוברט פרנק (שוויצרי במקור) כי הוא יוצא למסע צילומים בארה"ב. שלוש שנים נמשך המסע הזה בו צילם כ-28 אלף תמונות מתוכן בחר רק 83 ופרסם אותן בספר שנקרא "האמריקאים". הספר מתעד את ארה"ב בעיניו של אאוטסיידר: הוא לא צילם נופים או גופים דוממים אלא רק אנשים ובדרך כלל את אלו שבשולי החברה. פרנק צילם את הניכור, את הזרות והבדידות, את המסכנות והאפליה הגזעית. כל הנושאים האלו הפכו נושאים מאוד מצולמים בעקבות פרויקט "האמריקאים" של פרנק. לא תראו הרבה שמחה בצילומים שלו. גם דיאן ארבוס (מנוחתה עדן) הרבתה לעסוק בנושאים האלו אך אצלה בניגוד לפרנק, הצילומים היו בעיקר פורטרטים מבוימים (ואין בכך כדי לגרוע מגדולתה).
אני מצרף כאן כמה תמונות ידועות של רוברט פרנק מתוך ספרו "האמריקאים" ואם שאלתם את עצמכם מדוע נזכרתי בו דווקא עתה, אז התשובה היא שבעוד כמה ימים, ליתר דיוק ב-9 בנובמבר, יחגוג פרנק את יום הולדתו ה-93.
רק בריאות מר פרנק.
עריכה: רוברט פרנק הלך לעולמו ביום 9 בספטמבר 2019, בדיוק חודשיים לפני יום הולדתו ה-95.
