מאז שנסעתי לראשונה ליוון לפני שנים רבות, פיתחתי חיבה עמוקה לאזור הבלקן ויש לכך כמה וכמה סיבות טובות. זהו איזור מרתק שיש בו ריכוז נפלא של תופעות טבע מעניינות המשלבות גם נופים מגוונים ומרהיבים ביופיים, לצד חופי ים נהדרים. בבלקן יש ריכוז של דתות שונות: האיסלם, הנצרות הקתולית, הנצרות האורתודוכסית ובעבר היו בו גם קהילות יהודיות שידעו ימים יפים וכמובן גם קהילות צועניות גדולות. מדובר באיזור שהוא ממש גן עדן לכל מי שחובב היסטוריה כולל היסטוריה מודרנית. אם נבחן את ההיסטוריה לאורך השנים, נגלה ששנים ארוכות היה הבלקן מגרש המשחקים של המעצמות הגדולות ששלטו בו: יוון הקדומה, האימפריה המקדונית, הרומאים, הביזנטים, העותומאנים והאימפריה האוסטרו-הונגרית. כל אחת מאלו השאירה בבלקן את חותמה.
לעירבוביה מהסוג הזה (דתות שונות, לאומים שונים ושליטים זרים רבים) יש פנים לכאן ולכאן: מצד אחד נוצר בבלקן עושר תרבותי בלתי רגיל, אך הסלט הבלקני הזה גרם לכך שהאיזור יהיה רווי בסכסוכים, מאבקים ומלחמות (כולל מלחמות אזרחים).
כך היה שם בשתי מלחמות הבלקן (1912-1913), בשתי מלחמות העולם וכך היה שם בתחילת שנות ה-90 של המאה הקודמת, קצת למעלה מעשר שנים לאחר מותו בשיבה טובה של טיטו ששלט במדינות יוגוסלביה ביד חזקה בין השנים 1945 עד 1980.
אם כבר הזכרתי את מלחמת העולם הראשונה, אז חייבים להזכיר ששניים מעמי הבלקן היו מעורבים באירוע שגרם לפרוץ אותה מלחמה: ההתנקשות בחייו של יורש העצר האוסטרו הונגרי פרנץ פרדיננד ואשתו סופייה, ביום 28 ביוני 1914 בסארייבו בירת בוסניה.
המתנקש גברילו פרינציפ היה סרבי ובעייני הסרבים הוא נחשב לגיבור לאומי ממש ששם את נפשו בכפו כדי למגר את כובשיה של המולדת. בעייני הבוסנים, נחשב פרינציפ לרוצח וטרוריסט והנה סיבה נוספת לסכסוך ולחוסר החיבה בין שתי מדינות אלו.
במקום בו ירה המתנקש גברילו פרינציפ את היריות שגרמו לפרוץ "המלחמה הגדולה", יש היום לוח זיכרון המנציח את האירוע.
עוד אירוע משמעותי בחיי סראייבו היה בחודש פברואר 1984 אז ארחה העיר את אוליפיאדת החורף. בשנה זו היו עדין סראייבו ובוסניה חלק מיוגוסלביה והיתה זו הפעם הראשונה בה עיר מהגוש המזרחי ארחה את אולימפיאדת החורף.
קצת רקע על סראייבו
סראייבו הוקמה במאה ה-15 על ידי האימפריה העותומאנית ועד היום ניתן לזהות בה את מאפייני האימפריה: מסגדים ושוק טורקי. היא היתה עיר עותומאנית עד כיבושה על ידי אוסטרו-הונגריה במאה ה-19 וניתן לזהות בה היום את סגנון הבניה האופייני לאוסטרו הונגרים בעקר באזורים שמסביב למרכז העתיק. אם נתרחק עוד קצת מהמרכז נוכל לראות את השיכונים המאפיינים ערים קומוניסטיות רבות: בניה שהיא בעייני חסרת כל סגנון, טעם ויחוד, כל זאת זכר לתקופתה של בוסניה כחלק מיוגוסלביה.
בשנת 1925 נולד בסראייבו מי שהפך בשנת 1972 לרמטכ"ל התשיעי של צה"ל: דוד אלעזר ז"ל.
בחזרה למלחמת האזרחים
מלחמת האזרחים בין מדינות יוגוסלביה לשעבר החלה בשנת 1991 לאחר שהמדינות השונות הביעו את רצונן להתנתק מהרפובליקה הסוציאליסטית ולזכות בעצמאות, דבר שסרביה ומילושביץ שעמד בראשה סרבו לקבל. כל הסיפור הזה שווה בהחלט פוסט נפרד אך הפעם בחרתי לדלג על הנושא הזה של הגורמים למלחמה.
ערים רבות באירופה חוו את אימת המלחמות אך גם היום, 35 שנה לאחר תום מלחמת האזרחים בבלקן, סראייבו היא עדיין העיר המצולקת ביותר באירופה. מכל מקום בעיר נראים קירות מצולקים ומחוררים בקליעים וברסיסי פגזים, המעידים טוב יותר מאלפי מילים על התופת והגיהנום שחוותה בוסניה בכלל וסראייבו בפרט בשנים 1995-1992.
למעלה מ-100 אלף בוסנים נהרגו במלחמה מהם כ-12 אלף ילדים, אלפים רבים עדין נעדרים ולבטח יש להוסיף אותם למנין ההרוגים. 2.2 מיליון איש נעקרו מבתיהם ולמעלה מ-50 אלף נשים נאנסו באכזריות. כפרים רבים ננטשו במהלך המלחמה ובתי קברות רבים חדשים צצו בכל רחבי בוסניה, חלקם בשטחים אשר קודם לכן שישמו כגנים ציבוריים.
הכוחות הסרבו-בוסנים (משמע הסרבים שחיו על אדמת בוסניה, להבדיל מן הסרבים של סרביה ומן המוסלמים של בוסניה) לא הבחינו בין מטרות שלטוניות, צבאיות או אזרחיות בתקופת המלחמה. הם צרו על העיר תקופה של 1425 ימים ומצור זה הוא המצור הממושך ביותר בהיסטוריה שחוותה עיר כלשהי: יותר מהמצור על לנינגרד במלחמת העולם השנייה ופרק זמן הארוך פי 3 מהקרב על סטלינגרד באותה מלחמה. תושבי סראייבו חוו אז ימים קשים של רעב, מחסור בחשמל, בתרופות ובציוד רפואי.
במהלך הלחימה נעשו לא מעט פשעים כנגד אוכלוסייה אזרחית ואחד האירועים הידועים והקשים היה טבח שבצעו הסרבים במשך יומיים בהם נרצחו בין 7000 ל-8000 איש על יד העיר סרברניצה.
רק בשנת 1994 החליטו כוחות נאטו להתערב ובסוף שנת 1995 נחתם הסכם דייטון ששם קץ ללחימה. המלחמה הקשה ופירוק יוגוסלביה והצורך להתחיל לבנות את הכל מחדש, גרמו לכך כי עד היום בוסניה היא אחת המדינות העניות באירופה.
21 שנה חלפו מסוף המלחמה ועד שרדובאן קאראג'יץ', מי שהיה אחראי לטבח בסרברניצה ולמצור על סראייבו, הורשע בבית הדין הבינלאומי בהאג (בשנת 2006) ונידון בגין פשעים אלו ל-40 שנות מאסר.
לא רק משחקי חורף
כאוהד של מכבי תל אביב אני מרגיש חובה להתייחס גם לאחת הקבוצות שבמשך שנים היתה יריבה עיקשת שלנו, בוסנה סראייבו. השנים הגדולות של המועדון הזה היו בין 1972 ל-1984, אז הרבו הבוסנים לזכות באליפויות וגביעים, כולל אליפות אירופה בשנת 1979. למרות השנים הרבות שחלפו מאז, עדין זכורים לי לא מעט משחקים גדולים בין מכבי לבין בוסנה סראייבו באצטדיון ביד אליהו, הרבה לפני שזה הפך להיכל נוקיה או למנורה מבטחים. עם כל השינויים שחלו מאז, גם בוסנה סראייבו שינתה את שמה והיום הקבוצה נקראת בוסנה רויאל.
זהו סמלה הרשמי של העיר סראייבו:
החלק העליון מסמל את הגגות האופיינים של העיר ואת ההרים והגבעות המקיפים אותה. החלק האמצעי מסמל את חומת העיר ושעריה וחלקו התחתון של הסמל את נהר המִילִיָאצְקָה (Miljacka) הזורם בסראייבו וחוצה אותה.
אך לסראייבו יש גם סמל בלתי רשמי והוא הסביל.
מהו הסביל?
סביל, או בעברית רהט, הוא עוד אחד מהמאפיינים שהותיר אחריו האסלם וניתן לראות זאת לא רק בכל רחבי הבלקן, אלא גם אצלנו בארץ כי הרי העותומאנים שלטו גם כאן.
הסביל הוא מתקן שתיה ובדרך כלל הוא מותקן במקומות הומים, צמתי דרכים, מסגדים ובמקומות בהם יש לבצע הטהרות טקסית בנוסף לשתייה. הבסיס לתרבות של בניית סבילים הוא הצורך במי שתייה באיזורים החמים. בעבר היה נהוג כי אנשים אשר הרגישו צורך לתרום משהו לקהילה, התקינו סביל לטובת הכלל.
הסמל הבלתי רשמי והיציב ביותר של סראייבו, הוא הסביל שנבנה בשנת 1753 על ידי מחמד פשה קוקאביצה (Mehmed Pasha Kukavica) במרכז החלק הטורקי של העיר ועדיין משמש את תושביה הפוקדים את האזור בהמוניהם. בשנת 1891 הועבר הסביל ממקומו על ידי הארכיטקט האוסטרי אלכסנדר ויטק למיקום נח יותר (עדין בחלק הטורקי, לא רחוק ממקומו המקורי) בו הוא נמצא עד היום.
כאשר החלה מלחמת האזרחים הקשה בין מדינות יוגוסלביה, היגרו רבים מתושבי בוסניה (ויגוסלביה בכלל) אל מחוץ לגבולות המדינה. בוסנים רבים קבעו את מקום מושבם בעיר סנט לואיס אשר במדינת מיזורי בארה"ב. נכון להיום מונה הקהילה הבוסנית בסנט לואיס יותר מ-70 אלף תושבים מתוך כ-300 אלף תושבי העיר שזה כ- 23%. 70 אלף הבוסנים של סנט לואיס מהווים היום את הקהילה הבוסנית הגדולה ביותר מחוץ לאירופה.
בשנת 2013 חגגה העיר סנט לואיס 250 שנה להווסדה. לכבוד חגיגות אלו וכאות הערכה ותודה לעיר שקלטה אותם, העניקו תושביה הבוסניים של סנט לואיס לעיר, העתק מדוייק של הסביל מסראייבו.
Creative Commons license by Wikipedia
הסביל בסנט לואיס הוא רק אחד מכמה עותקים של הסביל בסראייבו. עותק נוסף, ידוע ומוכר לא פחות נמצא בבלגרד בירת סרביה, ממש בכניסה לרובע סקדארלייה (איזור הבילויים והרובע הבוהמי) והוא נתרם לבלגרד כמחווה של ידידות על ידי עיריית סראייבו בשנת 1989. לו ידעו הבוסנים מה צופן להם עתיד יחסייהם עם הסרבים, אני בספק האם היו תורמים להם משהו…
עותק שלישי של הסביל נתרם גם הוא על ידי עיריית סראייבו לעיר נובי פאזאר (Novi Pazar) בדרום מערב סרביה, שם חיים בוסנים רבים. אני מניח שהסביל עוזר להם להרגיש קצת בבית…
Creative Commons license by Wikipedia
מלחמת האזרחים בתרבות
אך טבעי הוא שאירוע כל כך דרמטי וטראומטי בחייה של אומה כמו מלחמת אזרחים, ימצא את ביטויו בתרבות.
בפוסט שכתבתי על רכבת הפסים הצרים וכפר העץ של אמיר קוסטוריצה, הזכרתי גם את סרטו "החיים הם נס" אשר עלילתו מתרחשת על רקע המלחמה.
בשנת 2011 יצא סרטה הראשון של אנג'לינה ג'ולי כבימאית (היא אחראית גם תסריט ולהפקה) "ארץ של דם ודבש". זהו סרט לא קל העוסק באהבה בין דניאל, חייל סרבי, ואג'ילה שהיא אישה בוסנית. כך כתבה ג'נין די ג'ובאני, עיתונאית בגרדיאן אשר חוותה בעצמה את המצור על סראייבו:
"ג'ולי משחזרת את סראייבו – שעברה את המצור הארוך ביותר בהיסטוריה המודרנית – בדיוק כפי שאני זוכרת אותה: המשאיות עם ציוד הסיוע שהופגזו על ידי הסרבים, קורבנות האונס הצעירות שאיבדו את דעתן בשבי והצלפים השיכורים שחיסלו אב ובן שניסו לחצות גשר. בתחילת המלחמה ארצות הברית לא רצתה להתערב. העימות נראה כמו בעיה אירופאית."
בעקבות הסרט קבלה אנג'לינה ג'ולי אזרחות כבוד מעיריית סראייבו.
בשנת 2012 יצא לאקרנים סרטו של סרג'יו קסטליטו "נולד פעמיים" על פי הרומן "בא לעולם" שכתבה מרגרט מצאנטיני. לאחר שיצא הסרט, הספר הודפס שוב והפעם תחת שם הסרט "נולד פעמיים" –בדיוק כשם הסרט וכשעל הכריכה מופיעות תמונות השחקנים הראשיים.
כוכבת הסרט היא פנלופה קרוז המשחקת את ג'מה, בחורה איטלקייה המגיעה לסראייבו כדי להשלים את לימודיה האקדמיים ושם היא מתאהבת בדייגו. כדרכן של אהבות גם כאן הסיפור הזה מסתבך אלא שאז גם פורצת המלחמה. 16 שנה מאוחר יותר שבה ג'מה לסראייבו עם בנה ומנסה לסגור כמה קצוות שנשארו פתוחים. לא אעשה כאן ספויילרים אך אציין כי הספר והסרט חזקים ומטלטלים במיוחד. שילוב בין שתי טרגדיות, אישית ולאומית, לא יכול להיות סיפור קל.
לסיום קצת מוסיקה
פסקול הסרט נכתב על ידי גוראן ברגוביץ' שהוא עצמו יליד סראייבו. ברגוביץ' שהוא היום אחד מגדולי המוסיקאים בבלקן וכתב פסקולים לסרטים רבים, הושעה בצעירותו מבית הספר מכיוון שמוריו טענו שהוא אינו מוכשר מספיק…
מתוך הסרט ועל רקע התמונות ממנו, סיה תשיר לנו שיר ערש.
