משה אש – בנו של הסופר שתיעד את מוסיקת הפולק

"מוסיקה ללב היא חודרת, ומדליקה את כל הנשמות, וגם מדביקה בקצב רוגע את כל הגוף, ואז מתחשק באויר לעוף". כך כתבה מירית שם אור ושר צביקה פיק.

המוסיקה היא המופשטת שבאומנויות והיא אחד הכוחות החזקים ביותר המשפיעים על נפש האדם. הגדולים שבהוגי הדיעות בכל התרבויות בעולם ייחסו למוסיקה יכולות אדירות כאמצעי מאגי המסוגל להעניק משמעות לחיים. ארתור שופנהאאור אמר "מוסיקה היא התשובה לתעלומת החיים. היא העמוקה ביותר מכל האמנויות, המבטאת את המחשבות העמוקות ביותר של החיים וההוויה. המוסיקה היא שפה פשוטה שאף על פי כן בלתי ניתנת לתרגום". ואילו קונפוציוס אמר: "מוסיקה מייצרת סוג של עונג שטבע האדם אינו יכול בלעדיו". פרידריך ניטשה אמר כי "ללא מוסיקה החיים הם טעות" ואילו אפלטון ואריסטו כתבו הלכות מפורטות ומנומקות באשר לחינוך באמצעות המוסיקה: לאילו סוגי מוסיקה זקוקה נפש האדם כדי להתחשל, ואילו סוגים נדרשים כדי לרכך אותה.

למוסיקה תפקיד חשוב גם בדתות השונות כולל ביהדות והרי רבי נחמן מברסלב אמר כי לכל בריאה ובריאה ולכל יצור ויצור יש ניגון משלו. קשה לתאר את פניה של היהדות ללא המוסיקה. כיצד היה נראה בית המקדש ללא שירת הלוויים ונגינתם? או חוויית הביקור והתפילה בבית הכנסת ללא שירתו של החזן?

בני עמנו תמיד תפסו מקום מרכזי בתעשיות המוסיקה השונות של ארה"ב מאז היווסדן: האחים ג'ורג' ואיירה גרשווין, ארווין ברלין, בוב דילן, קרול קינג, ברברה סטרייסנד, סיימון וגרפונקל, לאונרד כהן והרשימה עוד ארוכה. אולם אחד היהודים החשובים והמשפיעים ביותר בתרבות האמריקאית, הוא דמות קצת פחות מוכרת: שמו מוזס (משה) אש.

Moses Asch

מוזס אש נולד בשנת 1905 בפולין. אביו הוא הסופר הידוע שלום אש. בשנת 1912 עזבה המשפחה את פולין עקב התגברות האנטישמיות ועברה לפריס. לאחר שפרצה מלחמת העולם הראשונה עזבה משפחת אש את צרפת והגרה לארה"ב כך שאש הצעיר גדל בארה"ב מאז היותו בן 10. כאשר הסתיימה המלחמה נסע אש לקובלנץ שבגרמניה שם למד אלקטרוניקה וטכנאות סאונד.

בשנות ה-30 של המאה הקודמת, עבד הסופר שלום אש עבור ארגון שנקרא The Jewish Daily Forward. היה זה גוף תקשורת שכוון אל הקהל היהודי. היה זה אך טבעי שיפנו לבנו מוזס אש, כדי שיסייע להם בבניית משדר חדש עבור תחנת הרדיו שלהם. מוזס אש נענה לבקשה ואז החל להחשף למוזיקה האידית ולעולם המוסיקה בכלל. כשהעמיק לחקור את עולם המוסיקה, הגיע לידיו ספרו של ג'ון לומקס (John Lomax): "שירי בוקרים ובלדות גבול אחרות":

Cowboy Songs and other Frontier Ballads

ג'ון לומקס היה מוסיקולוג שעשה רבות לשימור מוזיקת העם (פולק) האמריקאית. הספר שפרסם השפיע על חובבי מוסיקה רבים בארה"ב אך מה ששבה את ליבו של אש היו הדברים שכתב הנשיא תיאודור רוזוולט בהקדמה לספר: "מוסיקת הפולק הינה הביטוי התרבותי של העם. מוסיקה זו, היא היצוג האמיתי של החברה".
ההשפעה של דברים אלו על מוזס אש (שמקרוביו כינו אותו פשוט "מו") היתה כל כך חזקה, עד שהחליט להקים חברת הקלטות ולתעד את כל מה שלדעתו השפיע על התרבות: הוא הקליט את כל הפיגורות החשובות בתרבות האמריקאית החל מחלוצי הג'אז כג'לי רול מורטון, דיוק אלינגטון, קולמן הוקינס וג'יימס פ. ג'ונסון, ועד מוסיקאי פולק ובלוז כוודי גאתרי, לייטנינג הופקינס, ממפיס סלים, ביל מונרו ופיט סיגר. אך אש לא הסתפק רק במוסיקה האמריקאית, הוא דאג להקליט גם שירי עם אינדונזיים המלווים בנגינת גיטרה, מוסיקה יפנית המנוגנת על קוטו (כלי בעל 12 מיתרים), מוסיקה עממית של שבט הזולו ומוסיקת פולקלור יהודית. זו מצאה אצלו ביטוי בהקלטה של ד"ר רות רובין אשר בעצמה היתה משמרת וחוקרת פולקלור יידיש ומשוררת יהודייה – קנדית – אמריקאית.

אחת ההקלטות המרגשות של Folkways היא שירתם של הצועדים במצעדי המחאה מסלמה למונטומרי בשנת 1965, מצעדים שהיו אירוע מכונן במאבקה של התנועה לזכויות האזרח למען זכויות השחורים. מצעדים אלו זכורים בעקר עקב האלימות הרבה שנקטה המשטרה כנגד המפגינים.

חברת ההקלטות של אש שנקראה Folkways Records, התקיימה בין השנים 1948 ועד 1986 והוציאה בסך הכל בשנות קיומה 2168 תקליטים שונים. אש הוציא מוסיקת עולם, הרבה לפני שהמושג הזה בא לעולם. כל אחד מהתקליטים שהוציאה Folkways הגיע עם חוברת מהודרת ובה מידע רב על המוסיקה. כל תקליט היה מיני אינצקלופדיה ממש. גם לוגו החברה עוצב כך שיתן יצוג לתרבויות שונות.

על תחום זה של הספרות הנילווית, היה אחראי אדם בשם הרולד קורלנדר (Harold Courlander) שהיה סופר וחוקר פולקלור. הוא עבד בחברה בין השנים 1947 עד 1960, יזם את הקלטת המוסיקה מתרבויות אחרות, חקר גם את התרבות האפריקאית, האינדיאנית, התרבות של האיטי והוא זה שהגה את שם החברה Folkways Records.
אש לא התענין רק במוסיקה, אלא גם בקולות. הוא אסף ראיונות עם מרטין לותר קינג, עם אלברט איינשטיין, אלן גינסברג וכן את העדות של ברכט בפני הועדה של מקארתי. מכיון שהיה לו חשוב לזהות מקורות תרבותיים, הוא הקליט אפילו את קולות הצפרדעים בצפון אמריקה.

אש ראה בעבודתו שליחות מן המעלה הראשונה וכאשר פנו אליו והציעו לו להפסיק ולהוציא תקליטים בעלי פוטנציאל מסחרי נמוך, הוא סרב בתקיפות והשיב: כמו שלאות Q יש במילון מספר קטן של מילים ולמרות זאת היא אינה נמחקת מן המילון, כך גם אין להפסיק ולהקליט סוגי מוסיקה אשר נמכרים פחות.

כאשר חיפש מו אש כיצד להגדיל את מכירות החברה, הוא החל למכור תקליטים למערכת החינוך. על פי השקפתו, יש להנחיל את המורשת התרבותית האמריקאית כבר לילדים בגיל בית ספר והדברים האלו נפלו על אזניים קשובות. אני יכול רק לקנא בילדים האלו שבגיל כל כך צעיר זכו לחינוך מוסיקלי משובח תוך האזנה לענקי הדור.

עד כמה היה מו אש חדור שליחות, יכולה להעיד פעילותו בתקופה הקשה שעברה על ארה"ב בשנות ה-50: היו אלו שנות המקארתיזם בהן פעלה ועדת בית הנבחרים לפעילות אנטי אמריקנית שרדפה אמנים רבים. חברות רבות סרבו להקליט חומרים אשר נחשבו חתרניים ויכלו לסבך אותן עם השלטונות. מו אש לא חשש ממקארתי והקליט בחברה שלו את כל מה שחברות אחרות סרבו, כולל שירי מחאה כמו זה של וודי גאתרי על עולם טוב יותר. שימו לב לשלט המודבק על הגיטרה של גאתרי: "המכונה הזו הורגת פשיסטים".

מוזס אש הלך לעולמו בשנת 1986 והוא בן 80. החברה שהקים, ניהל ושהיתה מפעל חייו, נמכרה אחרי מותו על ידי יורשיו למכון הסמיתסוניאן (Smithsonian Institution), עוד מפעל תרבותי מרשים.

הסמיתסוניאן

מכון הסמית'סוניאן נוסד על ידי אדם בשם ג'יימס סמית'סון (1765–1829). סמית'סון ששאף להפיץ ידע ברחבי ארצות הברית, הוריש לממשלת ארצות הברית את הונו על מנת שיוקם מוסד שמטרתו "הגדלת והפצת הידע בקרב האנושות". השמש נבחרה כסמל מכון הסמיתסוניאן מכיוון שממש כמו השמש, גם הידע מביא איתו (מטאפורית) את האור.

היום מחזיק הארגון 19 מוזיאונים, גלריות, את הפארק הלאומי הזואולוגי וברשותו למעלה מ-150 מליון פריטים ויצירות אמנות כולל אוספים רבים. יש למכון גם חטיבה מוסיקלית וזו החטיבה שרכשה את האוצרות של Folkways. לאחר הרכישה על ידי הסמיתסוניאן, יוצאות ההקלטות של Folkways תחת הלוגו המשותף.

כאשר רכשו אנשי הסמיתסוניאן את הקטלוג המוסיקלי של אש, היה עליהם להתחייב כי הם לעולם לא יפגעו בקטלוג ולא יסירו ממנו אף לא אחת מההקלטות שנעשו בימיו של אש בשנים בהן החברה היתה פעילה. מכון הסמיתסוניאן לא רק שעמד בהתחייבות זו, אלא שעם השנים הוסיף לקטלוג המכובד 375 הקלטות נוספות.
"הבעלים האמיתיים של פולקווייס רקורדס הם האנשים המוקלטים והעם: התרבות שייכת לעם". כך טען מו אש והסמיתסוניאן מכבד את מורשתו.

לסיום עוד קצת מוסיקה

ברברה דיין (Barbara Dane) הייתה דמות חשובה במאבקה של התנועה לזכויות האזרח נגד ההפרדה הגזעית. היא תמכה בשיוויון חברתי וכלכלי וכן נאבקה נגד המעורבות האמריקאית בויטנאם. כמובן שגם היא הוקלטה על ידי מו אש. הנה היא שרה בלוז.