ווילמינגטון – צפון קרוליינה: הטֶבח שנשכח

צפון קרוליינה השוכנת במזרח ארה"ב על גדות האוקיינוס האטלנטי, אינה מדינה גדולה במונחים אמריקאים: קצת פחות מ- 140 אלף קמ"ר רבוע שטחה ואוכלוסייתה מונה כ-10.5 מיליון תושבים אשר כ-22% מהם שחורים, אחוז שהוא גבוה מהממוצע בארה"ב העומד על כ-14%. בשטחה של צפון קרוליינה נמצאת הפסגה הגבוהה ביותר של רכס הרי האפלצ'ים הר מיטשל (Mount Mitchell) המתנשא לגובה של 2037 מטרים.
במלחמת האזרחים האמריקאית היתה צפון קרוליינה חלק ממדינות הדרום. למרות שמדינות הדרום תמכו בעבדות, כיום מתגאים תושבי ראלי בירת המדינה דווקא בגן זיכרון שהוקם לכבוד מרטין לותר קינג, עם אנדרטה מרשימה המורכבת מ-12 טון של אבן גרניט.
שמה של צפון קרוליינה חקוק בהיסטוריה האמריקאית בזכות כמה וכמה אירועים ואישים:

השחקנית אווה גרדנר שהיתה אחת הכוכבות הגדולות של הוליווד בכל הזמנים, נולדה בצפון קרוליינה. האחים רייט חלוצי התעופה, קיימו בצפון קרוליינה את הטיסה הראשונה שלהם.

האיש שהמציא את רובה הקרבין (Carbine) דייוויד מרשל וויליאמס (David Marshall Williams), היה מצפון קרוליינה. הוא אמנם היה רוצח מורשע שכמובן ישב בכלא, אך יש לזכור כי רובה הקרבין שימש שנים רבות את הצבא האמריקאי ומאוחר יותר את צה"ל, משטרת ישראל וגם הורים רבים אשר ליוו את טיולי בית הספר של ילדיהם…
ביתו של הפיראט הידוע אדוארד טיץ' המוכר בכינויו "שחור הזקן" שהטיל את חיתיתו על יורדי ים רבים בתחילת המאה ה-18, גם הוא נמצא בצפון קרוליינה.

אך שמה של צפון קרוליינה נקשר גם לאחד האירועים הקשים והאלימים ביותר ביחסי שחורים ולבנים והאירוע הזה התרחש בעיר ווילמינגטון בשנת 1898. מדובר באירוע חריג ויוצא דופן: היה זה טבח מתוכנן של אזרחים שחורים שבוצע על ידי אמריקאים לבנים, תומכי המפלגה הדמוקרטית, אנשים משכילים, חברי ארגון העליונות הלבנה אך בעלי נפש שחורה ומרושעת.

בואו נתחיל בהתחלה

בסוף המאה ה-19 מנתה אוכלוסייתה של העיר ווילמינגטון שבצפון קרוליינה כ-25,000 תושבים אשר כ-55% מהם היו שחורים. החיים בווילמינגטון כמו בארה"ב כולה התנהלו תחת חוקי ג'ים קרואו (Jim Crow): היו אלו חוקים אשר נועדו ליצור הפרדה בין השחורים ללבנים על ידי יצירת מערכות נפרדות בתחומי התחבורה, חינוך, בריאות והיכן שרק אפשר. למרות זאת, על פניו הדברים בעיר התנהלו כסדרם: אמנם חלק קטן מתושביה השחורים של העיר נשארו אנאלפבתים כשהיו בתקופת העבדות אך מצד שני היו בעיר גם עורכי דין שחורים, שוטרים וסוהרים שחורים, אנשי נדל"ן, מכונאים, נגרים, חייטים, סנדלרים, פועלי בנין, בעלי מרכולים והרבה בעלי מסעדות מקרב הקהילה השחורה. בתקופה זו נשלטה מועצת העיר על ידי הרפובליקנים ששיתפו פעולה עם מפלגה שנקראה מפלגת העם. הגוף המשותף שהקימו נקרא The Fusion Party.

הצלחתם של חלק מהשחורים להשתלב במערכת הציבורית ובסקטור הפרטי, היתה לצנינים בעייני הגזענים הרבים בעיר שלא יכלו לשאת את המצב. רבים מהם טענו כי הלבנים משלמים מיסים רבים מדי אשר נועדו לממן את צרכיה של האוכלוסייה השחורה וכי השחורים תופסים את מקומות העבודה אשר נועדו ללבנים.

ביום 8 בנובמבר של שנת 1898, נערכו בארה"ב בחירות האמצע: אין אלו בחירות לנשיאות אלא בחירות למחוזות השונים ולמוסדות המוניציפליים. זו היתה שעתם של הגזענים ואנשי העליונות הלבנה לעשות מעשה ולהחזיר את הסדר הישן והטוב על כנו. כצעד ראשון, יש להביא לניצחון המפלגה הדמוקרטית. חשוב לציין כי פורמלית ה-KKK כבר לא היה קיים מכיוון שהארגון חוסל בשנות ה-70 של המאה ה-19 על ידי הנשיא גרנט, אך רעיונותיו המשיכו לחיות עוד שנים ארוכות (בשנת 1915 הארגון הוקם מחדש).
כבר בחודש אפריל של אותה שנת בחירות החלו גזעני ווילמינגטון להקים מיליציות ולפעול כדי שהשחורים לא יטלו חלק במערכת הבחירות הקרובה. מיליציות אלו נקראו "החולצות האדומות" (The red Shirts) ודרך ההפחדה שלהם היתה פשוטה: הם היו מגיעים לשכונות השחורים כשהם רכובים על סוסים, פורצים לאחת הדירות, מפשיטים את ההורים ומכים אותם מכות נמרצות, הכל לעייני הילדים. לאחר מכן היו מזהירים אותם לבל יעיזו ביום הבחירות להגיע לקלפי ולהצביע שכן אם יעשו זאת, ישובו אליהם המיליציות הלבנות פעם נוספת ואז הם יהיו פחות נחמדים.

מסע ההפחדה נגד האוכלוסייה השחורה הגיע גם אל העיתונות, שם פורסמו מודעות המזהירות את השחורים לבל ינסו להשפיע בבחירות על החיים בעיר. פרט למודעות אלו, פורסמו קריקטורות שאת המסר שלהן לא ניתן לפספס. בחלק מהקריקטורות הוצגו השחורים בצורה נלעגת ומבזה שלא היתה מביישת גם את הקריקטורות שהחל לפרסם יוליוס שטרייכר כ-30 שנה מאוחר יותר בעיתונו דר שטירמר. הנה אחת מהם בה מוצג אדם שחור כערפד והכיתוב אומר כי השחורים שולטים. כך בדיוק ניראית הסתה.

רֶבֶקָה פֶלטון

אחת הדמויות הבולטות בפעילות נגד השחורים היתה רֶבֶקָה פלטון (Rebecca Latimer Felton).
הגברת פלטון היתה סופרת, מרצה ופוליטיקאית אשר בשנת 1922 עשתה היסטוריה כאשר היתה לאשה הראשונה שזכתה לכהן בסנאט.

אחד הדברים שגזעני הדרום התקשו לקבל, היה זוגות מעורבים. הגברת פלטון אמרה בנאומיה כי אם יש צורך לבצע לינץ' על בסיס יומי באדם שחור כדי למנוע את היחסים האלו, יש לעשות זאת ואם יש צורך, אז יש לבצע גם 1,000 מעשי לינץ' בשבוע. הנה הציטוט:

If it needs lynching to protect woman's dearest possession from the ravening human beasts – then I say lynch, a thousand times a week if necessary!

אלפרד מור וואדל

דמות מפתח נוספת בפרשייה העגומה הזו היה אלפרד מור וואדל (Alfred Moore Waddell): קולונל לשעבר בצבא הדרום ולאחר מכן חבר קונגרס. הוא היה זה שהנהיג את החולצות האדומות. יום לפני הבחירות הוא עמד בפני חבריו ונשא נאום בו אמר את הדברים הבאים:
"חברים, המשבר עומד לפתחינו. עליכם לעשות את הדברים הנכונים. עיר זו ומחוז זה חיבים להשתחרר משלטונם של השחורים פעם אחת ולתמיד. יש לכם את התעוזה והאומץ, אתם בניהם של אנגלו-סקסונים, אתם חמושים ונכונים ואתם תמלאו את חובתכם. לכו מחר אל הקלפיות ואם תראו שם אדם אחד שחור, אמרו לו לעזוב את המקום. אם יסרב – תירו בו".

הדברים הובאו לידיעתו של נשיא ארה"ב באותה עת וויליאם מקינלי, אך גם הוא לא עשה דבר. מסע ההפחדה והאיומים עשה את שלו: השחורים לא הגיעו להצבעה הן בשל האיומים והן בשל העובדה כי אנשי החולצות האדומות חסמו את הדרכים משכונות השחורים, אל הקלפיות. כמובן שהדמוקרטים ניצחו. למחרת יום הבחירות הגיעו חברי החולצות האדומות לבנין בית המשפט של ווילמינגטון שם קראו את "הצהרת העצמאות של האדם הלבן" בה נכתב בין היתר:

"אנו האזרחים החתומים מטה, תושבי ווילמינגטון ומחוז ניו הנובר, מכריזים בזאת כי לעולם לא נישלט עוד על ידי אנשים ממוצא אפריקני".

המסמך נתלה על שלט גדול ליד בית המשפט. השלב הבא היה לבוא חשבון עם עיתונאי אמיץ בשם אלכסנדר מנלי.

אלכסנדר מנלי

אלכסנדר מנלי (Alexander Manly) היה ממוצא מעורב (מה שנקרא "צבעוני"),  ובעלים של עיתון שנקרא The Daily Record. חטאו של מנלי אשר בגינו קראו "החולצות האדומות" לסגור את עיתונו היה בכך שהוא כתב מאמר תגובה לגברת רבקה פלטון תומכת הלינצ'ים. במאמר כתב מנלי כי הוא מכיר מספר מקרים בהם נשים לבנות מנהלות מרצונן החופשי לחלוטין, מערכת יחסים רומנטית עם גברים שחורים. מבחינת החולצות האדומות היה זה דבר שלא יעלה על הדעת והם הציבו אולטימטום לעיריה בעניינו של מנלי והדיילי רקורד: עד יום ה-10 בנובמבר 1898 העיתון חייב להיסגר.

מכיון שלפני הבחירות עירית ווילמינגטון לא נענתה לאולטימטום בענין הדיילי רקורד, הגיעו אנשי העליונות הלבנה ביום 10 בנובמבר לבנין בו שכן עיתונו של מנלי, פרצו פנימה, הרסו לחלוטין את משרדי המערכת ואז העלו את הבנין באש. אלכנסנדר מנלי לא היה במקום וכך חייו ניצלו. הוא ומשפחתו עזבו את צפון קרוליינה ועברו לפילדלפיה. הוא לא שב מאז לעסוק בעיתונות ומצא את פרנסתו כצייר. מנלי האריך ימים עד שנת 1944 אז הלך לעולמו בגיל 78.

הטבח

אך המשימה עדין לא הושלמה: מיד לאחר מכן החלו אנשי החולצות האדומות להסתובב בעיר ולרצוח בדם קר כל אדם שחור שנקלע בדרכם תוך כדי פגיעה והרס של חנויות ועסקים שהיו בבעלות התושבים השחורים. אל אנשי העליונות הלבנה הצטרפו רבים מתושבי העיר אשר שרתו במשמר הלאומי ובמשטרה ונטלו חלק בפעולותיהם האלימות. אלפים מתושביה השחורים של ווילמינגטון החלו להימלט מהעיר אל איזורי הביצות שמחוצה לה. רבים מאלו שהצליחו להמלט, מצאו את מותם בקור הנורא של חודש נובמבר ביערות. ההשתוללות הגזענית בווילמינגטון נמשכה 3 ימים ולילות.
מנין הקרבנות באותם אירועים אלימים אינו ידוע במדויק אך ההערכה היא כי קרוב ל-300 איש נרצחו או מצאו את מותם בביצות שמסביב לעיר. אלפים רבים מתושביה השחורים של ווילמינגטון, ברחו לבלי שוב.

הדווחים בעיתונות

כמובן שאירועים קשים מסוג זה לא יכוים לעבור ללא דווח בעיתונות. אלפרד וואדל ותומכיו הזמינו את העיתונאים וסיפרו להם כי השחורים הם אלו שאגרו נשק ומכיון שהם מהווים כ-55% מהאוכלוסייה בעיר הם מנסים להשתלט על העיר בכח וכי תושביה הלבנים של ווילמינגטון רק מגיבים לאירועים ומתגוננים. כך בדיוק דווחה העיתונות.
פרסום הידיעות על השחתת מערכת הדיילי רקורד בווילמינגטון, הביאה עמה לגל של פגיעות במערכות עיתונים אשר היו בבעלות השחורים בערים אחרות.
מושל מדינת צפון קרוליינה באותה עת דניאל ראסל (Daniel Russell), היה במקור גם הוא מווילמינגטון. כששמע על הנעשה בעירו, הוא החליט לבוא ולבחון את הארועים מקרוב ולנסות להרגיע את הרוחות. כשהגיע לעיר, כמה מחברי החולצות האדומות ניסו לפגוע בו. הוא חולץ בנס ומיהר לעזוב את המקום.
לאחר 3 ימים של מעשי רצח והרס, מינה את עצמו אלפרד וואדל לראש בעיר. בציניות שאין מרושעת ממנה הוא פנה לתושביה השחורים של העיר והזמין אותם לחזור. אלו שחזרו, עשו זאת רק כדי לארוז את חפציהם ולעזוב לבלי שוב.
איש מאלו שנטלו חלק באירועים לא הועמד לדין. יחלפו כמעט 100 שנה עד שאדם שחור מצפון קרוליינה יזכה להיבחר לבית הנבחרים האמריקאי. אלפרד וואדל – האיש שמאחורי מעשי האלימות והרצח, כיהן כ-8 שנים כראש העיר.
גם היום שנים רבות לאחר אותם אירועים קשים, אוכלוסיית השחורים בווילמינגטון לא התאוששה והיא מהווה 18% מתושבי העיר (55% לפני האירועים, זוכרים?).

בספרי הלימוד של ההיסטוריה האמריקאית תוארו האירועים הקשים האלו במשך שנים רבות כמאבק רגיל בין שחורים ולבנים. לא הוזכרה בספרים המילה טבח וחלילה מלהזכיר כי היה זה רצח מתוכנן מראש של חפים מפשע.
רק שנים ארוכות לאחר אירועים אלו, כאשר היסטוריונים החלו לחקור ולברר מה באמת התרחש בווילמינגטון, החלה האמת להתברר. בשנת 2006 פרסמו שלטונות צפון קרוליינה דו"ח מפורט על מה שקרה.

הנצחה

בתחילת שנות ה-90 של המאה הקודמת עלו בווילמינגטון כמה הצעות להקים אנדרטה לזכר הניספים. צאצאיהם של מנהיגי העליונות הלבנה המתגוררים בעיר, התנגדו לרעיון וההצעה נפלה. מספר הצעות לפיצוי כספי לצאצאיהם של הניספים בארועים, גם הן לא עברו.

בווילמינגטון יש היום כמה שלטים (לא אנדרטאות) המנציחים חלק מהאירועים כמו שריפת הבנין במקום בו עמדה מערכת הדיילי רקורד. למרבה הבושה, יש בווילמינגטון לא מעט מוסדות ורחובות הנקראים על שמם של מנהיגי העליונות הלבנה והחולצות האדומות.

מי שעשה מחקר מעמיק על הסיפור הזה הוא העיתונאי דייויד זוקינו. זוקינו, זוכה פרס פוליצר על ספר אחר שלו, הוציא ספר הנקרא "השקר של ווילמינגטון" (Wilmington's Lie) ובו הסיפור המלא של אותם אירועים.

בשנת 2015 יצא סרטו של הבמאי כריס אוורט הנקרא Wilmington on Fire. הסרט שופך אור על אירועי ווילמינגטון.

צפון קרוליינה נשארה מדינה גזענית הרבה מאוד שנים. בשנת 1957 התפרסם המקרה של דורותי קאונטס, אך זה כבר סיפור לפוסט אחר.

לסיום קצת מוסיקה

הנה מרוין גיי המנוח שר את "אברהם, מרטין וג'ון" והכוונה היא כמובן לאברהם לינקולן, מרטין לותר קינג וג'ון קנדי. הבית הרביעי בשיר מוקדש לרוברט (בובי) קנדי, למרות ששמו אינו מופיע בשם השיר.