הפיגוע בכנסייה הבפטיסטית בבירמינגהאם

שיתוף פוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב print
שיתוף ב email
הכנסייה הבפטיסטית בבירמינגהאם. התמונה מויקיפדיה.

בירמינגהאם היא העיר הגדולה ביותר במדינת אלבמה שבדרום ארה"ב: כמיליון ומאה אלף תושבים מתגוררים בכל המטרופולין הסובב אותה. בירמינגהאם נוסדה בשנת 1871 על מנת להיות עיר תעשייתית ולכן היא נקראה על שם העיר האנגלית בירמינגהאם, שנתפסה כעיר תעשייתית חשובה. בשנים האחרונות בירמינגהאם נחשבת לאחת ממרכזי העסקים החשובים ביותר בדרום ארצות הברית, יש בה מספר רב  מסעדות מעולות וקניוני ענק המזמינים את המבקר בהם למסעות שופינג. מוזיאון האומנות של בירמינגהאם הוא הגדול מסוגו באלבמה ובסוף ספטמבר נערך בעיר פסטיבל סרטים גדול. האתלט האמריקאי הגדול קארל לואיס הנחשב לאחד מגדולי האתלטים במאה ה-20, הוא יליד בירמינגהאם.

כמו רבות ממדינות הדרום, גם אלבמה הייתה אחת מזירות מאבקם של השחורים לשיוויון זכויות: בעיר מונטגומרי באלבמה נערך חרם האוטובוסים שנועד לבטל את ההפרדה הגזעית בתחבורה הציבורית וזאת בהשראתה של רוזה פארקס (1956), באלבמה נערכו מצעדי המחאה מסלמה למונטגומרי כדי למחות על הקשיים שהערימו השלטונות בפני שחורים שרצו לממש את זכותם להשתתף בבחירות (1965) והעיר בירמינגהאם מזוהה גם היא עם אחד האירועים הקשים במאבקם של השחורים. ביום ראשון ה-15 בספטמבר 1963 חוותה בירמינגהאם פיגוע קשה אשר עד היום נחשב לאחד האירועים המכוננים ביחסי שחורים – לבנים בארה"ב.

הנה הסיפור:

יום ראשון ה-15 בספטמבר 1963 היה יום חגיגי בעיר בירמינגהאם. רק חמישה ימים לפני כן בוטלה ההפרדה הגזעית בבית הספר היסודי בעיר ולילדים שחורים הותר ללמוד עם לבנים, הישג לא מבוטל לתנועת זכויות האדם האמריקאית בהתחשב בגרעין הקשה של גזענים שפעלו בבירמינגהאם. התרגשות מיוחדת שררה בכנסייה הבפטיסטית השוכנת ברחוב 16, כנסייה שכל בני קהילתה שחורים ושימשה באותן שנים מוקד המאבק נגד ההפרדה הגזעית ובעד שוויון לשחורים בעיר. במרתף הכנסייה התכוננו כמה מילדות המקהלה לתפילת יום ראשון. זו אמורה היתה להיות הפעם הראשונה עבורן שישירו ביחד עם המקהלה הבוגרת. את השמחה וההכנות קטע לפתע פיצוץ חזק שהחריב חלק גדול מהכנסייה וגרם למותן של ארבע מהבנות שהיו במרתף – שלוש בנות 14 ואחת בת 11 , כולן שחורות. שמותיהן: אדי מיי קולינס, סינתיה ווסלי, קרול רובינסון & קרול דניס מקנייר.

שלט זיכרון בכנסייה (Birmingham News file photo).

הרצח המתועב הביא בעקבותיו לגל של הפגנות חסרות תקדים בעיר. ההפגנות עוד התגברו לאחר ששני שחורים נורו למוות על ידי המשטרה בעקבות יידוי אבנים על מכוניות: נער בן 13 וחברו בן 16.

ד"ר מרטין לותר קינג יצא בהאשמות חמורות כנגד מושל מדינת אלבמה באותה עת, ג'ורג' וואלאס והאשים אותו כי ידיו מגואלות בדם הנרצחים. וואלאס היה גזען לא קטן, הוא התנגד לאינטגרציה במערכת החינוך, הסתכסך לא אחת עם ממשלת ארצות הברית הפדרלית בנושא וזכה לפרסום נרחב עת עמד בשערי בתי ספר המיועדים ללבנים בלבד ומנע בגופו את כניסתם של שחורים לתחומי מוסדות החינוך. המסר של וואלאס לציבור היה: "הפרדה עכשיו, הפרדה מחר, הפרדה לנצח".

Segregation now, segregation tomorrow and segregation forever!

ג'ורג' וואלאס, מושל אלבמה. התמונה מויקיפדיה.

לאיש לא היה ספק מי עומד מאחורי הפיצוץ שעורר גל עצום של מחאה ציבורית והזדהות עם התנועה לזכויות האזרח. גם באף-בי-איי ידעו כי חמישה אנשי קבוצה מקומית של ה"קו קלוקס קלאן", חובשי המצנפות והגלימות הלבנות, הם שהניחו את הפצצה. אבל באותם ימים העדיפו החוקרים שלא להזדרז ולהגיש כתבי אישום מחשש שמשפט כזה בעיר כמו בירמינגהאם באלבמה, רק ילבה את היצרים עוד יותר.

יותר מעשור חלף עד שנשפט והורשע ראשון המעורבים, ואחריו גם השני. אחר כך הופסקו ההליכים וחודשו רק לאחר לחץ כבד על שלטונות החקירה. רק בשנת 2000 , 37 שנים לאחר הפיגוע נשפט והורשע הנאשם השלישי, הרביעי הלך לעולמו ללא שהוגש נגדו כתב אישום כלל והנאשם החמישי, בוב צ'רי, הועמד לדין רק בשנת 2002, כמעט 40 שנה לאחר אותו פיגוע נורא.  הוא נידון למאסר עולם והלך לעולמו בכלא שנתיים מאוחר יותר.

בוב צ'רי קנה לו בחייו אויבים רבים גם מקרב בני משפחתו, שהציגו בפני המושבעים תמונה של אדם שלא זו בלבד שלא הסתיר את מעשהו, אלא גם התפאר בו. עורך הדין מטעם התביעה טען בדברי הפתיחה שלו כי צ'רי התגאה במעורבותו בפיגוע וכי הוא "ענד אותו כמו אות של כבוד על דש בגדו". אחת מנשותיו לשעבר העידה כי שמעה אותו לא פעם מספר שהיה שותף לביצוע הפיגוע ואחיין שלו סיפר שהדבר היחיד שציער את צ'רי היה שהכנסייה לא הייתה מלאה במתפללים, דבר שהיה גורם להרג גדול עוד יותר. אפילו נכדתו העידה נגדו בבית המשפט. אולם מעבר לשאלות על אופיו של צ'רי, העידו דברי בני המשפחה על דוכן העדים גם על רוח התקופה – על החופש שהיה לגזענים לבנים לומר את דברם, להטיף לאלימות ולהתפאר בשנאה ובאפליה. באחת מהפעמים הרבות שבהן זומן צ'רי לחקירה באף-בי-איי, הוא אמר לחוקרו כי אמנם לא ביצע את הרצח, אבל זאת רק מכיוון ש"מישהו אחר הקדים אותו בכך".

המשפט בשנת 2002 החזיר לכותרות את ארגון הקו קלוקס קלאן, לאחר שזה כבר הפך במידה רבה לגוף לא-רלוונטי בחיי הגזענות האמריקאית. הארגון שנוסד אחרי מלחמת האזרחים, היה פעיל במיוחד במאה הקודמת, ממלחמת העולם הראשונה ועד שנות השבעים. האידיאולוגיה שלו גורסת פעילות נגד כל מי שאינו לבן ופרוטסטנטי, כלומר – שחורים, יהודים, קתולים וקבוצות מהגרים. אבל ה"קלאן" נצרבו בתודעה הציבורית בעיקר בגלל הסמליות הרבה של פעילותם הגזענית – תאים חשאיים של גברים לבנים, המתכנסים בחשיכה, עוטים על פניהם מסיכה לבנה מחודדת ועל גופם גלימה לבנה ושורפים צלב עץ גדול. הארגון נעשה פעיל יותר ואלים יותר ככל שמאבק זכויות האדם בארה"ב הגיע לנקודת הרתיחה שלו בשנות ה-60. פעיליו, שנמצאו כמעט בכל עיר, היו מעורבים כמעט בכל פעולה גזענית אלימה באמריקה ואני מניח שזכור לכולנו הסרט "מיסיסיפי בוערת" עם ג'ין הקמן העוסק בהעלמם של 3 פעילי האגודה לזכויות האזרח.

עם השנים הלכה ודעכה בארה"ב פעילותו של ה-KKK אך כידוע חללים ריקים נוטים להתמלא מחדש. את מקומו של הארגון בזירת הפעילות של "העליונות הלבנה" תופסים כיום ארגונים אחרים, בעיקר הניאו נאצים האמריקאים (החזית הלאומית) ו"כנסיית הבורא", ארגון גדול של תומכי "עליונות לבנה".

ג'ורג' וואלאס עצמו היה קרבן לקיצוניות מן הצד השני: בשנת 1972 ניסו להתנקש בחייו. הניסיון לא צלח אך וואלאס נותר משותק. לאחר מספר שנים הוא חזר לפעילות פוליטית והתגמש אך מעט בעמדותיו. שנים אחר כך התנצל בפני מנהיגי זכויות האזרח השחורים על פעולותיו כתומך בהפרדה הגזעית.

הכנסייה הבפטיסטית ברחוב 16 שנבנתה בשנת 1909, נשארה סגורה זמן רב לאחר הפיגוע. הליך השיפוץ ארך כ-8 חודשים והכנסייה  ונפתחה מחדש רק ב-7 ביוני 1964. תרומות כספיות לשיקום הכנסייה, זרמו מכל רחבי העולם.

האירוע האלים הזה הונצח בדרכים רבות. בין היתר הוצב בכנסייה "החלון הוולשי" שעוצב על ידי האמן הוולשי ג'ון פטס  (John Petts) ובו נראה ישו בדמותו של אדם שחור כשהוא על הצלב.

החלון הוולשי, יצירתו של ג'ון פטס. התמונה מאתר ה-BBC.

האירוע הקשה בבירמינגהאם הווה גם השראה לכמה יצירות מוסיקליות. ג'ון קולטריין כתב בעקבות הפיגוע את יצירתו "אלבמה". הנה הוא עם הרביעייה המיתולוגית שלו: מקוי טיינר על הפסנתר, ג'ימי גאריסון על הקונטרבס ואלוין ג'ונס בעמדת המתופף.

המשורר דדלי ראנדל כתב בעקבות הפיגוע את "Ballad of Birmingham".

Ballad Of Birmingham by Dudley Randall

"Mother dear, may I go downtown
Instead of out to play,
And march the streets of Birmingham
In a Freedom March today?"

"No, baby, no, you may not go,
For the dogs are fierce and wild,
And clubs and hoses, guns and jails
Aren't good for a little child."

"But, mother, I won't be alone.
Other children will go with me,
And march the streets of Birmingham
To make our country free."

"No baby, no, you may not go
For I fear those guns will fire.
But you may go to church instead
And sing in the children's choir."

She has combed and brushed her night-dark hair,
And bathed rose petal sweet,
And drawn white gloves on her small brown hands,
And white shoes on her feet.

The mother smiled to know that her child
Was in the sacred place,
But that smile was the last smile
To come upon her face.

For when she heard the explosion,
Her eyes grew wet and wild.
She raced through the streets of Birmingham
Calling for her child.

She clawed through bits of glass and brick,
Then lifted out a shoe.
"O, here's the shoe my baby wore,
But, baby, where are you?"

הזמרת והיוצרת ג'ון באז כתבה בהשראת אירועי בירמינגהאם את שירה Birmingham Sunday.

Come round by my side and I'll sing you a song
Sing it so softly, it'll do no one wrong
Birmingham Sunday, the blood ran like wine
And the choirs kept singing of freedom.

That cold autumn morning no eyes saw the sun
And Addie Mae Collins, her number was one
At an old Baptist church there was no need to run
And the choirs kept singing of freedom.

Now the clouds, they were grey and the autumn wind blew
Denise McNair brought the number to two
The falcon of death was a creature they knew
And the choirs kept singing of freedom.

The church it was crowded, but no one could see
That Cynthia Wesley's dark number was three
Her prayers and her feelings would shame you and me
And the choirs kept singing of freedom.

Young Carole Robertson entered the door
And the number her killers had given was four
She asked for a blessing but asked for no more
And the choirs kept singing of freedom.

On Birmingham Sunday a noise shook the ground
And people all over the earth turned around
For no one recalled a more cowardly sound
And the choirs kept singing of freedom.

Now the Sunday has come and the Sunday has gone
And we can't do much more than to sing you a song
Sing it so loudly, you better sing along
And the choirs keep singing of freedom.

 

הרשמה לרשימת דיוור

פוסטים אחרונים

בית העלמין בשכונת ינאקה – טוקיו

בית העלמין בשכונת ינאקה – טוקיו

המוות כידוע לכולנו הוא חלק מהחיים ובמדינות רבות בעולם, הפכו בתי עלמין ידועים לאתרי תיירות לכל דבר וענין. כך למשל…
סיפורו הטרגי של דרק בנטלי

סיפורו הטרגי של דרק בנטלי

הרשו לי לפתוח את הפוסט הזה בסיפור אישי. לפני כמה עשרות שנים כאשר השתחררתי מהצבא, הצטרפתי לרשת "פעולה דחופה" (Urgent…
הירושימה - פעמונים בפארק השלום

הירושימה - פעמונים בפארק השלום

מלחמת העולם השנייה הסתיימה לפני כ-75 שנה אך למרות השנים הרבות שחלפו מאז, איזכור שמה של העיר הירושימה עדין מעביר…
שתי בודהיסטוות באסקוסה

שתי בודהיסטוות באסקוסה

מחוז טאיטו (Taito) שבטוקיו הוא אחד ממחוזותיה הרבים של בירת יפן והוא שוכן בצפון מזרחה של העיר. הרבה אטרקציות נמצאות…
סר וולטר סקוט: הפסל ואתר ההנצחה באדינבורו

סר וולטר סקוט: הפסל ואתר ההנצחה באדינבורו

אדינבורו היא בעייני אחת הערים היפות בעולם. מסתבר כי לא רק אני חושב כך אלא כך חשבו גם בארגון אונסקו…
דטרויט 1967: חום יולי אוגוסט

דטרויט 1967: חום יולי אוגוסט

שנות ה-60 של המאה הקודמת נחשבות על ידי פרשנים רבים לעשור "הפוליטי" ביותר של המאה העשרים. במדינות רבות בעולם התחוללו…