דרום ארה"ב: רוחות קלות של שינוי

כמו בכמה מדינות אחרות אשר חוו מלחמות אזרחים, גם בארה"ב היתה מלחמה זו אירוע מכונן בהיסטוריה של המדינה. למרות השנים הרבות שחלפו מאז הסתיימה (1865), השפעותיה של מלחמה זו עדין ניכרות בארה"ב בעיקר במדינות הדרום. למען האמת, עבור רבים מתושבי הדרום המלחמה טרם הסתיימה: הם חשים שבמלחמה ההיא נגרם להם עוול, הם מתעבים את היאנקים מהצפון שפלשו לדרום וכפו עליהם שינויים בהרגלי החיים כמו ביטול משטר העבדות, והם עדין חולמים כי אולי יום אחד הדרום ישוב להיות מה שהיה לפני המלחמה ההיא.

במשך שנים ארוכות מנסות מדינות הדרום לשמר כמה מאפיינים היחודיים רק להן. כך לדוגמה מתעקשות חלק ממדינות הדרום לציין בימי זיכרון נפרדים את זכר חלליהן אשר נפלו במלחמת האזרחים, וזאת למרות שהן מציינות את יום הזכרון האמריקאי (Memorial Day) ביחד עם כל ארה"ב ביום שני האחרון של חודש מאי.

במשך שנים היה דגל הקרב של הקונפדרציה הדרומית, חלק אינטגרלי מהדגל הלאומי של כמה מדינות כמו ג'ורג'יה ומיסיסיפי. במדינת ג'ורג'יה הוסר דגל הקרב של הקונפדרציה בשנת 2001 ואילו מדינת מיסיסיפי שהיתה אחת המדינות הגזעניות ביותר בדרום, עשתה זאת רק בשנת 2020. הדגל עם סמל הקרב של הקונפדרציה הוחלף בדגל ועליו פרח המגנוליה, עוד סמל דרומי מובהק.

למרות זאת, במקומות רבים בדרום ניתן עדין לראות את דגל הקרב עם הכיתוב "הדרום עוד ישוב", אימרה המבטאת כאמור רחשי לב של רבים.

אולם לא רק דגל הקונפדרציה הונצח במדינות הדרום: גם האנשים שהובילו והנהיגו אותם בשנים של מלחמת האזרחים ובראשם הגנרל רוברט לי, מפקד צבא הדרום וג'פרסון דייויס שהיה נשיא הקונפדרציה הדרומית. במדינות הדרום ניתן לראות אנדרטאות רבות הנושאות את דמויותיהם של השניים, רחובות נקראים על שמם כמו גם כיכרות ומוסדות חשובים.
אלא שרבים מהפסלים המנציחים את מנהיגי הדרום, הם הרבה יותר מאשר אנדרטאות היסטוריות. חלק גדול מהם הוקם שנים רבות אחרי תבוסת הקונפדרציה, חלקם במאה ה-20 וזאת כדי להביע תמיכה ברעיון העליונות הלבנה בשנים שבהן מדינות הדרום נאבקו כדי לשמר את ההפרדה הגזעית בין לבנים לשחורים, על ידי חוקי ג'ים קרואו הנתעבים.

רוחות של שינוי

אך בשנים האחרונות נושבות בארה"ב רוחות של שינוי גם בנושא של ההנצחה האישית. כך לפני מספר שנים החליטו בבית הכנסת הרפורמי Peninsula Temple Sholom בקליפורניה, להסיר מאחד מחלונות הזכרון את שמו של יהודה פיליפ בנג'מין (Judah Philip Benjamin). בנג'מין, יהודי כמובן שימש בתפקיד הבכיר ביותר בממשלת הקונפדרציה של מדינות הדרום בתקופת מלחמת האזרחים. בנג'מין, שהיה הבעלים של 140 עבדים במטעי הסוכר שלו בלואיזיאנה, כיהן כתובע הכללי, שר המלחמה ושר החוץ של הקונפדרציה, בעת שזו נלחמה בצפון בין היתר על הזכות להמשיך ולהחזיק עבדים שחורים. אנשי בית הכנסת קיבלו את טענתו של אחד מחברי הקהילה כי יהודה בנג'מין פעל בניגוד לערכים רבים אותם מייצגת הדת היהודית וכי האיש אינו ראוי להנצחה לה זכה.

בשנת 1884 הוצב באחת הכיכרות של ניו אורלינס פסלו של מפקד צבא הדרום רוברט לי והכיכר נקראה מאז על שמו. 133 שנים מאוחר יותר, במאי 2017, הוסר פסלו של לי וזאת כמובן לאחר מאבק ציבורי בן כמה שנים. אחת הדמויות הבולטות אשר היו מעורבות במאבק להסרת הפסל, הוא המוסיקאי השחור ווינטון מרסליס, יליד ניו אורלינס שאמר: "מה עשה רוברט לי למען תושבי ניו אורלינס או מדינת לואיזיאנה? יש לנו את המורשת המגוונת ביותר מכל עיר אחרת בארה"ב, אך רוברט לי אינו חלק מהמורשת הזו. האם בעיר שהיא אחת מסמלי התרבות והיצירה של ארה"ב, לא עדיף להנציח את הזמרת מהאליה ג'קסון שנולדה כאן"?
ואילו מיץ' לאנדריו (Mitch Landrieu) שהיה אז ראש עירית ניו אורלינס אמר: "אין לנו מה לפחד מהאמת ואל לנו לנסות לשכתב את ההיסטוריה: עלינו להודות באומץ כי בשנים ההן היתה הקונפדרציה בצד הלא נכון של האנושות". מילים כדרבנות.

דרמטית הרבה יותר מהסרת דמותו של רוברט לי בניו אורלינס, היא הסרת דמותו בריצ'מונד אשר במדינת וירג'יניה. ריצ'מונד היא לא רק בירת וירג'יניה, אלא שימשה כבירת הקונפדרציה כולה במהלך מלחמת האזרחים. האנדרטה לזכרו של לי הוצבה בריצ'מונד בשנת 1890.

הדיון הציבורי האם יש להשאיר את האנדרטה במקומה או לא, התנהל בריצ'מונד לא מעט שנים ונקודת המפנה בדיון היתה בחודש מאי 2020. ביום 25 במאי נרצח במיניאפוליס שבמדינת מינסוטה, ג'ורג' פלויד כאשר מילותיו האחרונות היו "איני יכול לנשום" דבר אשר לא מנע מהשוטר דרק צ'אווין להמשיך לדרוך על גרונו ולחנוק אותו למוות. למחרת הרצח, פרצו גלי מחאה בכל רחבי ארה"ב, כולל כמובן בוירג'יניה. המוני מפגינים הפנו את זעמם כלפי האנדרטה של רוברט לי, ניסו לחבל בה ומלאו אותה בכתובות גרפיטי בגנות המשטרה והבעת תמיכה בתנועת Black Lives Matter.

לאחר מאבק משפטי, הוסרה גם האנדרטה הזו ביום 8.9.2021. מה אם כן הופך את הסרת האנדרטה הזו לדרמטית יותר מאחרות? לדעתי זו העובדה כי את דמותו של רוברט לי תחליף דמותה של אשה שחורה: הנרייטה לאקס.

סיפורה של הנרייטה לאקס (Henrietta Lacks)

מי היתה הנרייטה לאקס?
היא הייתה אשה שחורה ועניה אשר זכתה לתוחלת חיים קצרה במיוחד: הנרייטה לאקס הלכה לעולמה בשנת 1951 בגיל 31 עקב מחלת סרטן צוואר הרחם בה לקתה. בבית החולים היא טופלה בשיטה שהיתה שכיחה בעת ההיא: החדרת רדיום לגופה על ידי הצמדת מבחנות לצוואר הרחם. לפני הצמדת מבחנות אלו, הרופא לקח שתי דגימות מצוואר הרחם שלה, האחת של הגידול והשנייה של תאים בריאים מהרקמה הסמוכה לגידול. לקיחת דגימות אלו נעשתה ללא ידיעתה וכמובן ללא הסכמתה. הסתבר כי התאים שנלקחו מהנרייטה, שרדו ואף שכפלו את עצמם במהירות רבה יותר מתאים שנלקחו מאנשים אחרים. עד אז תאים שגודלו בתנאי מעבדה שרדו רק מספר ימים, זמן קצר מדי כדי לבצע מגוון של בדיקות שונות על אותו מדגם של תאים. בעוד הנרייטה עצמה מתה בבית החולים שבועות מספר לאחר מכן, התאים שנלקחו ממנה המשיכו להתחלק מספר פעמים במבחנה מבלי למות ולכן נודעו "כבני אלמוות".

התאים שנלקחו מהנרייטה לאקס זכו לשם תאי הילה (Hela Cells – האותיות הראשונות בשמה ובשם המשפחה) והיו מקור לא רק לחקר מחלת הסרטן, אלא גם לחקר תחומים נוספים. דגימות מתאים אלו נשלחו למעבדות ברחבי העולם כדי שמדענים יוכלו להשתמש בהם כמודל לחקר תהליכים המתרחשים בגוף האנושי. במשך השנים השתמשו מדענים בתאי הילה לניסויים שבאמצעותם הושגו פריצות דרך בהבנת התורשה, פותחו טכנולוגיות להפריה מלאכותית ולשיבוט ואף נחשפו המנגנונים העומדים בבסיסן של מחלות כמו איידס. בזכות המחקר בתאים אלה הרכיבו מדענים חיסונים לפוליו, פיתחו תרופות לטיפול בהרפס, המופיליה ופרקינסון והתגלו טיפולים שונים לסרטן. היתה זו נקודת מפנה ממש למדע.

מעבר לערכם המדעי והמחקרי, היו התאים שנלקחו מהנרייטה לאקס מקור לתעשייה אדירה ולפטנטים רבים. הם נקנו ונמכרו במיליארדי דולרים וחברות מסחריות רבות הרוויחו הון ממכירה ומחקר שנעשה בהם. למרות זאת, בני משפחת לאקס לא קבלו דבר: הם המשיכו לחיות בעוני מחפיר ואף התקשו לקנות תרופות. על תרומתה של הנרייטה לאקס לעולם הרפואה, נודע לבני משפחתה רק 20 שנה לאחר מותה של האם.

מה הסיבה שאיש לא טרח לשתף את בני משפחת לאקס בסיפור הזה? החוק היבש בשנים שבהן נלקחו התאים, לא חייב את הרופאים לקבל את הסכמתה. חוק מחייב בנושא נכנס לתוקף בארצות הברית רק שנים לאחר מכן כך שלא נעשתה כאן כל עבירה על החוק, אך אין ספק כי העובדה שמדובר בחולה שחורת עור מרקע סוציואקונומי נמוך, מעלה ריח של ניצול חמור.

סיפורה של הנרייטה לאקס יצא בספר פרי עטה של רבקה סקלוט (Rebecca Skloot) ותורגם גם לעברית.

במותה, הצילה הנרייטה לאקס חיים רבים והצבת דמותה בריצ'מונד במקום זו של הגנרל רוברט לי, תתקן ולו באופן חלקי ביותר את העוול שנעשה לה ולמשפחתה.

לאן ממשיכים מכאן?

ברחבי ארה"ב עומדות עדין אנדרטאות רבות המנציחות אישים רבים אשר תמכו בעבדות, באפליה, בחוקי ג'ים קרואו ואת אנשי הקו קלוס קלאן. לדברי פרופסור קארן קוקס (Karen Cox) מאוניברסיטת שארלוט בצפון קרוליינה, מתוך 800 אנדרטאות כאלו ברחבי המדינה, הוסרו בינתיים רק 100 כך שיש עדיין דרך ארוכה לעשות. אחד האתרים אשר נמצא כבר תקופה ארוכה תחת דיון ציבורי האם ראוי לשנות את שמו או לא, הוא גשר אדמונד פטוס (Edmund Pettus) באלבמה, אך על כך באחד הפוסטים הבאים.

האם מגמת השינוי לה היינו עדים בשנים האחרונות, תימשך? אין לדעת. דבר אחד בטוח: גם אם כן, מדובר בתהליך ארוך טווח אשר יכול להימשך שנים ארוכות. במדינות הדרום יש לתהליך הזה מתנגדים רבים אשר יעשו כל מאמץ כדי שזה לא יקרה. כמובן יש לזכור כי מעבר להסרת האנדרטאות ושינוי שמות אתרים המנציחים את גזעני הדרום, יש עוד הרבה מה לעשות כדי לשפר את מצבה של האוכלוסייה השחורה בארה"ב ואת יחס המשטרה אליה. דברים אלו חשובים לא פחות ואולי אף הרבה יותר.

לסיום קצת מוסיקה

104 שנים חלפו מאז נכנעו מדינות הקונפדרציה ועד שיצא השיר השיר "הלילה בו נוצחו מדינות הדרום" או כפי שהוא נקרא במקור:

The Night They Drove Old Dixie Down

כותב השיר הוא רובי רוברטסון שהוביל את להקת הבנד (The Band). כל חברי הלהקה היו קנדיים פרט למתופף לבון הלם (Levon Helm) שהיה אמריקאי ויליד ארקנסו שבדרום.
בניגוד למה שניתן לחשוב, השיר אינו מהווה שיר הלל לוחמי הצפון. הוא מדבר על אסונם של אנשי הדרום ועל הסבל הנגרם לאנשים במלחמה. זהו מסר אוניברסלי שיכול לייצג מלחמות רבות אחרות: לא משנה באיזה צד נמצא הצדק, בסופו של דבר מי שמשלם את המחיר אלו האנשים הפשוטים. וירג'יל קיין הוא שמו של המספר והוא מתאר לנו כיצד נראתה המלחמה מצדה הדרומי: רעב וחורף קשה שבקושי הותירו להם סיכוי להישאר בחיים. בהמשך מספר לנו וירג'יל על הטרגדיה של אחיו שהלך לעולמו והוא רק בן 18. הנה מילות השיר:

Virgil Caine is my name and I drove on the Danville train
Til Stoneman's cavalry came and tore up the tracks again.
In the winter of '65, we were hungry, just barely alive.
By May the 10th, Richmond had fell.
It's a time I remember, oh so well.
The night they drove old Dixie down
And all the bells were ringing,
The night they drove old Dixie down
And all the people were singing
They went, "Na,na,na.na,
Na na na na na na na na na."
Back with my wife in Tennessee, when one day she called to me,
"Virgil, quick, come see, there goes Robert E.Lee!"
Now I don't mind I'm choppin' wood, and I don't care if the money's no good.
You take what you need and leave the rest,
But they should never have taken the very best.
The night they drove old Dixie down…
Like my father before me, I will work the land,
And like my brother before me, I took a rebel stand.
He was just eighteen, proud and brave,
but a Yankee laid him in his grave.
I swear by the blood below my feet
You can't raise a Caine back up when he's in defeat
The night they drove old Dixie down…

השיר התפרסם לא רק בביצוע של הבנד של רובי רוברטסון אלא גם בביצועה של ג'ואן באז. הנה היא כשהיא צעירה ויפה בשנת 1971.