אילוסטרציה
יש מנגינות שאינן זקוקות למילים כדי לעורר זיכרון. כזאת היא "בוקר של קרנבל". די בכמה הצלילים הראשונים של Manhã de Carnaval כדי שנעלה בדמיוננו משהו מברזיל: גיטרה רכה, סמבה איטית, ריו דה ז'ניירו ואולי גם קרנבל. אלא שהמנגינה הזאת אינה שמחה במיוחד. להפך: יש בה עצב, געגוע ואפילו תחושה של אובדן. זהו ניגוד מוזר לשיר ששמו מבטיח לנו בוקר וקרנבל – שני דברים שאמורים לכאורה להיות מלאים באור ובשמחה. ההסבר נמצא בסיפור שבתוכו נולדה המנגינה.
"בוקר של קרנבל" נכתב לסרט "אורפיאו נגרו" (Orfeu Negro) – או "אורפיאוס השחור", שיצא לאקרנים בשנת 1959. אלא שכדי להבין את הסרט ואת השיר, צריך להתרחק מריו דה ז'ניירו כמעט עשרת אלפים קילומטרים, ולחזור לאחור יותר מאלפיים שנה – אל המיתולוגיה היוונית.
המוסיקאי שריגש גם את האלים
אורפיאוס היה אחד המוסיקאים הגדולים שעליהם סיפרו היוונים הקדמונים. על פי המיתולוגיה, כאשר ניגן בלירה שלו (כלי מיתר קטן המזכיר בצורתו נבל), לא רק בני האדם עצרו להקשיב. גם בעלי החיים התקרבו אליו, העצים והסלעים כמו נעו בעקבות צלילי נגינתו, ואפילו האלים לא נותרו אדישים למוסיקה שלו. אבל הסיפור המזוהה עמו יותר מכל הוא סיפור אהבתו לאורידיקה.
זמן קצר לאחר נישואיהם, מתה אורידיקה מהכשת נחש. אורפיאוס, שלא היה מוכן להשלים עם מותה, עשה דבר שכמעט שום בן תמותה אינו מעז לעשות: הוא ירד אל השאול כדי להשיב אותה אל עולם החיים. גם שם נשקו היחיד היה המוסיקה. נגינתו הצליחה לרגש את שוכני עולם המתים, ולבסוף אפילו האדס – אל השאול, ופרספונה – אשתו, נענו לבקשתו. הם הרשו לאורידיקה ללכת בעקבותיו בחזרה אל עולם החיים, אך הציבו בפניו תנאי אחד: אסור לו להביט לאחור עד ששניהם יצאו מן השאול.
אורפיאוס החל לעלות. מאחוריו צעדה אורידיקה, אך הוא לא יכול היה לראות אותה. ככל שהתקרב אל האור גבר בו החשש. האם היא באמת שם? האם האלים עמדו בהבטחתם?
רגע לפני שהגיעו אל עולם החיים הוא לא התאפק. אורפיאוס הסתובב. לרגע אחד הוא ראה את אורידיקה – ואז איבד אותה בפעם השנייה, והפעם לתמיד.
זהו אחד מסיפורי האהבה הגדולים והטרגיים שהורישה לנו המיתולוגיה היוונית. אלפי שנים לאחר שסופר לראשונה, החליט משורר ברזילאי לקחת את אורפיאוס ואורידיקה למסע בלתי צפוי. הוא העביר אותם לריו דה ז'ניירו.
Creative Commons license
אורפיאוס עולה אל הפאבלה
בשנת 1956 הועלה בריו המחזה "Orfeu da Conceição" שכתב המשורר והמחזאי הברזילאי ויניסיוס דה מוראיס. הוא שמר על הסיפור הבסיסי של המיתוס העתיק – האהבה, המוסיקה, האובדן והמוות, אך שינה כמעט את כל השאר.
במקום יוון העתיקה התרחש הסיפור בפאבלות שעל גבעות ריו דה ז'ניירו. במקום אורפיאוס המנגן בלירה, קיבל הקהל מוסיקאי ברזילאי המנגן בגיטרה. העולם שבו נפגשים אורפיאוס ואורידיקה כבר לא היה עולם של אלים וגיבורים, אלא עולם של סמבה, עוני, אהבה וקרנבל.
הבחירה בקרנבל לא הייתה מקרית. זהו זמן שבו החיים הרגילים נעצרים לרגע. אנשים לובשים מסכות ותלבושות, הרחובות מתמלאים במוסיקה ובריקודים והגבולות בין היומיום לפנטזיה מיטשטשים. למשך כמה ימים נדמה שאפשר להיות מישהו אחר. זה היה מקום כמעט מושלם להולדתו מחדש של המיתוס העתיק.
שלוש שנים לאחר מכן הגיע הסיפור אל הקולנוע. הבמאי הצרפתי מרסל קאמי הפך את המחזה לסרט Orfeo Negro שצולם בריו ועלילתו מתרחשת בימי הקרנבל.
אל ריו מגיעה אורידיקה, צעירה מן הכפר שבאה להתארח אצל בת דודתה. שם היא פוגשת את אורפיאוס, נהג חשמלית ומוסיקאי מוכשר המאורס למירה. בין השניים מתפתחת אהבה, על רקע ההכנות לקרנבל והחגיגות הסוחפות את העיר.
אלא שכמו במיתוס העתיק, גם כאן האהבה נידונה לטרגדיה. אורידיקה נמלטת מדמות מסתורית המחופשת למוות, ובמהלך המרדף היא נהרגת. אורפיאוס יוצא לחפש אחריה, והמסע שלו מוביל אותו אל טקס דתי שבו הוא שומע את קולה של אהובתו, אך אינו מצליח להשיבה אליו. גם סופו של אורפיאוס יהיה טרגי.
כך עבר המיתוס העתיק אל ריו של הקרנבל. האלים והשאול נעלמו, אבל המוסיקה נשארה בלב הסיפור. ובתוך ריו הצבעונית, הרועשת והמסחררת הזאת נשמעה מנגינה חדשה.
קראו לה "Manhã de Carnaval" – בוקר של קרנבל.
לסיפורם של שני השחקנים הראשיים נוסף כעבור שנים צירוף מקרים מצמרר. ברנו מלו שגילם את אורפיאוס, ומרפסה דון שגילמה את אורידיקה, הלכו שניהם לעולמם בשנת 2008, בהפרש של שישה שבועות בלבד. כמעט חמישים שנה לאחר שגילמו את זוג האוהבים שהמוות מפריד ביניהם, נקשרו שמותיהם שוב זה בזה – הפעם מחוץ למסך.
המנגינה שנולדה
את המנגינה של Manhã de Carnaval כתב הגיטריסט והמלחין הברזילאי לואיז בונפה, ואת המילים כתב אנטוניו מריה, שהיה עיתונאי, שדרן ופזמונאי. שניהם כבר היו מוכרים בעולם המוסיקה הברזילאית, אך ספק אם שיערו שהשיר שנכתב עבור הסרט יהפוך לאחת המנגינות הברזילאיות המוכרות בעולם.
בונפה, יליד ריו דה ז'ניירו, צמח מתוך המסורת המוסיקלית הברזילאית והושפע גם מג'אז וממוסיקה קלאסית. נגינתו העדינה וההרמוניות העשירות שלו, השתלבו היטב ברוח החדשה שהתפתחה בברזיל בסוף שנות החמישים ותזוהה עם הבוסה נובה.
Creative Commons license
פסקול הסרט לא היה יצירה של בונפה לבדו. חלקים ממנו נכתבו בידי ויניסיוס דה מוראיס ואנטוניו קרלוס ז'ובים, אך דווקא "בוקר של קרנבל" הפכה עם השנים לאחת המנגינות המזוהות ביותר עם הסרט. היא נשמעת בו שוב ושוב – בשירה, בזמזום ובגרסה אינסטרומנטלית – והופכת לאחד המוטיבים המוסיקליים המרכזיים שלו. וכאן יש גם פרט מעניין: כאשר אורפיאוס בגילומו של ברנו מלו שר את השיר, הקול שאנו שומעים אינו קולו שלו אלא קולו של הזמר הברזילאי אגוסטיניו דוס סנטוס.
אורפיאוס כובש את העולם
כאשר אורפיאו נגרו יצא לאקרנים ב-1959, ספק אם מישהו יכול היה לחזות עד כמה רחוק יגיע הסיפור שנולד על גבעות ריו. סרטו של קאמי הפך בתוך זמן קצר להצלחה בינלאומית. כבר באותה שנה זכה בדקל הזהב בפסטיבל קאן, ובשנה שלאחר מכן באוסקר לסרט הזר הטוב ביותר. אף שצולם בריו, דובר פורטוגזית ומבוסס על מחזה ברזילאי, באוסקר ייצג הסרט דווקא את צרפת.
עבור צופים רבים היה אורפיאו נגרו מפגש ראשון עם ריו דה ז'ניירו, הפאבלות, הקרנבל ובעיקר המוסיקה. לפסקול היה חלק חשוב בחשיפת המוסיקה הברזילאית לקהל ברחבי העולם. אלא שלהצלחה היה גם צד מורכב יותר. בברזיל נשמעו במשך השנים קולות שטענו כי מבטו של הבמאי הצרפתי מציג לעולם ארץ אקזוטית ורומנטית מדי – של קרנבל, סמבה, צבע ופאבלות – ומטשטש מציאות מורכבת יותר של עוני, פערים חברתיים ואפליה גזעית שפגעה במיוחד באוכלוסייה השחורה והמעורבת.
וכאשר אורפיאוס יצא מריו וכבש את אולמות הקולנוע בעולם, המוסיקה נסעה איתו.
העולם מגלה את הבוסה נובה
אורפיאו נגרו הגיע אל אולמות הקולנוע בעולם בדיוק כאשר התחולל בברזיל שינוי מוסיקלי חשוב. בסוף שנות החמישים החלו מוסיקאים צעירים בריו דה ז'ניירו ליצור צליל חדש, ששאב מן הסמבה אך העניק לה אופי שקט, אינטימי ומתוחכם יותר.
לצליל החדש קראו בוסה נובה – ביטוי פורטוגזי שאפשר לתרגם באופן חופשי כ"דרך חדשה" או "סגנון חדש". את התזמורות הגדולות והמקצבים הסוערים החליפו גיטרה, שירה כמעט לוחשת, הרמוניות מורכבות וקצב סמבה מרומז ועדין. בין הדמויות המרכזיות בסגנון החדש היו אנטוניו קרלוס ז'ובים וז'ואאו ז'ילברטו. ז'ובים תרם את ההרמוניות והמנגינות, וז'ילברטו פיתח סגנון נגינה ושירה שהפך לסימן היכר של הבוסה נובה.
Creative Commons license
לואיז בונפה לא השתייך ממש לגרעין שממנו צמחה הבוסה נובה, וגם המוסיקה של אורפיאו נגרו אינה בוסה נובה במובן הצר. אבל Manhã de Carnaval השתלבה היטב בצליל החדש והגיעה לקהל הבינלאומי בדיוק בזמן הנכון.
הצלחת הסרט סייעה לפתוח בפני המוסיקה הברזילאית דלת אל העולם. בתוך שנים אחדות הפך המפגש בין הבוסה נובה לג'אז לתופעה בינלאומית, ושמות כמו סטן גץ, ז'ואאו ז'ילברטו ואנטוניו קרלוס ז'ובים, זכו להכרה עולמית. "הנערה מאיפנמה" הפך לאחד השירים המזוהים ביותר עם ברזיל. אך עוד לפני שהנערה מאיפנמה יצאה לטייל לאורך החוף, אורפיאוס כבר סלל עבורה חלק מן הדרך.
השיר יוצא מן הסרט
הסרט המשיך את דרכו בבתי הקולנוע, אבל Manhã de Carnaval כבר לא היה זקוק לו. המנגינה של לואיז בונפה יצאה מגבולות הפסקול והחלה לחיות חיים משלה.
מוסיקאי ג'אז גילו בה מנגינה שקל לזהות לצד הרמוניה עשירה המזמינה אלתור, ובתוך שנים אחדות היא הפכה לסטנדרט. סטן גץ, דיזי גילספי, דקסטר גורדון ואוסקר פיטרסון היו רק כמה מן המוסיקאים הרבים שהקליטו אותה. אפילו הכנר יצחק פרלמן ביצע אותה עם התזמורת הסימפונית של פיטסבורג בניצוחו של ג'ון ויליאמס.
בדרך השתנה גם שמה. בעולם דובר האנגלית היא הופיעה בין השאר כ-Theme from Black Orpheus, כ-Black Orpheus וכ-Carnival. הפזמונאי האמריקאי קארל סיגמן כתב לה מילים באנגלית, והיא זכתה לשם נוסף: A Day in the Life of a Fool.
כך מנגינה שנולדה בריו עבור סרט המבוסס על מיתוס יווני, הפכה ליצירה בינלאומית. ובמסע הזה היא הגיעה גם אל העברית.
היה או לא היה
בשנת 2003 הקליט גידי גוב את המנגינה באלבומו ריקוד ירח. את המילים העבריות כתב עלי מוהר ז"ל, שלא ניסה לתרגם את המקור הפורטוגזי אלא העניק למנגינה סיפור חדש:
היה או אולי לא היה,
אמת או חלום או בדייה,
שם על החול הקר,
אל מול ירח זר,
האם נגעה בי יד או לא נגעה?
גם כאן נמצאים זיכרון, אהבה ואובדן. הזמן חולף והזיכרונות מיטשטשים, אבל, כפי שכתב מוהר "השיר תמיד נשאר, גם אחרי השר". ובמובן הזה קשה שלא לחשוב שוב על אורפיאוס: המוסיקאי שביקש בכוח נגינתו להשיב אליו את אהובתו מן המתים.
אלפי שנים לאחר שנולד המיתוס, קיבלה המנגינה שנכתבה עבור אורפיאוס הברזילאי מילים עבריות שמחזירות אותנו אל אותו רעיון – המוסיקה יכולה לשמר, ואולי אפילו להקים לתחייה, את מה שכבר איננו. וכך, אחרי יוון העתיקה, ריו דה ז'ניירו, הקרנבל, הקולנוע ומועדוני הג'אז, הגיעה המנגינה גם אל עלי מוהר וגידי גוב.
ולסיום – בחזרה לברזיל
נָארַה לֵאָאוּ (Nara Leão) הייתה זמרת ברזילאית ואחת הדמויות המזוהות עם ראשית הבוסה נובה. בדירת משפחתה בקופקבנה נהגו להיפגש בסוף שנות החמישים מוסיקאים צעירים שהיו שותפים להולדת הסגנון. לאאו הייתה מקורבת לדמויות מרכזיות ובהן ז'ואאו ז'ילברטו ואנטוניו קרלוס ז'ובים, ואף זכתה לכינוי "המוזה של הבוסה נובה". בהמשך התרחקה מתדמית זו, הרחיבה את הרפרטואר שלה ואף השמיעה ביקורת על המשטר הצבאי ששלט בברזיל משנת 1964. לאאו הלכה לעולמה בשנת 1989, והיא בת 47 בלבד.
Creative Commons license
מכל עשרות הביצועים שהוקלטו ל"בוקר של קרנבל", בחרתי לסיים דווקא בביצוע שלה. אחרי המסע שעשתה המנגינה מריו אל אולמות הקולנוע ומועדוני הג'אז ברחבי העולם, נדמה שמתאים להחזיר אותה בסיום אל ברזיל ואל קולה של אחת הזמרות המזוהות עם התקופה שבה נולדה.
כך נסגר המעגל. לפני אלפי שנים סיפרו היוונים על אורפיאוס, מוסיקאי שנגינתו פתחה בפניו אפילו את שערי עולם המתים. בשנת 1959 קיבל אורפיאוס מנגינה חדשה. הסרט ירד מן המסכים, אבל המנגינה המשיכה לחיות. וכפי שעלי מוהר ניסח זאת בפשטות: הדברים חולפים, הזיכרונות מיטשטשים, אבל השיר נשאר.
ועכשיו, ניתן למוסיקה לעשות את שלה.
