ווילי מקברייד והשדות הירוקים של צרפת

יש מקומות בצפון צרפת שבהם הנוף כמעט מטעה. שדות ירוקים נפרשים עד האופק, גבעות רכות מתרוממות מעל הדרכים הכפריות השקטות, ולעיתים נדמה שמדובר בעוד פינה שלווה של אירופה. אבל אז, פתאום, לצד הדרך או בין הכפרים, מופיע בית עלמין צבאי. אחריו עוד אחד, ואז עוד אחד. בתי עלמין צבאיים כאלה פזורים עד היום בין הכפרים והשדות של צפון צרפת, ליד מקומות כמו תייפוואל (Thiepval), לונגוואל (Longueval), סר (Serre) וקמבריי (Cambrai).

כאשר מטיילים בתוך הפסטורליה הזו, קשה לדמיין שלפני מעט יותר ממאה שנים התחוללו כאן הקרבות הקשים של מלחמת העולם הראשונה, והאזור כולו בער. בתוך הגנים המטופחים של בתי עלמין אלו, ניצבות שורות ארוכות של מצבות אבן לבנות, מסודרות בסדר צבאי מדויק. על כל מצבה חקוק שם, יחידה צבאית ולעיתים גם כמה מילים אחרונות ממשפחה רחוקה. אך פרט אחד חוזר שם שוב ושוב: הגיל. תשע עשרה. עשרים. עשרים ואחת. אלה הם בתי העלמין הצבאיים של מלחמת העולם הראשונה, הפזורים בין השדות של פלנדריה וצפון צרפת. וכאשר עומדים ביניהם בשקט, קשה שלא לחשוב על שיר אחד שנכתב שנים רבות אחרי המלחמה, אך מצליח לשאול שאלה פשוטה ומטלטלת על אותם צעירים שלא חזרו הביתה. שם השיר הוא "השדות הירוקים של צרפת":

השיר עצמו בנוי כמו שיחה שקטה בין אדם חי לבין חייל שכבר איננו. המספר פוסע בין המצבות בבית העלמין, נעצר ליד קבר אחד, ופונה אל החייל הקבור בו כאילו היה חבר ותיק. "מה שלומך, טוראי וויליאם מקברייד?" הוא שואל, ומתיישב לצד המצבה. הוא אינו יודע כמעט דבר על האיש ששוכב שם מתחת לאבן: מי היה, מאין הגיע, ומה חלם לעשות בחייו. אך מתוך כמה מילים החרוטות על המצבה – שם, דרגה וגיל – מתחילה להיווצר דמות של צעיר שנשלח אל המלחמה ולא שב ממנה.

הביקור שהפך לשיר

השיר "השדות הירוקים של צרפת" נכתב בשנת 1976 על ידי אריק בוגל (Eric Bogle). בוגל נולד בסקוטלנד בשנת 1944 אך היגר בצעירותו לאוסטרליה, שם הפך לאחד מיוצרי הפולק הבולטים של סוף המאה העשרים. כמו רבים מאומני הפולק, גם הוא נמשך אל הסיפורים ההיסטוריים, אל הדמויות מן השוליים ואל האנשים הפשוטים שחייהם נשכחו מן ההיסטוריה הרשמית.

הרעיון לשיר נולד לאחר ביקור שלו בצפון צרפת ובבלגיה, אזורי הקרבות הגדולים של מלחמת העולם הראשונה. שם, בין הכפרים והשדות, פזורים מאות בתי עלמין צבאיים. כל אחד מהם מכיל שורות ארוכות של מצבות לבנות, ועל כל אחת מהן שם, דרגה וגיל. כאשר בוגל התהלך בין המצבות הללו, הוא הבין עד כמה צעירים היו רבים מן החיילים שנקברו שם. עבור רבים מהם, החיים בקושי החלו כאשר מצאו את מותם בקרבות הגדולים של החזית המערבית: הסום (Somme), איפר (Ypres) ופשנדייל (Passchendaele).

מה הם סום, איפר ופשנדייל?

עבור רבים השמות סום, איפר ופשנדייל נשמעים אולי כמו שמות רחוקים מספרי היסטוריה. אך למעשה מדובר באזורי קרבות בצפון צרפת ובבלגיה, שהפכו לסמל של מלחמת העולם הראשונה. כאן, לאורך החזית המערבית, התחוללו כמה מן הקרבות הקשים והמדממים ביותר של המלחמה. מיליוני חיילים נשלחו אל החפירות שנמתחו לאורך מאות קילומטרים של קו חזית, ורבים מהם לא שבו מן השדות הללו.

בעיר איפר עצמה מתקיים טקס זיכרון יומי מאז 1928: בכל ערב בשעה 20:00 מנגנים חצוצרנים מתנדבים מארגון הכבאים של איפר, את מנגינת ה- Last Post (מעין תרועת אשכבה) מתחת לשער מנין (Menin Gate). שער מנין זו אנדרטה שעל קירותיה חקוקים שמותיהם של יותר מחמישים אלף חיילים נעדרים שמקום קבורתם לא נודע. שמו של שער מנין מגיע מן הדרך הישנה שיצאה מן העיר איפר לכיוון העיר מנין הסמוכה, אותה דרך שדרכה צעדו במהלך המלחמה אלפי חיילים אל החזית שממנה רבים מהם לא שבו.

בתוך המעבר של שער מנין עצמו מוצב שלט פשוט בארבע שפות, המזמין את המבקרים שם לעצור בשעה שמונה בערב ולהקשיב למנגינת ה-Last Post.

במשך שנים רבות כונתה המלחמה הזאת פשוט "המלחמה הגדולה", שם שניתן לה משום שממדיה והיקף האבדות בה נראו אז חסרי תקדים.

מתוך המראה של בתי העלמין הפזורים בין השדות, נולד הרעיון לשיר שאינו מתאר קרב או גבורה, אלא רגע שקט של התבוננות. אדם עומד בבית עלמין צבאי, נעצר ליד קבר אחד, ומתחיל לדבר אל החייל הקבור בו. כך נוצרה דמותו של ווילי מקברייד: חייל אלמוני שהפך בשיר לסמל של דור שלם שנשלח למלחמה, אשר רק מעטים הבינו באמת את משמעותה.

ווילי מקברייד – חייל אחד בשם של רבים

מי היה אותו ווילי מקברייד שאליו פונה המספר בשיר? התשובה הפשוטה היא שאין לנו דרך לדעת. ככל הידוע, הדמות אינה מבוססת על חייל אחד מסוים, אלא נוצרה כסמל. השם "ווילי מקברייד" נשמע כמו שם סקוטי או אירי טיפוסי, וככזה הוא יכול לייצג אינספור צעירים שנשלחו בתחילת המאה העשרים אל החזית בצרפת ובבלגיה.

במהלך מלחמת העולם הראשונה הגיעו אל החזית מיליוני צעירים מרחבי בריטניה, אירלנד, קנדה, אוסטרליה וניו זילנד. עבור רבים מהם הייתה זו הפעם הראשונה שעזבו את כפרם או את עיר הולדתם. בתוך זמן קצר הם מצאו את עצמם בעולם חדש ואכזרי של בוץ, גדרות תיל וארטילריה. הקרבות הגדולים של החזית המערבית – הסום, איפר ופשנדייל – גבו קורבנות במספרים שקשה אפילו לדמיין כיום. כאשר אריק בוגל בחר בשם אחד פשוט והעמיד מולו את השאלות שבשיר, הוא נתן למעשה קול לדור שלם של חיילים צעירים שנשארו קבורים באותם שדות ירוקים של צפון צרפת.

כאשר בוגל כתב את השיר בשנת 1976, הוא קרא לו בשם אחר: No Man’s Land. ביטוי זה מתייחס לשטח ההפקר שבין קווי החפירות של שני הצבאות במלחמת העולם הראשונה, אותו מרחב פתוח ומסוכן שבו נהרגו אינספור חיילים מאש מקלעים וארטילריה. רק מאוחר יותר, כאשר השיר החל להתפרסם, החל להשתרש שמו המוכר יותר: "השדות הירוקים של צרפת" על פי אחת השורות בפזמון.
השיר נכלל באלבום הבכורה של בוגל – Now I'm Easy שיצא באותה שנה.

השאלות שאין להן תשובה

בלב השיר עומדת שיחה שאין לה באמת מענה. המספר היושב ליד הקבר אינו יודע כמעט דבר על החייל הטמון בו, ולכן הוא מתחיל לשאול שאלות. האם ניגנו בתופים כאשר הורידו אותך אל הקבר? האם צעדו לאט במסע ההלוויה שלך? האם היו שם חברים שנפרדו ממך? אלו שאלות פשוטות לכאורה, אך מאחוריהן מסתתרת שאלה עמוקה בהרבה: האם העולם בכלל הבין את המחיר של אותה מלחמה?

בכל בית בשיר חוזר המספר אל אותה תמיהה. האם אותם צעירים ידעו מדוע הם יוצאים לקרב? האם האמינו לסיפורי הגבורה שסיפרו להם לפני שיצאו לחזית? והאם כל הדם שנשפך שם, בשדות של פלנדריה וצפון צרפת, באמת שינה משהו בעולם? כך הופך השיר כמעט מבלי להרים את קולו, לאחד משירי המחאה החזקים שנכתבו על מלחמת העולם הראשונה.

בשיר עצמו רומז בוגל גם לאחת האשליות הגדולות של ראשית המלחמה: ההבטחה לחיילים הצעירים שהם ישובו לביתם עד חג המולד. עבור רבים מהם, הבית הפך בסופו של דבר למצבה לבנה באחד מבתי העלמין של צפון צרפת.

משיר פולק קטן לשיר זיכרון בינלאומי

כאשר בוגל כתב את השיר, הוא לא העלה בדעתו עד כמה רחוק יגיע. השיר הוקלט תחילה במסגרת אלבום פולק צנוע יחסית, אך במהרה החל להתגלגל בין זמרים ולהקות בעולם הפולק. הפריצה הגדולה הגיעה כאשר הלהקה האירית The Fureys הקליטה אותו בתחילת שנות השמונים והפכה אותו ללהיט גדול באירלנד ובבריטניה. מאז בוצע השיר על ידי אומנים רבים, בהם גם הדאבלינרס (The Dubliners) ולהקות פולק ורוק נוספות.
הנה הבית הראשון והפזמון:

Well how do you do, young Willie McBride
Do you mind if I sit here down by your graveside?
And rest for a while 'neath the warm summer sun
I've been walking all day and I'm nearly done
I see by your gravestone, you were only nineteen
When you joined the great fallen in 1916.
I hope you died well and I hope you died clean
Or young Willie McBride, was it slow and obscene?

Did they beat the drum slowly, did they play the fife lowly?
Did they sound the death march as they lowered you down?
And did the band play the Last Post and Chorus?
Did the pipes play 'The Flowers of the Forest'?

בשורה הראשונה של הפזמון מוזכר ה-fife, חליל צבאי קטן שנהגו לנגן בו לצד תופים במסעות ובלוויות צבאיות. הצליל הגבוה והחד שלו היה חלק בלתי נפרד מטקסי הצבא במשך מאות שנים, ולכן הפזמון של השיר נשמע כמעט כמו הד של טקס קבורה צבאי. בשורה אחרת בפזמון שואל המספר האם בלווייתו של החייל נוגנה גם הקינה הסקוטית העתיקה:

קינה זו נכתבה לאחר קרב פלודן בשנת 1513 – קרב בין אנגליה לסקוטלנד שבו נהרגו מלך סקוטלנד ורבים מאציליה. עם השנים הפכה קינה זו למנגינת זיכרון המושמעת עד היום בטקסים לחיילים שנפלו.

בחלוף הזמן קיבל השיר חיים חדשים. הוא החל להישמע בטקסי זיכרון לחיילים, במיוחד סביב יום הזיכרון הבריטי החל בחודש נובמבר. בתי קברות צבאיים, אנדרטאות ואתרי קרבות של מלחמת העולם הראשונה הפכו למקומות שבהם השיר מושר לעיתים קרובות, כאילו היה חלק רשמי מטקסי הזיכרון. כך הפך שיר שנכתב כמעט במקרה בעקבות ביקור בבית עלמין צבאי, לקול שממשיך להזכיר את סיפורם של אותם צעירים שנשארו קבורים בשדות הירוקים של צרפת.

השיר שנשאר בין המצבות

כאשר עומדים היום בין המצבות הלבנות של בתי העלמין בצפון צרפת, קשה שלא לחשוב על אותם צעירים שהגיעו לכאן לפני יותר ממאה שנים ולא שבו עוד הביתה. השדות שמסביב ירוקים ושקטים, הכפרים הקטנים חזרו זה מכבר לחיי היום יום שלהם, אך מתחת לאדמה הזו קבורים אלפי סיפורים שלא יסופרו עוד. אולי משום כך שירו של אריק בוגל ממשיך להישמע גם היום. הוא אינו מספר רק על ווילי מקברייד אחד, אלא על דור שלם של צעירים שנשלחו אל המלחמה ועל השאלה הפשוטה שנותרה אחריהם: האם כל זה היה חייב לקרות? ובין השדות הירוקים של צרפת נדמה שהשאלה הזו עדיין מרחפת מעל המצבות.

The Fureys

כפי שכבר הזכרתי, אחד הביצועים הידועים והמרגשים ביותר לשיר הוא של הפיוריס (The Fureys), להקת פולק אירית שהוקמה על ידי האחים אדי, פינבר, פול וג'ורג' פיורי. הלהקה התפרסמה בשנות השבעים והשמונים והפכה לאחת הלהקות המזוהות ביותר עם מסורת הפולק האירית. כאשר הקליטו את "השדות הירוקים של צרפת" בתחילת שנות השמונים, הם העניקו לשיר חיים חדשים והפכו אותו ללהיט גדול באירלנד ובבריטניה. הביצוע שלהם המלווה בגיטרה פשוטה ובשירה ישירה ורגישה, הצליח לשמור על האופי השקט והמהורהר של השיר, וכך הוא הפך לגרסה המזוהה ביותר עם הסיפור של ווילי מקברייד.

עם השנים תורגם השיר לשפות רבות והושר במדינות שונות, לעיתים בטקסי זיכרון למלחמות אחרות לגמרי, עדות לכך שסיפורו של ווילי מקברייד חוצה גבולות וזמנים.